הים התיכון, הים הכחול במלוא מובן המילה, "הים הגדול" של העברים, "הים" של היוונים, "ימנו" של הרומאים, תחום בעצי תפוז, אלוי, קקטוסים ואורני ים; מבושם בניחוח ההדס, מוקף בהרים פראיים, רווי באוויר טהור ושקוף, אבל מעובד בלי הרף בידי האש התת־קרקעית; שדה קרב מושלם, שבו נפטון ופלוטון עדיין מתחרים על השלטון בעולם!
על הגדות האלה, ועל המים האלה, אומר מישלה, האדם מתחדש באחד האקלימים החזקים ביותר של כדור הארץ. אבל יפה ככל שהיה, יכולתי להעיף רק מבט מהיר באגן ששטחו כשני מיליון וחצי קילומטרים רבועים. אפילו הידע של קפטן נמו אבד לי, כי האיש החידתי הזה לא הופיע אף פעם במהלך המעבר שלנו במהירות מלאה. העריכו את הדרך שעשה ה"נאוטילוס" מתחת לגלי הים בכשש מאות ליגות, והיא נעשתה בארבעים ושמונה שעות. יצאנו בבוקר ה-16 בפברואר מחופי יוון, ועם הזריחה ב-18 כבר חצינו את מצר גיברלטר.
היה ברור לי שהים התיכון הזה, הסגור בתוך הארצות שרצה להימנע מהן, לא מצא חן בעיני קפטן נמו. הגלים האלה והרוחות האלה העלו בו יותר מדי זיכרונות, אם לא יותר מדי חרטות. כאן לא הייתה לו עוד אותה עצמאות ואותו חופש תנועה שהיו לו בימים הפתוחים, וה"נאוטילוס" שלו הרגיש דחוק בין החופים הקרובים של אפריקה ואירופה.
מהירותנו הייתה עכשיו עשרים וחמישה מיל לשעה. אפשר להבין היטב שנד לנד, לגועל נפשו הרב, נאלץ לוותר על תוכנית הבריחה שלו. הוא לא יכול היה להשיק את הסירה הקטנה כשהספינה נעה במהירות של שנים עשר או שלושה עשר יארד בכל שנייה. לעזוב את ה"נאוטילוס" בתנאים כאלה היה גרוע כמו לקפוץ מרכבת שנוסעת במהירות מלאה; מעשה פזיז, בלשון המעטה. וחוץ מזה, הספינה שלנו עלתה אל פני הגלים רק בלילה כדי לחדש את מלאי האוויר שלה; היא נווטה כולה לפי המצפן ומד המהירות.
מפנים הים התיכון הזה לא ראיתי יותר ממה שרואה נוסע ברכבת אקספרס מן הנוף שטס לנגד עיניו; כלומר, את האופק הרחוק, ולא את העצמים הקרובים שחולפים כהרף ברק.
עברנו אז בין סיציליה לחוף תוניס. במרחב הצר שבין כף בון למצר מסינה, קרקעית הים עלתה כמעט בבת אחת. היה שם שרטון של ממש, שעליו לא היו יותר מתשעה פאתום של מים, בזמן שמשני צדיו העומק היה תשעים פאתום.
ה"נאוטילוס" נאלץ לתמרן בזהירות רבה כדי לא להתנגש במחסום התת־ימי הזה.
הראיתי לקונסיי, על מפת הים התיכון, את המקום שבו נמצאת השונית הזאת.
"אבל, אם תרשה לי, אדוני," העיר קונסיי, "זה כמו מיצר של ממש שמחבר את אירופה לאפריקה."
"כן, בחור, הוא יוצר מחסום מושלם במצר לוב, והמדידות של סמית' הוכיחו שבזמנים קדומים היו היבשות מחוברות בין כף בוקו לכף פורינה."
"אני יכול בהחלט להאמין," אמר קונסיי.
"אוסיף," המשכתי, "שמחסום דומה קיים בין גיברלטר לסאוטה, ובתקופות גאולוגיות הוא סגר את הים התיכון כולו."
"ומה אם התפרצות געשית כלשהי תרים יום אחד את שני המחסומים האלה מעל לגלים?"
"זה לא סביר, קונסיי."
"טוב, אבל הרשה לי לסיים, בבקשה, אדוני; אם התופעה הזאת תתרחש, זה יהיה מטרד בשביל מסייה דה לספס, שטרח כל כך לפרוץ את המיצר."
"אני מסכים איתך; אבל אני חוזר, קונסיי, התופעה הזאת לעולם לא תתרחש. עוצמתו של הכוח התת־קרקעי הולכת ופוחתת תמיד. הרי הגעש, שהיו רבים כל כך בימיו הראשונים של העולם, כבים בהדרגה; החום הפנימי נחלש, הטמפרטורה של השכבות התחתונות של כדור הארץ יורדת בכל מאה בכמות מורגשת, לרעת כדור הארץ שלנו, כי חומו הוא חייו."
"אבל השמש?"
"השמש אינה מספיקה, קונסיי. האם היא יכולה לתת חום לגוף מת?"
"לא שאני יודע."
"ובכן, ידידי, כדור הארץ הזה יהיה יום אחד הגוויה הקרה הזאת; הוא ייעשה בלתי ראוי למגורים ובלתי מיושב כמו הירח, שאיבד מזמן את כל חום החיים שלו."
"בעוד כמה מאות שנים?"
"בעוד כמה מאות אלפי שנים, בחור."
"אם כך," אמר קונסיי, "יהיה לנו זמן לסיים את המסע שלנו, כלומר, אם נד לנד לא יפריע לו."
וקונסיי, שנרגע, חזר ללימוד השרטון, שה"נאוטילוס" שט לאורכו במהירות מתונה.
בלילה שבין 16 ל-17 בפברואר נכנסנו אל האגן השני של הים התיכון, שעומקו המרבי 1,450 פאתום. ה"נאוטילוס", בפעולת המדחף שלו, החליק על המשטחים הנטויים וקבר את עצמו במעמקים הנמוכים ביותר של הים.
ב-18 בפברואר, בסביבות שלוש לפנות בוקר, היינו בכניסה למצר גיברלטר. יש שם שני זרמים: זרם עליון, שמוכר זה זמן רב, ומוביל את מי האוקיינוס אל אגן הים התיכון; וזרם נגדי תחתון, שההיגיון הוכיח עכשיו את קיומו. ואכן, כמות המים בים התיכון, שגלי האטלנטי והנהרות שנשפכים אליו מוסיפים לה בלי הרף, הייתה מעלה בכל שנה את פני הים הזה, כי האידוי שלו אינו מספיק כדי להשיב את האיזון. מאחר שזה אינו כך, עלינו בהכרח להודות בקיומו של זרם תחתון, שמרוקן אל אגן האטלנטי, דרך מצר גיברלטר, את עודפי המים של הים התיכון. עובדה של ממש; וה"נאוטילוס" ניצל את הזרם הנגדי הזה. הוא התקדם במהירות במעבר הצר. לרגע העפתי מבט בחורבות היפות של מקדש הרקולס, שקבור באדמה, לפי פליניוס, יחד עם האי הנמוך שהוא עומד עליו; וכעבור כמה דקות צפנו באוקיינוס האטלנטי.
