עכשיו נחזור לחלקם של תום ובקי בפיקניק. הם קיפצו לאורך המעברים האפלים עם שאר החבורה, מבקרים בפלאי המערה המוכרים: פלאים שכונו בשמות תיאוריים מדי במקצת, כמו "הטרקלין", "הקתדרלה", "ארמון אלאדין", וכן הלאה. עד מהרה התחילה השתוללות המחבואים, ותום ובקי עסקו בה בלהט עד שהמאמץ התחיל להיות מעט מייגע; אז נדדו במורד שדרה מתפתלת מחזיקים את נרותיהם גבוה וקוראים את רשת השמות, התאריכים, הכתובות והסיסמאות הסבוכה שבה עוטרו קירות הסלע (בעשן נר). עדיין נסחפים ומדברים, הם בקושי הבחינו שהם עכשיו בחלק של המערה שקירותיו לא עוטרו. הם עישנו את שמותיהם שלהם מתחת למדף בולט והמשיכו. עד מהרה הגיעו למקום שבו פלג מים קטן, מטפטף על מדף ונושא איתו משקע של אבן גיר, יצר, בעידנים הנגררים לאט, ניאגרה מעוטרת בתחרה ובסלסולים באבן נוצצת ובלתי מתכלה. תום דחק את גופו הקטן מאחוריה כדי להאיר אותה להנאתה של בקי. הוא מצא שהיא מסתירה מין גרם מדרגות טבעי ותלול שהיה סגור בין קירות צרים, ומיד השאיפה להיות מגלה אחזה בו.
בקי נענתה לקריאתו, והם עשו סימן עשן להדרכה בעתיד, ויצאו למסעם. הם התפתלו לכאן ולכאן, הרחק למטה אל המעמקים הסודיים של המערה, עשו עוד סימן, והסתעפו בחיפוש אחר חידושים לספר עליהם לעולם שלמעלה. במקום אחד מצאו אולם מערה מרווח, שמתקרתו השתלשלו המון נטיפים בוהקים באורך ובהיקף של רגל אדם; הם הסתובבו בכולו, משתאים ומתפעלים, ועד מהרה עזבו אותו באחד המעברים הרבים שנפתחו אליו. זה הביא אותם עד מהרה למעיין מכשף, שאגנו היה מצופה בעבודת כפור של גבישים נוצצים; הוא היה באמצע אולם מערה שקירותיו נתמכו בעמודים פנטסטיים רבים שנוצרו מחיבור נטיפים וזקיפים גדולים יחד, תוצאה של טפטוף המים הבלתי פוסק של מאות שנים. מתחת לתקרה דחסו את עצמם יחד גושים עצומים של עטלפים, אלפים בצרור; האורות הפריעו ליצורים והם באו נוהרים למטה במאות, מצייצים ומזנקים בזעם על הנרות. תום הכיר את דרכיהם ואת הסכנה שבהתנהגות כזאת. הוא תפס את ידה של בקי ומיהר איתה למסדרון הראשון שהזדמן; ולא מוקדם מדי, כי עטלף כיבה את אורה של בקי בכנפו בזמן שיצאה מן האולם. העטלפים רדפו אחרי הילדים מרחק ניכר; אבל הנמלטים צללו לכל מעבר חדש שהזדמן, ולבסוף נפטרו מן הדברים המסוכנים. תום מצא אגם תת-קרקעי, עד מהרה, שמתח את אורכו העמום עד שצורתו אבדה בצללים. הוא רצה לחקור את גדותיו, אבל החליט שעדיף לשבת ולנוח זמן מה, קודם. עכשיו, בפעם הראשונה, הדממה העמוקה של המקום הניחה יד לחה ודביקה על רוחם של הילדים. בקי אמרה:
"הרי, לא שמתי לב, אבל נראה שעבר כל כך הרבה זמן מאז ששמעתי מישהו מהאחרים."
"כשחושבים על זה, בקי, אנחנו הרחק מתחתיהם: ואני לא יודע כמה רחוק צפונה, או דרומה, או מזרחה, או מה שזה לא יהיה. לא היינו יכולים לשמוע אותם כאן."
בקי נעשתה חוששת.
"אני תוהה כמה זמן אנחנו כאן למטה, תום? כדאי שנתחיל לחזור."
"כן, אני חושב שכדאי. אולי כדאי."
"אתה יכול למצוא את הדרך, תום? הכול סבך עקום ומבולבל בשבילי."
"אני חושב שהייתי יכול למצוא אותה: אבל העטלפים. אם הם יכבו לנו את הנרות זה יהיה מצב נורא. בוא ננסה דרך אחרת, כדי לא לעבור שם."
"טוב. אבל אני מקווה שלא נלך לאיבוד. זה יהיה כל כך נורא!" והילדה רעדה במחשבה על האפשרויות האיומות.
הם יצאו דרך מסדרון, ועברו אותו בשתיקה דרך ארוכה, מעיפים מבט בכל פתח חדש, לראות אם יש משהו מוכר במראהו; אבל כולם היו זרים. בכל פעם שתום בדק, בקי הייתה מתבוננת בפניו אחר סימן מעודד, והוא היה אומר בעליזות:
"אה, זה בסדר. זה לא זה, אבל נגיע אליו מיד!"
אבל הוא הרגיש פחות ופחות תקווה עם כל כישלון, ועד מהרה התחיל לפנות לשדרות מתפצלות באקראיות גמורה, בתקווה נואשת למצוא את זו שרצו. הוא עדיין אמר שזה "בסדר", אבל הייתה אימה כבדה כעופרת בלבו שהמילים איבדו את צלצולן ונשמעו בדיוק כאילו אמר, "הכול אבוד!" בקי נצמדה לצדו בייסורי פחד, וניסתה מאוד לעצור את הדמעות, אבל הן באו. לבסוף אמרה:
"אוי, תום, לא משנה העטלפים, בוא נחזור בדרך ההיא! נראה שאנחנו במצב גרוע יותר ויותר כל הזמן."
"תקשיבי!" אמר.
שתיקה עמוקה; שתיקה עמוקה כל כך שאפילו נשימותיהם בלטו בדממה. תום צעק. הקריאה הלכה והדהדה במורד המעברים הריקים ומתה במרחק בקול קלוש שדמה לגל של צחוק לועג.
"אוי, אל תעשה את זה שוב, תום, זה מחריד מדי," אמרה בקי.
"זה מחריד, אבל כדאי שאעשה, בקי; אולי הם ישמעו אותנו, את יודעת," והוא צעק שוב.
ה"אולי" היה אימה מצמררת עוד יותר מן הצחוק הרפאי, הוא הודה כל כך בתקווה גוועת. הילדים עמדו דוממים והקשיבו; אבל לא הייתה תוצאה. תום פנה מיד לדרך חזרה, והחיש את צעדיו. לא עבר אלא זמן קצר לפני שהיסוס מסוים בהתנהגותו גילה לבקי עובדה מפחידה נוספת: הוא לא יכול היה למצוא את דרכו חזרה!
"אוי, תום, לא עשית שום סימנים!"
"בקי, הייתי כזה טיפש! כזה טיפש! אף פעם לא חשבתי שאולי נרצה לחזור! לא: אני לא יכול למצוא את הדרך. הכול מבולבל."
"תום, תום, אנחנו אבודים! אנחנו אבודים! לעולם לא נוכל לצאת מן המקום הנורא הזה! אוי, למה עזבנו אי פעם את האחרים!"
היא שקעה ארצה ופרצה בטירוף בכי כזה שתום נחרד מן הרעיון שהיא עלולה למות, או לאבד את שפיותה. הוא התיישב לידה וחיבק אותה; היא קברה את פניה בחזהו, היא נצמדה אליו, היא שפכה את אימותיה, את חרטותיה חסרות התועלת, וההדים הרחוקים הפכו את כולם לצחוק לועג. תום התחנן שתאזור תקווה שוב, והיא אמרה שאינה יכולה. הוא התחיל להאשים ולגנות את עצמו על שהכניס אותה למצב האומלל הזה; לזה הייתה השפעה טובה יותר. היא אמרה שתנסה לקוות שוב, היא תקום ותלך לכל מקום שיוביל אם רק לא ידבר כך יותר. כי הוא אשם לא יותר ממנה, אמרה.
אז המשיכו שוב: בלי מטרה: פשוט באקראי: כל מה שיכלו לעשות היה לנוע, להמשיך לנוע. לזמן קצר, התקווה הפגינה מראית עין של התעוררות: לא עם שום סיבה לתמוך בה, אלא רק משום שזה טבעה להתעורר כשהקפיץ לא הוצא ממנה בידי הגיל וההיכרות עם כישלון.
לאט לאט תום לקח את הנר של בקי וכיבה אותו. החיסכון הזה אמר כל כך הרבה! לא היה צורך במילים. בקי הבינה, ותקוותה מתה שוב. היא ידעה שלתום יש נר שלם ושלוש או ארבע חתיכות בכיסיו: ובכל זאת הוא חייב לחסוך.
לאט לאט, העייפות התחילה לתבוע את שלה; הילדים ניסו לא לשים לב, כי היה נורא לחשוב על ישיבה כשהזמן נעשה יקר כל כך, תנועה, לאיזה כיוון, לכל כיוון, הייתה לפחות התקדמות ועשויה לשאת פרי; אבל לשבת היה להזמין את המוות ולקצר את מרדפו.
לבסוף איבריה השבריריים של בקי סירבו לשאת אותה הלאה. היא התיישבה. תום נח איתה, והם דיברו על הבית, והחברים שם, והמיטות הנוחות ומעל הכול, האור! בקי בכתה, ותום ניסה לחשוב על איזו דרך לנחם אותה, אבל כל דברי העידוד שלו נשחקו מן השימוש, ונשמעו כמו לעג. העייפות העיקה כל כך על בקי שהיא נמנמה ונרדמה. תום היה אסיר תודה. הוא ישב והביט בפניה המתוחות וראה אותן נעשות חלקות וטבעיות תחת השפעת חלומות נעימים; ולאט לאט חיוך עלה ונח שם. הפנים השלוות השתקפו מעט שלום וריפוי אל רוחו שלו, ומחשבותיו נדדו לזמנים שעברו ולזיכרונות חלומיים. בזמן שהיה שקוע בהרהוריו, בקי התעוררה בצחוק קטן ורענן: אבל הוא הוכה למוות על שפתיה, ואנקה באה אחריו.
"אוי, איך יכולתי לישון! הלוואי שלעולם, לעולם לא הייתי מתעוררת! לא! לא, אני לא, תום! אל תיראה ככה! לא אגיד את זה שוב."
"אני שמח שישנת, בקי; תרגישי נחה, עכשיו, ונמצא את הדרך החוצה."
"אנחנו יכולים לנסות, תום; אבל ראיתי ארץ כל כך יפה בחלום שלי. אני חושבת שאנחנו הולכים לשם."
"אולי לא, אולי לא. תתעודדי, בקי, ובואי נמשיך לנסות."
הם קמו ונדדו הלאה, יד ביד וחסרי תקווה. הם ניסו להעריך כמה זמן הם במערה, אבל כל מה שידעו היה שזה נראה ימים ושבועות, ובכל זאת היה ברור שזה לא ייתכן, כי נרותיהם עוד לא נגמרו. זמן רב אחרי זה: הם לא יכלו לומר כמה: תום אמר שהם חייבים ללכת בשקט ולהקשיב לטפטוף מים: הם חייבים למצוא מעיין. הם מצאו אחד עד מהרה, ותום אמר שהגיע הזמן לנוח שוב. שניהם היו עייפים באכזריות, ובכל זאת בקי אמרה שהיא חושבת שהיא יכולה ללכת עוד קצת. היא הופתעה לשמוע את תום מתנגד. היא לא יכלה להבין את זה. הם התיישבו, ותום הצמיד את נרו לקיר שלפניהם בקצת חימר. המחשבה הייתה עסוקה עד מהרה; שום דבר לא נאמר זמן מה. אז בקי שברה את השתיקה:
"תום, אני כל כך רעבה!"
תום הוציא משהו מכיסו.
"את זוכרת את זה?" אמר.
בקי כמעט חייכה.
"זו עוגת החתונה שלנו, תום."
"כן: הלוואי שהייתה גדולה כמו חבית, כי זה כל מה שיש לנו."
"שמרתי אותה מן הפיקניק כדי שנחלום עליה, תום, כמו שמבוגרים עושים עם עוגת חתונה: אבל היא תהיה ה..."
היא הפילה את המשפט במקומו. תום חילק את העוגה ובקי אכלה בתיאבון טוב, בזמן שתום כרסם את חלקו. היה שפע של מים קרים לסיים בהם את הסעודה. לאט לאט בקי הציעה שימשיכו שוב. תום שתק רגע. אז אמר:
"בקי, את יכולה לשאת את זה אם אגיד לך משהו?"
פניה של בקי החווירו, אבל היא חשבה שהיא יכולה.
"נו, אז, בקי, אנחנו חייבים להישאר כאן, איפה שיש מים לשתות. החתיכה הקטנה הזאת היא הנר האחרון שלנו!"
בקי פרצה בדמעות וביללות. תום עשה כל שיכול לנחם אותה, אבל בהשפעה מועטה. לבסוף אמרה בקי:
"תום!"
"כן, בקי?"
"הם יתגעגעו אלינו ויחפשו אותנו!"
"כן, הם יחפשו! בטח שיחפשו!"
"אולי הם מחפשים אותנו עכשיו, תום."
"נו, אני חושב שאולי הם מחפשים. אני מקווה שהם מחפשים."
"מתי הם יגלו שאנחנו חסרים, תום?"
"כשהם יחזרו לסירה, אני חושב."
"תום, אולי יהיה חשוך אז: האם הם ישימו לב שלא באנו?"
"אני לא יודע. אבל בכל מקרה, אמא שלך תגלה שאת חסרה ברגע שהם יגיעו הביתה."
מבט מבוהל בפניה של בקי החזיר את תום לעצמו והוא ראה שעשה טעות. בקי לא הייתה אמורה ללכת הביתה באותו לילה! הילדים השתתקו והרהרו. ברגע פרץ צער חדש מבקי הראה לתום שהדבר שבמחשבתו פגע גם בשלה: שבוקר יום ראשון עלול לחלוף עד חציו לפני שגברת תאצ'ר תגלה שבקי לא אצל גברת הרפר.
הילדים נעצו את עיניהם בפיסת הנר שלהם והתבוננו בה נמסה לאט ובלי רחמים; ראו את הסנטימטר של הפתילה עומד לבד לבסוף; ראו את הלהבה החלשה עולה ויורדת, מטפסת על עמוד העשן הדק, מתעכבת בראשו רגע, ואז: אימת החושך המוחלט שלטה!
כמה זמן אחר כך זה היה שבקי הגיעה להכרה איטית שהיא בוכה בזרועותיו של תום, אף אחד מהם לא יכול היה לומר. כל מה שידעו היה, שאחרי מה שנראה מרחק זמן עצום, שניהם התעוררו מתרדמת שינה מתה וחזרו לאומללויותיהם פעם נוספת. תום אמר שאולי זה יום ראשון, עכשיו: אולי יום שני. הוא ניסה לגרום לבקי לדבר, אבל צערה היה מעיק מדי, כל תקוותיה הלכו. תום אמר שבוודאי גילו שהם חסרים מזמן, ובלי ספק החיפוש נמשך. הוא יצעק ואולי מישהו יבוא. הוא ניסה; אבל בחושך ההדים הרחוקים נשמעו כל כך מזוויעים שלא ניסה עוד.
השעות התבזבזו, והרעב בא לענות את השבויים שוב. חלק מחצי העוגה של תום נשאר; הם חילקו ואכלו אותו. אבל נראה שהם רעבים יותר מקודם. פירור המזון המסכן רק חידד את התשוקה.
לאט לאט אמר תום:
"ששש! שמעת את זה?"
שניהם עצרו את נשימתם והקשיבו. היה קול כמו צעקה רחוקה וקלושה ביותר. מיד תום ענה לה, ומוביל את בקי ביד, התחיל לגשש במורד המסדרון בכיוונה. עד מהרה הקשיב שוב; שוב נשמע הקול, וכנראה מעט קרוב יותר.
"זה הם!" אמר תום; "הם באים! בואי, בקי: אנחנו בסדר עכשיו!"
שמחת האסירים הייתה כמעט מציפה. מהירותם הייתה איטית, בכל זאת, כי בורות היו נפוצים למדי, והיה צריך להיזהר מהם. הם הגיעו עד מהרה לאחד ונאלצו לעצור. הוא אולי היה עמוק מטר, אולי שלושים מטרים: לא היה אפשר לעבור אותו בכל מקרה. תום ירד על חזהו והושיט יד למטה ככל שיכול. אין קרקעית. הם חייבים להישאר שם ולחכות עד שהמחפשים יבואו. הם הקשיבו; ברור שהצעקות הרחוקות נעשו רחוקות יותר! עוד רגע או שניים והן נעלמו לגמרי. האומללות מכווצת הלב של זה! תום צעק עד שנעשה צרוד, אבל זה לא הועיל. הוא דיבר בתקווה אל בקי; אבל עידן של המתנה מודאגת עבר ושום קולות לא באו שוב.
הילדים גיששו את דרכם חזרה למעיין. הזמן המייגע נגרר; הם ישנו שוב, והתעוררו מורעבים ומוכי צער. תום האמין שזה בוודאי יום שלישי עד עכשיו.
עכשיו רעיון היכה בו. היו כמה מעברים צדדיים קרוב. עדיף יהיה לחקור כמה מהם מאשר לשאת את משקל הזמן הכבד בבטלה. הוא לקח חוט עפיפון מכיסו, קשר אותו לבליטה, והוא ובקי יצאו, תום בראש, פורם את החוט כשגישש קדימה. בתום עשרים צעדים המסדרון נגמר ב"מקום קפיצה". תום ירד על ברכיו ומישש למטה, ואחר כך מסביב לפינה ככל שיכול להגיע בידיו בנוחות; הוא עשה מאמץ להימתח עוד קצת ימינה, ובאותו רגע, במרחק פחות מעשרים מטרים, יד אדם, מחזיקה נר, הופיעה מאחורי סלע! תום הרים צעקה מפוארת, ומיד אחרי היד הזאת בא הגוף שהיא שייכת לו: של ג'ו האינדיאני! תום היה משותק; הוא לא יכול היה לזוז. הוא שמח מאוד ברגע הבא, לראות את ה"ספרדי" נס על נפשו ומעלים את עצמו מן העין. תום תמה שג'ו לא זיהה את קולו ובא והרג אותו על שהעיד בבית המשפט. אבל ההדים בוודאי הסוו את הקול. בלי ספק, זה היה זה, נימק. הפחד של תום החליש כל שריר בגופו. הוא אמר לעצמו שאם יהיה לו מספיק כוח לחזור למעיין הוא יישאר שם, ושום דבר לא יפתה אותו להסתכן בפגישה עם ג'ו האינדיאני שוב. הוא נזהר להסתיר מבקי מה ראה. הוא אמר לה שרק צעק "למזל."
אבל הרעב והאומללות גוברים על הפחדים בטווח הארוך. עוד המתנה מייגעת ליד המעיין ועוד שינה ארוכה הביאו שינויים. הילדים התעוררו מעונים ברעב משתולל. תום האמין שזה בוודאי יום רביעי או חמישי או אפילו שישי או שבת, עכשיו, ושהחיפוש ננטש. הוא הציע לחקור מעבר אחר. הוא הרגיש מוכן להסתכן בג'ו האינדיאני ובכל שאר האימות. אבל בקי הייתה חלשה מאוד. היא שקעה באדישות עגומה ולא רצתה להתעורר. היא אמרה שתחכה, עכשיו, במקום שבו היא, ותמות: זה לא ייקח הרבה זמן. היא אמרה לתום ללכת עם חוט העפיפון ולחקור אם הוא רוצה; אבל התחננה שיחזור מדי זמן קצר וידבר איתה; והיא גרמה לו להבטיח שכשיבוא הזמן הנורא, הוא יישאר לידה ויחזיק את ידה עד שהכול ייגמר.
תום נישק אותה, בתחושת חנק בגרונו, והפגין ביטחון שימצא את המחפשים או מוצא מן המערה; אחר כך לקח את חוט העפיפון בידו והלך מגשש במורד אחד המעברים על ידיו וברכיו, מיוסר מרעב וחולה מבשורות של אבדון מתקרב.