הדבר הראשון שתום שמע ביום שישי בבוקר היה בשורה משמחת: משפחת השופט תאצ'ר חזרה לעיירה בלילה הקודם. גם ג'ו האינדיאני וגם האוצר שקעו לחשיבות משנית לרגע, ובקי תפסה את המקום הראשי בעניינו של הילד. הוא ראה אותה ועבר עליהם זמן טוב ומתיש במשחקי מחבואים ותופסת עם קהל חבריהם לבית הספר. היום הושלם והוכתר בדרך משביעת רצון במיוחד: בקי הציקה לאמה לקבוע את היום הבא לפיקניק שהובטח זמן רב ונדחה זמן רב, והיא הסכימה. שמחת הילדה לא ידעה גבול; ושל תום לא הייתה מתונה יותר. ההזמנות נשלחו לפני השקיעה, ומיד צעירי הכפר נזרקו לקדחת של הכנות ושל ציפייה נעימה. ההתרגשות של תום איפשרה לו להישאר ער עד שעה מאוחרת למדי, והייתה לו תקווה טובה לשמוע את ה"מיאו" של האק, ושיהיה לו האוצר שלו להדהים בו את בקי ואת משתתפי הפיקניק, למחרת; אבל הוא התאכזב. שום אות לא בא באותו לילה.
הבוקר בא, בסופו של דבר, ובעשר או באחת עשרה התאספה חבורה עליזה ומשתוללת אצל השופט תאצ'ר, והכול היה מוכן ליציאה. לא היה מנהג שאנשים קשישים יקלקלו את הפיקניקים בנוכחותם. הילדים נחשבו בטוחים מספיק תחת כנפיהן של כמה עלמות בנות שמונה עשרה וכמה ג'נטלמנים צעירים בני עשרים ושלוש בערך. מעבורת הקיטור הישנה נשכרה לאירוע; עד מהרה ההמון העליז צעד במעלה הרחוב הראשי עמוס סלי מזון. סיד היה חולה ונאלץ להחמיץ את הכיף; מרי נשארה בבית לבדר אותו. הדבר האחרון שגברת תאצ'ר אמרה לבקי, היה:
"לא תחזרי עד מאוחר. אולי כדאי שתישארי ללילה אצל אחת הבנות שגרות ליד רציף המעבורת, ילדה."
"אז אשאר אצל סוזי הרפר, אמא."
"טוב מאוד. ושימי לב להתנהג יפה ולא לעשות צרות."
עד מהרה, כשקיפצו בדרכם, אמר תום לבקי:
"תשמעי: אני אגיד לך מה נעשה. במקום ללכת לג'ו הרפר נטפס ישר במעלה הגבעה ונעצור אצל האלמנה דאגלס. יהיה לה גלידה! יש לה כמעט כל יום: המון. והיא תשמח נורא שנבוא."
"אוי, זה יהיה כיף!"
אז בקי הרהרה רגע ואמרה:
"אבל מה אמא תגיד?"
"איך היא תדע אי פעם?"
הילדה הפכה את הרעיון בראשה, ואמרה באי רצון:
"אני חושבת שזה לא בסדר: אבל..."
"אבל שטויות! אמא שלך לא תדע, אז מה הנזק? כל מה שהיא רוצה זה שתהיי בטוחה; ואני מתערב שהיא הייתה אומרת ללכת לשם אם הייתה חושבת על זה. אני יודע שכן!"
הכנסת האורחים המפוארת של האלמנה דאגלס הייתה פיתיון מפתה. היא ושכנועיו של תום הכריעו את הכף עד מהרה. אז הוחלט לא לומר דבר לאיש על תוכנית הלילה. עד מהרה עלה בדעתו של תום שאולי האק יבוא בדיוק הלילה וייתן את האות. המחשבה הוציאה הרבה מן הרוח מציפיותיו. ובכל זאת לא יכול היה לשאת לוותר על הכיף אצל האלמנה דאגלס. ולמה שיוותר עליו, טען: האות לא בא בלילה הקודם, אז למה שיהיה סביר יותר שיבוא הלילה? הכיף הבטוח של הערב הכריע את האוצר הלא בטוח; וכמו ילד, החליט להיכנע לנטייה החזקה יותר ולא להרשות לעצמו לחשוב על תיבת הכסף עוד פעם באותו יום.
חמישה קילומטרים מתחת לעיירה המעבורת עצרה בפתחו של נקיק מיוער ונקשרה. ההמון נהר לחוף ועד מהרה מרחבי היער והגבהים הסלעיים הדהדו קרוב ורחוק בצעקות ובצחוק. כל הדרכים השונות להתחמם ולהתעייף נוסו, ולאט לאט המשוטטים השתרכו בחזרה למחנה מחוזקים בתיאבונים אחראיים, ואז התחיל השמדת הדברים הטובים. אחרי הסעודה הייתה עונה מרעננת של מנוחה ושיחה בצל אלונים רחבים. לאט לאט מישהו צעק:
"מי מוכן למערה?"
כולם היו. צרורות של נרות הושגו, ומיד הייתה ריצה כללית במעלה הגבעה. פתח המערה היה במעלה צלע הגבעה: פתח בצורת האות A. דלת האלון המסיבית שלו עמדה לא נעולה. בפנים היה חדר קטן, קר כמו בית קרח, ומוקף בידי הטבע בקירות של אבן גיר מוצקה שהייתה לחה מזיעה קרה. היה רומנטי ומסתורי לעמוד כאן באפלה העמוקה ולהביט החוצה על העמק הירוק הזורח בשמש. אבל הרושם של המצב חלף מהר, וההשתוללות התחילה שוב. ברגע שנר הודלק הייתה הסתערות כללית על בעליו; מאבק והגנה אמיצה באו אחריה, אבל הנר הופל או כובה עד מהרה, ואז הייתה המולה שמחה של צחוק ומרדף חדש. אבל לכל דבר יש סוף. לאט לאט התהלוכה ירדה בשורה במורד התלול של השדרה הראשית, שורת האורות המהבהבת חושפת במעומעם את קירות הסלע הגבוהים כמעט עד נקודת המפגש שלהם כשמונה עשר מטרים מעל. השדרה הראשית הזאת לא הייתה רחבה יותר משניים וחצי או שלושה מטרים. כל כמה צעדים התפצלו ממנה בקיעים גבוהים וצרים עוד יותר משני הצדדים: כי מערת מקדוגל הייתה רק מבוך עצום של מעברים עקומים שנכנסו זה לזה ויצאו שוב ולא הובילו לשום מקום. אמרו שאדם יכול לנדוד ימים ולילות רצופים בסבך המסובך של סדקים ותהומות שלה, ולעולם לא למצוא את סוף המערה; ושהוא יכול לרדת, ולרדת, ועוד לרדת, אל האדמה, וזה בדיוק אותו דבר: מבוך מתחת למבוך, ואין סוף לאף אחד מהם. אף אדם לא "הכיר" את המערה. זה היה דבר בלתי אפשרי. רוב הצעירים הכירו חלק ממנה, ולא היה מקובל להעז הרבה מעבר לחלק המוכר הזה. תום סוייר הכיר מן המערה כמו כל אחד אחר.
התהלוכה נעה לאורך השדרה הראשית כקילומטר, ואז קבוצות וזוגות התחילו לחמוק הצידה לשדרות צדדיות, לעוף לאורך המסדרונות העגומים, ולהפתיע זה את זה בנקודות שבהן המסדרונות התחברו שוב. חבורות יכלו להתחמק זו מזו במשך חצי שעה בלי ללכת מעבר לשטח ה"מוכר".
לאט לאט, קבוצה אחרי קבוצה השתרכו בחזרה לפתח המערה, מתנשפות, עליזות, מרוחות מכף רגל ועד ראש בטפטופי חלב, מוכתמות בחימר, ומאושרות לגמרי מהצלחת היום. אז השתוממו לגלות שלא שמו לב לזמן ושהלילה כמעט הגיע. הפעמון המצלצל קרא כבר חצי שעה. בכל זאת, סיום כזה להרפתקאות היום היה רומנטי ולכן משביע רצון. כשהמעבורת עם המטען הפראי שלה נדחפה לזרם, לאף אחד לא היה אכפת אגורה מן הזמן המבוזבז מלבד לקברניט של כלי השיט.
האק כבר היה במשמרתו כשאורות המעבורת נצצו על פני המזח. הוא לא שמע שום רעש על הסיפון, כי הצעירים היו מאופקים ושקטים כמו שאנשים בדרך כלל כשהם עייפים כמעט עד מוות. הוא תהה איזו ספינה זו, ולמה היא לא עוצרת במזח: ואז הוציא אותה ממחשבתו ושם את תשומת לבו בעסקו. הלילה נעשה מעונן וחשוך. השעה עשר הגיעה, ורעש כלי הרכב פסק, אורות מפוזרים התחילו לכבות, כל ההולכים ברגל המשתרכים נעלמו, הכפר פנה לתרדמתו והשאיר את השומר הקטן לבד עם השתיקה ורוחות הרפאים. השעה אחת עשרה הגיעה, ואורות הפונדק כובו; חושך בכל מקום, עכשיו. האק חיכה מה שנראה זמן ארוך ומייגע, אבל שום דבר לא קרה. אמונתו נחלשה. האם יש טעם? האם באמת יש טעם? למה לא לוותר וללכת לישון?
רעש הגיע לאוזנו. הוא היה כולו קשב ברגע. דלת הסמטה נסגרה בשקט. הוא קפץ לפינת חנות הלבנים. ברגע הבא שני גברים חלפו לידו, ונראה שלאחד יש משהו תחת זרועו. זו בוודאי התיבה ההיא! אז הם עומדים להעביר את האוצר. למה לקרוא לתום עכשיו? זה יהיה אבסורד: הגברים יברחו עם התיבה ולעולם לא יימצאו שוב. לא, הוא ייצמד לעקבותיהם וילך אחריהם; הוא יסמוך על החושך לביטחון מפני גילוי. כך בהתייעצות עם עצמו, האק יצא וגלש מאחורי הגברים, כמו חתול, ברגליים יחפות, נותן להם להישאר בדיוק רחוק מספיק לפניו כדי שלא יהיו בלתי נראים.
הם נעו במעלה רחוב הנהר שלושה בלוקים, ואז פנו שמאלה במעלה רחוב חוצה. הם הלכו ישר קדימה, אז, עד שהגיעו לשביל שהוביל במעלה גבעת קרדיף; אותו לקחו. הם עברו ליד ביתו של הוולשי הזקן, באמצע הגבעה, בלי להסס, ועדיין טיפסו למעלה. טוב, חשב האק, הם יקברו אותו במחצבה הישנה. אבל הם לא עצרו כלל במחצבה. הם עברו הלאה, אל הפסגה. הם צללו לשביל הצר שבין שיחי האוג הגבוהים, ומיד הוסתרו באפלה. האק התקרב וקיצר את המרחק, עכשיו, כי הם לעולם לא יוכלו לראות אותו. הוא רץ קלות זמן מה; ואז האט את צעדו, פוחד שהוא מתקרב מהר מדי; נע קצת הלאה, ואז עצר לגמרי; הקשיב; שום קול; שום קול, מלבד שנראה שהוא שומע את פעימות לבו שלו. קריאת ינשוף באה מעבר לגבעה: קול מבשר רעות! אבל שום צעדים. שמים, האם הכול אבד! הוא עמד לזנק ברגליים מכונפות, כשאדם כחכח בגרונו במרחק פחות ממטר ומשהו ממנו! לבו של האק נורה לגרונו, אבל הוא בלע אותו שוב; ואז עמד שם רועד כאילו תריסר קדחות השתלטו עליו בבת אחת, וחלש כל כך שחשב שבוודאי ייפול ארצה. הוא ידע איפה הוא. הוא ידע שהוא במרחק חמישה צעדים מן המדרגה שמובילה לשטח של האלמנה דאגלס. טוב מאוד, חשב, שיקברו אותו שם; לא יהיה קשה למצוא אותו.
עכשיו היה קול: קול נמוך מאוד: של ג'ו האינדיאני:
"לעזאזל איתה, אולי יש לה אורחים: יש אורות, מאוחר ככל שזה."
"אני לא רואה אף אחד."
זה היה קולו של הזר ההוא: הזר מן הבית הרדוף. צינה קטלנית הגיעה ללבו של האק: זו, אם כן, עבודת ה"נקמה"! מחשבתו הייתה, לברוח. אז נזכר שהאלמנה דאגלס הייתה טובה אליו יותר מפעם אחת, ואולי האנשים האלה עומדים לרצוח אותה. הוא השתוקק להעז להזהיר אותה; אבל ידע שהוא לא מעז: הם עלולים לבוא ולתפוס אותו. הוא חשב את כל זה ועוד ברגע שחלף בין הערת הזר לבין ההערה הבאה של ג'ו האינדיאני: שהייתה:
"כי השיח בדרך שלך. עכשיו: מכאן: עכשיו אתה רואה, נכון?"
"כן. נו, יש שם אורחים, אני חושב. כדאי לוותר."
"לוותר, ואני בדיוק עוזב את הארץ הזאת לתמיד! לוותר ואולי לעולם לא תהיה עוד הזדמנות. אני אומר לך שוב, כמו שאמרתי לך קודם, לא אכפת לי מהשלל שלה: אתה יכול לקחת אותו. אבל בעלה היה קשוח איתי: הרבה פעמים הוא היה קשוח איתי: ובעיקר הוא היה שופט השלום שהכניס אותי לכלא בתור נווד. וזה לא הכול. זה לא חלק אחד ממיליון! הוא גרם שיצליפו בי בשוט: הצליפו בי בשוט לפני הכלא, כמו עבד!: וכל העיירה מסתכלת! הצליפו בשוט!: אתה מבין? הוא ניצל אותי ומת. אבל אני אוציא את זה עליה."
"אוי, אל תהרוג אותה! אל תעשה את זה!"
"להרוג? מי אמר משהו על להרוג? הייתי הורג אותו אם הוא היה פה; אבל לא אותה. כשרוצים להתנקם באישה לא הורגים אותה: שטויות! הולכים על המראה שלה. חותכים לה את הנחיריים: מחריצים לה את האוזניים כמו לחזירה!"
"באלוהים, זה..."
"תשמור את הדעה שלך לעצמך! זה יהיה הכי בטוח בשבילך. אני אקשור אותה למיטה. אם היא תדמם למוות, האם זו אשמתי? אני לא אבכה, אם כן. ידידי, אתה תעזור לי בדבר הזה: למעני: בגלל זה אתה פה: אולי לא אוכל לבד. אם תירתע, אני אהרוג אותך. אתה מבין את זה? ואם אצטרך להרוג אותך, אהרוג אותה: ואז אני חושב שאף אחד לא יידע אף פעם הרבה על מי עשה את העסק הזה."
"נו, אם זה חייב להיעשות, בוא ניגש לזה. כמה שיותר מהר יותר טוב: אני כולי רועד."
"לעשות את זה עכשיו? ויש שם אורחים? תקשיב: אני אתחיל לחשוד בך, לפני שתדע. לא: נחכה עד שהאורות יכבו: אין מה למהר."
האק הרגיש ששתיקה עומדת לבוא: דבר נורא עוד יותר מכל כמות של דיבורי רצח; אז עצר את נשימתו ונסוג בזהירות; הציב את רגלו בזהירות ובחוזקה, אחרי שהתאזן, על רגל אחת, בדרך מסוכנת וכמעט התהפך, קודם לצד אחד ואחר כך לשני. הוא צעד עוד צעד לאחור, באותה קפדנות ובאותם סיכונים; אחר כך עוד אחד ועוד אחד, ו: זרד נשבר תחת רגלו! נשימתו נעצרה והוא הקשיב. לא היה קול: הדממה הייתה מושלמת. הכרת התודה שלו לא ידעה מידה. עכשיו הסתובב במקומו, בין קירות שיחי האוג: סובב את עצמו בזהירות כאילו היה ספינה: ואז צעד מהר אבל בזהירות. כשהגיח במחצבה הרגיש בטוח, וכך הרים את עקביו הזריזים ועף. למטה, למטה טס, עד שהגיע לבית של הוולשי. הוא הלם בדלת, ועד מהרה ראשיהם של הזקן ושני בניו החסונים נדחקו מן החלונות.
"מה הרעש שם? מי דופק? מה אתה רוצה?"
"תכניסו אותי: מהר! אני אספר הכול."
"מה, מי אתה?"
"האקלברי פין: מהר, תכניסו אותי!"
"האקלברי פין, באמת! זה לא שם שפותח הרבה דלתות, אני שופט! אבל תכניסו אותו, בחורים, ונראה מה הצרה."
"בבקשה אל תספרו אף פעם שאני סיפרתי לכם," היו המילים הראשונות של האק כשנכנס. "בבקשה אל: היו הורגים אותי, בטוח: אבל האלמנה הייתה ידידה טובה אליי לפעמים, ואני רוצה לספר: אני אספר אם תבטיחו שלעולם לא תגידו שזה הייתי אני."
"באלוהים, יש לו משהו לספר, אחרת הוא לא היה מתנהג כך!" קרא הזקן; "הוצא את זה ואף אחד פה לא יספר אף פעם, בחור."
שלוש דקות אחר כך הזקן ובניו, חמושים היטב, היו במעלה הגבעה, ובדיוק נכנסו לשביל האוג על קצות האצבעות, ונשקם בידיהם. האק לא ליווה אותם הלאה. הוא הסתתר מאחורי סלע גדול והתחיל להקשיב. הייתה שתיקה מתמשכת ומודאגת, ואז פתאום היה פיצוץ של כלי נשק וזעקה.
האק לא חיכה לפרטים. הוא זינק משם וטס במורד הגבעה מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו.