אחר הצהריים של יום שלישי בא, ודעך לדמדומים. הכפר סנט פטרסבורג עדיין התאבל. הילדים האבודים לא נמצאו. תפילות ציבוריות נישאו בשבילם, והרבה מאוד תפילות פרטיות שכל לבו של המתפלל היה בהן; אבל עדיין שום חדשות טובות לא באו מן המערה. רוב המחפשים ויתרו על החיפוש וחזרו לעיסוקיהם היומיומיים, ואמרו שברור שלעולם לא ימצאו את הילדים. גברת תאצ'ר הייתה חולה מאוד, וחלק גדול מן הזמן הוזה. אנשים אמרו ששובר לב לשמוע אותה קוראת לילדתה, ומרימה את ראשה ומקשיבה דקה שלמה בכל פעם, ואז מניחה אותו בעייפות שוב באנקה. דודה פולי שקעה בעצבות קבועה, ושערה האפור כמעט הלבין. הכפר הלך לנוח בליל שלישי, עצוב ועזוב.
הרחק באמצע הלילה צלצול פראי פרץ מפעמוני הכפר, וברגע הרחובות שרצו אנשים מבוהלים לבושים למחצה, שצעקו, "צאו! צאו! הם נמצאו! הם נמצאו!" מחבתות פח וקרניים נוספו להמולה, האוכלוסייה התקבצה ונעה לעבר הנהר, פגשה את הילדים באים בכרכרה פתוחה שנגררה בידי אזרחים צועקים, הצטופפה סביבה, הצטרפה לצעידתה הביתה, וסחפה בהדר במעלה הרחוב הראשי שואגת הידד אחרי הידד!
הכפר היה מואר; אף אחד לא הלך לישון שוב; זה היה הלילה הגדול ביותר שהעיירה הקטנה ראתה אי פעם. במהלך חצי השעה הראשונה תהלוכת כפריים עברה בשורה בבית השופט תאצ'ר, תפסה את הניצולים ונישקה אותם, לחצה את ידה של גברת תאצ'ר, ניסתה לדבר אבל לא יכלה: ונסחפה החוצה ממטירה דמעות על כל המקום.
אושרה של דודה פולי היה שלם, ושל גברת תאצ'ר כמעט כך. הוא יהיה שלם, בכל זאת, ברגע שהשליח שנשלח עם הבשורה הגדולה למערה ימסור את הדבר לבעלה. תום שכב על ספה עם קהל מאזינים להוט סביבו וסיפר את תולדות ההרפתקה הנפלאה, מכניס הרבה תוספות מרשימות לקשט אותה בהן; וסיים בתיאור איך עזב את בקי ויצא למסע גילוי; איך עקב אחרי שתי שדרות עד כמה שחוט העפיפון שלו הגיע; איך עקב אחרי שלישית עד מלוא אורך חוט העפיפון, ועמד לחזור כשראה לרגע נקודה רחוקה שנראתה כמו אור יום; הפיל את החוט וגישש לעברה, דחק את ראשו וכתפיו דרך חור קטן, וראה את המיסיסיפי הרחב מתגלגל לידו!
ואילו רק במקרה היה לילה הוא לא היה רואה את נקודת אור היום ההיא ולא היה חוקר את המעבר ההוא עוד! הוא סיפר איך חזר בשביל בקי ובישר את הבשורה הטובה והיא אמרה לו לא להטריד אותה בדברים כאלה, כי היא עייפה, ויודעת שהיא הולכת למות, ורוצה בזה. הוא תיאר איך עמל איתה ושכנע אותה; ואיך היא כמעט מתה משמחה כשגיששה עד המקום שבו ראתה באמת את נקודת אור היום הכחולה; איך דחק את דרכו החוצה בחור ואז עזר לה לצאת; איך ישבו שם ובכו משמחה; איך כמה אנשים באו בסירה ותום קרא להם וסיפר להם את מצבם ואת רעבונם; איך האנשים לא האמינו לסיפור הפרוע בהתחלה, "כי," אמרו, "אתם שמונה קילומטרים במורד הנהר מתחת לעמק שבו נמצאת המערה": ואז לקחו אותם על הסיפון, חתרו לבית, נתנו להם ארוחת ערב, גרמו להם לנוח עד שעתיים או שלוש אחרי החשיכה ואז הביאו אותם הביתה.
לפני השחר, השופט תאצ'ר וקומץ המחפשים שאיתו אותרו, במערה, לפי חוטי השפגט שמתחו אחריהם, והודעו על הבשורה הגדולה.
שלושה ימים ולילות של עמל ורעב במערה לא היה אפשר לנער מיד, כפי שתום ובקי גילו עד מהרה. הם היו מרותקים למיטה כל יום רביעי ויום חמישי, ונראו נעשים עייפים ושחוקים יותר ויותר, כל הזמן. תום הסתובב, קצת, ביום חמישי, היה בעיירה ביום שישי, וכמעט שלם כתמיד ביום שבת; אבל בקי לא עזבה את חדרה עד יום ראשון, ואז היא נראתה כאילו עברה מחלה מכלה.
תום שמע על מחלתו של האק והלך לראות אותו ביום שישי, אבל לא הוכנס לחדר השינה; וגם לא ביום שבת או ביום ראשון. הוא הוכנס כל יום אחרי זה, אבל הוזהר לשתוק על הרפתקתו ולא להעלות שום נושא מרגש. האלמנה דאגלס נשארה בסביבה לוודא שהוא מציית. בבית שמע תום על המאורע בגבעת קרדיף; גם שגופתו של "האיש המרופט" נמצאה לבסוף בנהר ליד רציף המעבורת; הוא טבע בזמן שניסה לברוח, אולי.
בערך שבועיים אחרי הצלתו של תום מן המערה, הוא יצא לבקר את האק, שהתחזק מספיק, עכשיו, כדי לשמוע שיחה מרגשת, והייתה לתום שיחה כזאת שתעניין אותו, חשב. בית השופט תאצ'ר היה בדרכו של תום, והוא עצר לראות את בקי. השופט וכמה חברים גרמו לתום לדבר, ומישהו שאל אותו באירוניה אם לא היה רוצה ללכת למערה שוב. תום אמר שהוא חושב שלא יהיה אכפת לו. השופט אמר:
"נו, יש אחרים בדיוק כמוך, תום, אין לי שום ספק. אבל דאגנו לזה. אף אחד לא ילך לאיבוד במערה הזאת יותר."
"למה?"
"כי ציפיתי את הדלת הגדולה שלה בברזל של דוודים לפני שבועיים, ונעלתי אותה בשלושה מנעולים: והמפתחות אצלי."
תום החוויר כמו סדין.
"מה קרה, ילד! הנה, שמישהו ירוץ! תביאו כוס מים!"
המים הובאו ונזרקו על פניו של תום.
"אה, עכשיו אתה בסדר. מה קרה לך, תום?"
"אוי, שופט, ג'ו האינדיאני במערה!"