ההרפתקה של היום ייסרה מאוד את חלומותיו של תום באותו לילה. ארבע פעמים היו ידיו על האוצר העשיר ההוא וארבע פעמים הוא התמוגג לאין באצבעותיו כשהשינה עזבה אותו והערות החזירה את המציאות הקשה של אסונו. כששכב בבוקר המוקדם ונזכר במאורעות הרפתקתו הגדולה, הוא הבחין שהם נראים מעומעמים ורחוקים באופן מוזר: משהו כאילו קרו בעולם אחר, או בזמן שעבר מזמן. אז עלה בדעתו שההרפתקה הגדולה עצמה בוודאי הייתה חלום! היה טיעון חזק מאוד בעד הרעיון הזה: כלומר, שכמות המטבעות שראה הייתה עצומה מכדי להיות אמיתית. הוא אף פעם לא ראה אפילו חמישים דולר בגוש אחד קודם, והוא היה כמו כל הילדים בגילו ובמעמדו בחיים, בכך שדמיין שכל האזכורים של "מאות" ו"אלפים" הם רק צורות דיבור דמיוניות, ושסכומים כאלה לא קיימים באמת בעולם. הוא אף פעם לא שיער לרגע שסכום גדול כמו מאה דולר נמצא בכסף ממשי ברשותו של מישהו. אילו נותחו מושגיו על אוצר חבוי, היו מוצאים שהם מורכבים מקומץ מטבעות עשרה סנט אמיתיים ומסל של דולרים מעורפלים, מפוארים, שאי אפשר לאחוז בהם.
אבל מאורעות הרפתקתו נעשו חדים וברורים יותר באופן מורגש תחת השחיקה של החשיבה עליהם שוב, וכך עד מהרה מצא את עצמו נוטה לרושם שהדבר אולי לא היה חלום, אחרי הכול. את אי הוודאות הזאת צריך לסלק. הוא יחטוף ארוחת בוקר חפוזה וילך למצוא את האק.
האק ישב על דופן של דוברה שטוחה, משכשך באדישות את רגליו במים ונראה עצוב מאוד. תום החליט לתת להאק להוביל אל הנושא. אם לא יעשה זאת, ההרפתקה תוכח כחלום בלבד.
"שלום, האק!"
"שלום גם לך."
שתיקה, דקה.
"תום, אם היינו משאירים את הכלים הארורים ליד העץ המת, היינו משיגים את הכסף. אוי, זה לא נורא!"
"זה לא חלום, אז, זה לא חלום! איכשהו כמעט הלוואי שהיה. לעזאזל אם לא, האק."
"מה לא חלום?"
"אה, הדבר ההוא אתמול. חצי חשבתי שזה היה."
"חלום! אם המדרגות האלה לא היו נשברות היית רואה כמה חלום זה היה! היו לי מספיק חלומות כל הלילה: עם השטן הספרדי הזה עם הרטייה על העין רודף אחריי לאורך כולם: שירקב!"
"לא, לא שירקב. למצוא אותו! לעקוב אחרי הכסף!"
"תום, לעולם לא נמצא אותו. לבחור יש רק הזדמנות אחת לערמה כזאת: והיא אבדה. בכל מקרה הייתי רועד נורא אם הייתי רואה אותו."
"נו, גם אני; אבל הייתי רוצה לראות אותו, בכל מקרה: ולעקוב אחריו: עד מספר שתיים שלו."
"מספר שתיים: כן, זה זה. חשבתי על זה. אבל אני לא מצליח להבין מזה כלום. מה אתה חושב שזה?"
"אני לא יודע. זה עמוק מדי. תשמע, האק: אולי זה מספר של בית!"
"יופי!... לא, תום, זה לא זה. אם זה כן, זה לא בעיירה הקטנה והעלובה הזאת. אין פה מספרים."
"נו, זה נכון. תן לי לחשוב דקה. הנה: זה מספר של חדר: בפונדק, אתה יודע!"
"אה, זה הטריק! יש רק שני פונדקים. נוכל לגלות מהר."
"תישאר פה, האק, עד שאבוא."
תום הלך מיד. לא היה אכפת לו להיות בחברת האק במקומות ציבוריים. הוא נעדר חצי שעה. הוא גילה שבפונדק הטוב ביותר, מספר 2 היה תפוס זמן רב בידי עורך דין צעיר, ועדיין היה תפוס כך. בבית הפחות ראוותני, מספר 2 היה תעלומה. בנו הצעיר של בעל הפונדק אמר שהוא נעול כל הזמן, והוא אף פעם לא ראה מישהו נכנס אליו או יוצא ממנו חוץ מבלילה; הוא לא ידע שום סיבה מיוחדת למצב הזה; הייתה לו קצת סקרנות, אבל היא הייתה חלשה למדי; הוא הפיק את המיטב מן התעלומה בכך ששעשע את עצמו ברעיון שהחדר הזה "רדוף"; הוא הבחין שהיה אור שם בלילה הקודם.
"זה מה שגיליתי, האק. אני חושב שזה בדיוק מספר 2 שאנחנו מחפשים."
"אני חושב שכן, תום. עכשיו מה תעשה?"
"תן לי לחשוב."
תום חשב זמן רב. אז אמר:
"אני אגיד לך. הדלת האחורית של מספר 2 הזה היא הדלת שיוצאת לסמטה הקטנה והצרה שבין הפונדק לחנות הלבנים הישנה והרעועה. עכשיו אתה תשיג את כל מפתחות הדלתות שתוכל למצוא, ואני אסחב את כל של דודה, ובלילה החשוך הראשון נלך לשם וננסה אותם. ושים לב, תשמור עין על ג'ו האינדיאני, כי הוא אמר שהוא יקפוץ לעיירה ויתרגל עוד פעם אחת אחר הזדמנות לנקמתו. אם תראה אותו, פשוט תלך אחריו; ואם הוא לא הולך למספר 2 הזה, זה לא המקום."
"אלוהים, אני לא רוצה ללכת אחריו לבד!"
"נו, זה יהיה בלילה, בטוח. הוא אולי לא יראה אותך אף פעם: ואם יראה, אולי לא יחשוב כלום."
"נו, אם יהיה די חשוך אני חושב שאעקוב אחריו. אני לא יודע: אני לא יודע. אני אנסה."
"אתה יכול להתערב שאני הייתי הולך אחריו, אם חשוך, האק. הרי, אולי הוא גילה שהוא לא יכול לקבל את נקמתו, והולך ישר לקחת את הכסף."
"זה נכון, תום, זה נכון. אני אלך אחריו; אני אלך, חי נפשי!"
"עכשיו אתה מדבר! אל תיחלש אף פעם, האק, וגם אני לא."