בערך בצהריים למחרת הילדים הגיעו לעץ המת; הם באו לקחת את הכלים שלהם. תום היה קצר רוח ללכת לבית הרדוף; האק היה כזה במידה מסוימת, גם: אבל פתאום אמר:
"תקשיב, תום, אתה יודע איזה יום היום?"
תום עבר בראשו על ימי השבוע, ואז הרים מהר את עיניו ומבט נבהל בהן:
"אלוהים! אף פעם לא חשבתי על זה, האק!"
"נו, גם אני לא, אבל פתאום קפץ לי שזה יום שישי."
"לעזאזל, אדם לא יכול להיות זהיר מדי, האק. היינו יכולים להסתבך בצרה נוראה, לתקוף דבר כזה ביום שישי."
"יכולים! עדיף לומר שהיינו! יש ימים של מזל, אולי, אבל יום שישי הוא לא."
"כל טיפש יודע את זה. אני לא חושב שאתה היית הראשון שגילה את זה, האק."
"נו, אף פעם לא אמרתי שהייתי, נכון? ויום שישי זה לא הכול, גם. היה לי חלום רע ומזופת אתמול בלילה: חלמתי על עכברושים."
"לא! סימן בטוח לצרות. הם נלחמו?"
"לא."
"נו, זה טוב, האק. כשהם לא נלחמים זה רק סימן שיש צרות בסביבה, אתה יודע. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להיזהר מאוד ולהתרחק מהן. נעזוב את העניין הזה להיום, ונשחק. אתה מכיר את רובין הוד, האק?"
"לא. מי זה רובין הוד?"
"נו, הוא היה אחד האנשים הכי גדולים שהיו אי פעם באנגליה: והכי טוב. הוא היה שודד."
"וואו, הלוואי שהייתי. את מי הוא שדד?"
"רק שריפים ובישופים ואנשים עשירים ומלכים, וכאלה. אבל הוא אף פעם לא הטריד את העניים. הוא אהב אותם. הוא תמיד חילק איתם בצורה הוגנת לגמרי."
"נו, הוא בטח היה בחור זהב."
"אני מתערב שהיה, האק. אוי, הוא היה האיש האצילי ביותר שהיה אי פעם. אין עכשיו אנשים כאלה, אני יכול להגיד לך. הוא יכול היה להרביץ לכל אדם באנגליה, עם יד אחת קשורה מאחורי הגב; והוא יכול היה לקחת את קשת הטקסוס שלו ולנקב מטבע של עשרה סנט כל פעם, ממרחק שני קילומטרים וחצי."
"מה זה קשת טקסוס?"
"אני לא יודע. זה סוג של קשת, כמובן. ואם הוא פגע במטבע רק בשוליים הוא היה מתיישב ובוכה: ומקלל. אבל נשחק ברובין הוד: זה כיף מצוין. אני ילמד אותך."
"אני מסכים."
אז שיחקו ברובין הוד כל אחר הצהריים, ומדי פעם הטילו עין משתוקקת למטה על הבית הרדוף והעירו הערה על הסיכויים והאפשרויות של מחר שם. כשהשמש התחילה לשקוע במערב פנו הביתה לרוחב הצללים הארוכים של העצים ועד מהרה נקברו מן העין ביערות גבעת קרדיף.
ביום שבת, זמן קצר אחרי הצהריים, הילדים היו שוב ליד העץ המת. הם עישנו ושוחחו בצל, ואז חפרו קצת בבור האחרון שלהם, לא בתקווה גדולה, אלא רק משום שתום אמר שהיו מקרים רבים כל כך שבהם אנשים ויתרו על אוצר אחרי שהגיעו למרחק חמישה עשר סנטימטרים ממנו, ואז מישהו אחר בא והעלה אותו בתקיעת את אחת. הדבר נכשל הפעם, בכל זאת, אז הילדים העמיסו את כליהם על כתפיהם והלכו משם בתחושה שלא השתעשעו עם המזל, אלא מילאו את כל הדרישות השייכות לעסק של חיפוש אוצרות.
כשהגיעו לבית הרדוף היה משהו משונה ומזוויע כל כך בשתיקה המתה ששלטה שם תחת השמש הקופחת, ומשהו מדכא כל כך בבדידות ובשממה של המקום, שהם פחדו, לרגע, להעז להיכנס. אחר כך זחלו לדלת והציצו הצצה רועדת. הם ראו חדר מכוסה עשבים, בלי רצפה, לא מטויח, אח עתיקה, חלונות ריקים, גרם מדרגות הרוס; ופה, שם ובכל מקום היו תלויים קורי עכביש קרועים ונטושים. עד מהרה נכנסו, בשקט, בדופק מואץ, מדברים בלחישות, אוזניים דרוכות לקלוט את הקול הקל ביותר, ושרירים מתוחים ומוכנים לנסיגה מיידית.
אחרי זמן קצר ההיכרות מיתנה את פחדיהם והם ערכו במקום בדיקה ביקורתית ומתעניינת, מעריצים למדי את תעוזתם, ותוהים עליה, גם. אחר כך רצו להסתכל למעלה. זה היה משהו כמו לנתק את דרך הנסיגה, אבל הם התחילו להעז זה את זה, וכמובן הייתה יכולה להיות רק תוצאה אחת: הם זרקו את כליהם לפינה ועשו את העלייה. למעלה היו אותם סימני ריקבון. בפינה אחת מצאו ארון שהבטיח מסתורין, אבל ההבטחה הייתה הונאה: לא היה בו דבר. האומץ שלהם עלה עכשיו והיה בשליטה היטב. הם עמדו לרדת ולהתחיל לעבוד כש...
"ששש!" אמר תום.
"מה זה?" לחש האק, מחוויר מפחד.
"ששש!... שם!... שומע?"
"כן!... אוי, אלוהים! בוא נברח!"
"תשב בשקט! אל תזוז! הם באים ישר לעבר הדלת."
הילדים השתרעו על הרצפה ועיניהם על חורי ענפים בקרשים, ושכבו וחיכו, באומללות של פחד.
"הם עצרו.... לא: באים.... הנה הם. אל תלחש עוד מילה, האק. אלוהים, הלוואי שהייתי מחוץ לזה!"
שני גברים נכנסו. כל ילד אמר לעצמו: "הנה הספרדי החירש-אילם הזקן שהסתובב בעיירה פעם או פעמיים לאחרונה: אף פעם לא ראיתי את השני קודם."
"השני" היה יצור מרופט ופרוע, בלי שום דבר נעים מאוד בפניו. הספרדי היה עטוף בסראפה; היה לו זקן לבן ועבות; שיער לבן ארוך זרם מתחת לסומבררו שלו, והוא הרכיב משקפי מגן ירוקים. כשנכנסו, "השני" דיבר בקול נמוך; הם התיישבו על האדמה, פניהם לדלת, וגבם לקיר, והדובר המשיך בדבריו. התנהגותו נעשתה פחות זהירה ומילותיו ברורות יותר ככל שהמשיך:
"לא," אמר, "חשבתי על הכול, ואני לא אוהב את זה. זה מסוכן."
"מסוכן!" נהם הספרדי ה"חירש-אילם": לתדהמתם העצומה של הילדים. "רכרוכי!"
הקול הזה גרם לילדים להתנשף ולרעוד. זה היה של ג'ו האינדיאני! הייתה שתיקה זמן מה. אז אמר ג'ו:
"מה יותר מסוכן מהעבודה ההיא שם למעלה: אבל שום דבר לא יצא ממנה."
"זה שונה. רחוק כל כך במעלה הנהר, ואין עוד בית בסביבה. אף פעם לא יידעו שניסינו, בכל מקרה, כל עוד לא הצלחנו."
"נו, מה יותר מסוכן מלבוא הנה ביום!: כל מי שהיה רואה אותנו היה חושד בנו."
"אני יודע את זה. אבל לא היה שום מקום אחר נוח כל כך אחרי העבודה הטיפשית ההיא. אני רוצה לעזוב את הצריף הזה. רציתי אתמול, רק שלא היה טעם לנסות לזוז מפה, עם הילדים הארורים האלה משחקים שם על הגבעה ממש לנגד העיניים."
"הילדים הארורים האלה" רעדו שוב בהשראת ההערה הזאת, וחשבו איזה מזל שנזכרו שזה יום שישי והחליטו לחכות יום. הם השתוקקו בלבם שחיכו שנה.
שני הגברים הוציאו קצת אוכל ועשו ארוחת צהריים. אחרי שתיקה ארוכה ומהורהרת, אמר ג'ו האינדיאני:
"תקשיב, בחור: אתה תחזור במעלה הנהר למקום שלך. תחכה שם עד שתשמע ממני. אני אסתכן ואקפוץ לעיירה הזאת רק עוד פעם אחת, להעיף מבט. נעשה את העבודה ה'מסוכנת' ההיא אחרי שארגל קצת ואחשוב שהדברים נראים טוב בשבילה. ואז לטקסס! נברח יחד!"
זה היה משביע רצון. שני הגברים התחילו עד מהרה לפהק, וג'ו האינדיאני אמר:
"אני מת לישון! תורך לשמור."
הוא התכרבל בעשבים ועד מהרה התחיל לנחור. חברו העיר אותו פעם או פעמיים והוא נרגע. עד מהרה השומר התחיל לנמנם; ראשו צנח נמוך ונמוך יותר, שני הגברים התחילו לנחור עכשיו.
הילדים שאפו נשימה ארוכה ואסירת תודה. תום לחש:
"עכשיו ההזדמנות שלנו: בוא!"
האק אמר:
"אני לא יכול: הייתי מת אם הם היו מתעוררים."
תום הפציר: האק התאפק. לבסוף תום קם לאט ובשקט, ויצא לבדו. אבל הצעד הראשון שעשה סחט חריקה מזוויעה כזאת מן הרצפה המטורפת שהוא שקע כמעט מת מפחד. הוא לא ניסה ניסיון שני. הילדים שכבו שם וספרו את הרגעים הנגררים עד שנראה להם שהזמן חייב להיגמר והנצח מאפיר; ואז שמחו להבחין שהשמש שוקעת לבסוף.
עכשיו נחירה אחת פסקה. ג'ו האינדיאני התיישב, בהה סביבו: חייך בקדרות אל חברו, שראשו צנח על ברכיו: העיר אותו ברגלו ואמר:
"הנה! אתה שומר, הא! בסדר, בכל זאת: שום דבר לא קרה."
"אלוהים! ישנתי?"
"אה, חלקית, חלקית. כמעט הגיע הזמן שנזוז, שותף. מה נעשה עם המעט שלל שנשאר לנו?"
"אני לא יודע: נשאיר אותו פה כמו שתמיד עשינו, אני חושב. אין טעם לקחת אותו עד שנצא דרומה. שש מאות וחמישים בכסף זה משהו לסחוב."
"נו: בסדר: זה לא ישנה לבוא הנה עוד פעם."
"לא: אבל אני אומר לבוא בלילה כמו שהיינו עושים: זה יותר טוב."
"כן: אבל תקשיב; אולי יעבור זמן רב עד שאקבל את ההזדמנות הנכונה לעבודה ההיא; תאונות עלולות לקרות; זה לא במקום טוב כל כך; פשוט נקבור אותו כמו שצריך: ונקבור אותו עמוק."
"רעיון טוב," אמר החבר, שהלך לרוחב החדר, כרע, הרים אחת מאבני האח האחוריות והוציא שק שצלצל בנעימות. הוא הפחית ממנו עשרים או שלושים דולר לעצמו וכמה שווה לג'ו האינדיאני, והעביר את השק לאחרון, שהיה על ברכיו בפינה, עכשיו, חופר בסכין הצייד שלו.
הילדים שכחו את כל פחדיהם, את כל אומללויותיהם ברגע. בעיניים חומדות התבוננו בכל תנועה. מזל!: ההדר שלו היה מעבר לכל דמיון! שש מאות דולר זה כסף מספיק לעשות חצי תריסר ילדים עשירים! הנה היה חיפוש אוצרות בסימנים המאושרים ביותר: לא תהיה שום אי ודאות מטרידה איפה לחפור. הם דחפו זה את זה כל רגע: דחיפות רהוטות וקלות להבנה, כי פירושן היה פשוט: "אוי, אתה לא שמח עכשיו שאנחנו פה!"
הסכין של ג'ו פגעה במשהו.
"הלו!" אמר.
"מה זה?" אמר חברו.
"קרש רקוב למחצה: לא, זו תיבה, אני מאמין. הנה: תן יד ונראה בשביל מה היא כאן. לא משנה, פרצתי חור."
הוא הכניס את ידו והוציא אותה:
"בנאדם, זה כסף!"
שני הגברים בחנו את קומץ המטבעות. הם היו מזהב. הילדים למעלה היו נרגשים כמוהם, ומאושרים כמוהם.
חברו של ג'ו אמר:
"נעשה עבודה מהירה מזה. יש מכוש ישן וחלוד שם בין העשבים בפינה בצד השני של האח: ראיתי אותו לפני דקה."
הוא רץ והביא את המכוש והאת של הילדים. ג'ו האינדיאני לקח את המכוש, בחן אותו בביקורתיות, הניד בראשו, מלמל משהו לעצמו, ואז התחיל להשתמש בו. התיבה נחשפה עד מהרה. היא לא הייתה גדולה מאוד; היא הייתה מחוזקת בברזל והייתה חזקה מאוד לפני שהשנים האיטיות פגעו בה. הגברים התבוננו באוצר זמן מה בשתיקה מאושרת.
"שותף, יש פה אלפי דולרים," אמר ג'ו האינדיאני.
"תמיד אמרו שהכנופיה של מארל הייתה מסתובבת פה קיץ אחד," העיר הזר.
"אני יודע," אמר ג'ו האינדיאני; "וזה נראה כמו זה, הייתי אומר."
"עכשיו לא תצטרך לעשות את העבודה ההיא."
ג'ו האינדיאני הזעיף פנים. אמר הוא:
"אתה לא מכיר אותי. לפחות אתה לא יודע הכול על הדבר הזה. זה לא שוד לגמרי: זו נקמה!" ואור רשע להט בעיניו. "אצטרך את עזרתך בזה. כשזה ייגמר: אז טקסס. לך הביתה לננס שלך ולילדים שלך, ותחכה עד שתשמע ממני."
"נו: אם אתה אומר; מה נעשה עם זה: נקבור אותו שוב?"
"כן. [עונג משכר למעלה.] לא! בשם ראש השבט הגדול, לא! [מצוקה עמוקה למעלה.] כמעט שכחתי. על המכוש הזה הייתה אדמה טרייה! [הילדים היו חולים מאימה ברגע.] מה עושים מכוש ואת פה? מה עושה עליהם אדמה טרייה? מי הביא אותם הנה: ולאן הם הלכו? שמעת מישהו?: ראית מישהו? מה! לקבור אותו שוב ולהשאיר אותם לבוא ולראות את האדמה מופרעת? לא בדיוק: לא בדיוק. ניקח אותו למאורה שלי."
"נו, בטח! הייתי צריך לחשוב על זה קודם. אתה מתכוון למספר אחת?"
"לא: מספר שתיים: מתחת לצלב. המקום השני רע: רגיל מדי."
"בסדר. כמעט חשוך מספיק כדי לצאת."
ג'ו האינדיאני קם והלך מחלון לחלון מציץ החוצה בזהירות. עד מהרה אמר:
"מי יכול היה להביא את הכלים האלה הנה? אתה חושב שהם יכולים להיות למעלה?"
נשימתם של הילדים עזבה אותם. ג'ו האינדיאני שם את ידו על הסכין שלו, עצר רגע, מתלבט, ואז פנה לעבר המדרגות. הילדים חשבו על הארון, אבל כוחם הלך. הצעדים באו חורקים במעלה המדרגות: המצוקה הבלתי נסבלת של המצב העירה את החלטתם המוכה של הבחורים: הם עמדו לזנק לעבר הארון, כשנשמע נפץ של עץ רקוב וג'ו האינדיאני נחת על האדמה בין שברי המדרגות ההרוסות. הוא אסף את עצמו מקלל, וחברו אמר:
"עכשיו מה הטעם בכל זה? אם זה מישהו, והם שם למעלה, שיישארו שם: למי אכפת? אם הם רוצים לקפוץ למטה, עכשיו, ולהסתבך בצרות, מי מתנגד? יהיה חושך בעוד רבע שעה: ואז שילכו אחרינו אם הם רוצים. אני מוכן. לדעתי, מי שזרק את הדברים האלה הנה ראה אותנו וחשב שאנחנו רוחות רפאים או שדים או משהו. אני מתערב שהם עוד רצים."
ג'ו רטן זמן מה; ואז הסכים עם ידידו שאת שארית אור היום צריך לחסוך להכנת הדברים לעזיבה. זמן קצר אחר כך הם חמקו מן הבית בדמדומים המעמיקים, ונעו לעבר הנהר עם התיבה היקרה שלהם.
תום והאק קמו, חלשים אבל מוקלים מאוד, ובהו אחריהם מבעד לסדקים שבין בולי העץ של הבית. ללכת אחריהם? לא הם. הם הסתפקו בכך שהגיעו לקרקע שוב בלי צוואר שבור, ולקחו את השביל לעיירה מעל הגבעה. הם לא דיברו הרבה. הם היו שקועים מדי בשנאת עצמם: בשנאת המזל הרע שגרם להם לקחת לשם את האת והמכוש. אלמלא זה, ג'ו האינדיאני לעולם לא היה חושד. הוא היה מסתיר את הכסף עם הזהב שיחכו שם עד שה"נקמה" שלו תסופק, ואז היה לו המזל הרע לגלות שהכסף נעלם. מזל מר, מר שהכלים הובאו לשם אי פעם!
הם החליטו לשמור עין על הספרדי ההוא כשיבוא לעיירה לרגל אחר הזדמנויות לעשות את עבודת הנקמה שלו, וללכת אחריו ל"מספר שתיים," איפה שזה לא יהיה. אז מחשבה מזוויעה עלתה בדעתו של תום.
"נקמה? מה אם הוא מתכוון אלינו, האק!"
"אוי, אל!" אמר האק, כמעט מתעלף.
הם דיברו על הכול, וכשנכנסו לעיירה הסכימו להאמין שאולי הוא מתכוון למישהו אחר: לפחות שהוא לא מתכוון אלא לתום, כי רק תום העיד.
נחמה קטנה מאוד, מאוד הייתה לתום להיות לבד בסכנה! חברה הייתה שיפור מוחשי, חשב.