למחרת בבוקר, 19 בפברואר, ראיתי את הקנדי נכנס לחדרי. ציפיתי לביקור הזה. הוא נראה מאוכזב מאוד.
"ובכן, אדוני?" אמר.
"ובכן, נד, המזל היה נגדנו אתמול."
"כן; הקפטן הזה היה צריך לעצור בדיוק בשעה שבה התכוונו לעזוב את הספינה שלו."
"כן, נד, היו לו עסקים אצל הבנקאים שלו."
"הבנקאים שלו!"
"או ליתר דיוק, אצל בית הבנק שלו; ובזה אני מתכוון לאוקיינוס, שבו עושרו בטוח יותר מאשר בכספות המדינה."
אז סיפרתי לקנדי את אירועי הלילה הקודם, בתקווה להחזיר אותו לרעיון לא לנטוש את הקפטן; אבל לסיפורי לא הייתה תוצאה אחרת מלבד צער שנד הביע בנמרצות על שלא יכול היה לטייל על שדה הקרב של ויגו על חשבונו.
"ובכל זאת," אמר, "לא הכול נגמר. זה רק מכת צלצל אחת שהוחטאה. בפעם אחרת נצליח; והלילה, אם יהיה צורך..."
"לאיזה כיוון שט ה'נאוטילוס'?" שאלתי.
"אינני יודע," השיב נד.
"טוב, בצהריים נראה את הנקודה."
הקנדי חזר אל קונסיי. מיד כשהתלבשתי, הלכתי אל הטרקלין. המצפן לא היה מרגיע. מסלולו של ה"נאוטילוס" היה דרום־דרום־מערב. הפנינו את גבנו לאירופה.
חיכיתי בקוצר רוח מה עד שמקומה של הספינה יסומן על המפה. בסביבות אחת עשרה וחצי רוקנו המכלים, והספינה שלנו עלתה אל פני האוקיינוס. מיהרתי אל הרציף. נד לנד הקדים אותי. שום יבשה לא נראתה עוד. רק ים עצום. כמה מפרשים באופק, בלי ספק של ספינות שהולכות לכיוון סן רוקה בחיפוש אחר רוחות נוחות כדי לעקוף את כף התקווה הטובה. מזג האוויר היה מעונן. סערה התכוננה. נד השתולל, וניסה לחדור את האופק המעונן. הוא עדיין קיווה שמאחורי כל הערפל הזה משתרעת היבשה שהשתוקק אליה כל כך.
בצהריים הראתה השמש את עצמה לרגע. הסגן ניצל את הבהירות הזאת כדי למדוד את גובהה. אחר כך, כשהים נעשה גלי יותר, ירדנו, והפתח נסגר.
כעבור שעה, כשעיינתי במפה, ראיתי שמיקומו של ה"נאוטילוס" סומן בקו אורך 16°17′ ובקו רוחב 33°22′, 150 ליגות מן החוף הקרוב ביותר. לא היה שום אמצעי לברוח, ואני משאיר לכם לדמיין את זעמו של הקנדי כשהודעתי לו על מצבנו.
ואשר לי, לא הצטערתי במיוחד. הרגשתי שירד ממני המשא שהעיק עליי, ויכולתי לחזור בשלווה מסוימת לעבודתי הרגילה.
באותו לילה, בסביבות אחת עשרה, קיבלתי ביקור בלתי צפוי ביותר מקפטן נמו. הוא שאל אותי באדיבות רבה אם אני מרגיש עייף מן המשמרת של הלילה הקודם. עניתי בשלילה.
"אם כך, מסייה ארונקס, אני מציע סיור מעניין."
"מציע, קפטן?"
"עד עכשיו ביקרת במעמקים התת־ימיים רק באור יום, בזוהר השמש. האם יתאים לך לראות אותם בחשכת הלילה?"
"ברצון רב."
"אני מזהיר אותך, הדרך תהיה מייגעת. נצטרך ללכת רחוק, ולטפס על הר. הדרכים אינן מתוחזקות היטב."
"מה שאתה אומר, קפטן, רק מגביר את סקרנותי; אני מוכן ללכת אחריך."
"בוא, אם כן, אדוני, נלבש את חליפות הצלילה שלנו."
כשהגענו לחדר ההלבשה, ראיתי שלא חבריי ולא אנשי הצוות היו אמורים ללוות אותנו בסיור הזה. קפטן נמו אפילו לא הציע שאקח איתי את נד או את קונסיי.
בתוך כמה רגעים לבשנו את חליפות הצלילה; הניחו על גבנו את המכלים, מלאים בשפע אוויר, אבל לא הוכנו מנורות חשמל. הסבתי את תשומת לבו של הקפטן לכך.
"הן יהיו מיותרות," השיב.
חשבתי שלא שמעתי נכון, אבל לא יכולתי לחזור על הערתי, כי ראשו של הקפטן כבר נעלם בתוך תיבת המתכת שלו. סיימתי להתלבש. הרגשתי שמכניסים לידי מקל בעל חוד ברזל, וכעבור כמה דקות, אחרי הנוהל הרגיל, דרכנו על קרקעית האטלנטי בעומק של 150 פאתום. חצות התקרבה. המים היו אפלים מאוד, אבל קפטן נמו הצביע במרחק על נקודה אדמדמה, מעין אור גדול שהאיר בזוהר כשני מילין מן ה"נאוטילוס". מה יכולה להיות האש הזאת, מה יכול להזין אותה, למה ואיך היא מאירה את מסת המים, לא יכולתי לומר. בכל מקרה, היא האירה את דרכנו, בעמימות, זה נכון, אבל עד מהרה התרגלתי לחשכה המיוחדת הזאת, והבנתי, בנסיבות כאלה, את חוסר התועלת שבמכשיר של רומקורף.
כשהתקדמנו, שמעתי מעין טפטוף מעל ראשי. הרעש התגבר, ולפעמים יצר מטר רציף, ועד מהרה הבנתי את הסיבה. זה היה גשם שירד בחוזקה וסלסל את פני הגלים. באופן אינסטינקטיבי עלתה במוחי המחשבה שאני עומד להירטב עד לשד עצמותיי! מן המים! באמצע המים! לא יכולתי שלא לצחוק מן הרעיון המוזר. אבל באמת, בחליפת הצלילה העבה כבר לא מרגישים ביסוד הנוזלי, ונדמה רק שנמצאים באוויר צפוף משהו מאוויר היבשה. לא יותר.
אחרי חצי שעה של הליכה נעשתה הקרקע סלעית. מדוזות, סרטנים מיקרוסקופיים ונוצות ים האירו אותה קלות בזוהר הזרחני שלהם. ראיתי לרגע אבנים מכוסות במיליוני בעלי חיים דמויי צמחים ובגושים של אצות. רגליי החליקו לא פעם על שטיח האצות הדביק הזה, ובלי המקל בעל חוד הברזל הייתי נופל יותר מפעם אחת. כשהסתובבתי, עדיין יכולתי לראות את הפנס הלבנבן של ה"נאוטילוס" מתחיל להחוויר במרחק.
אבל האור הוורדרד שהדריך אותנו גבר והאיר את האופק. נוכחותה של האש הזאת מתחת למים הביכה אותי עד מאוד. האם אני הולך לקראת תופעת טבע שעוד לא מוכרת למלומדי היבשה? או אפילו (כי המחשבה הזאת חלפה במוחי) האם ליד האדם יש קשר לשריפה הזאת? האם הוא ליבה את הלהבה הזאת? האם אפגוש במעמקים האלה חברים וידידים של קפטן נמו, שהוא הולך לבקר, ושכמוהו חיים את הקיום המוזר הזה? האם אמצא שם למטה מושבה שלמה של גולים, שנמאסו עליהם סבלות העולם הזה, וחיפשו ומצאו עצמאות באוקיינוס העמוק? כל הרעיונות השוטים וחסרי ההיגיון האלה רדפו אותי. ובמצב רוח כזה, מוגרה עד הקצה ברצף הנפלאות שחלפו בלי הרף לנגד עיניי, לא הייתי מופתע לפגוש בקרקעית הים אחת מאותן ערים תת־ימיות שעליהן חלם קפטן נמו.
דרכנו הלכה והוארה. הבהוב לבן בא בקרניים מפסגתו של הר בגובה כ-800 רגל. אבל מה שראיתי היה רק השתקפות, שהתפתחה בזכות צלילות המים. מקור האור הבלתי מוסבר הזה היה אש בצדו השני של ההר.
בתוך המבוך הסלעי הזה שחורש את קרקעית האטלנטי, התקדם קפטן נמו בלי היסוס. הוא הכיר את הדרך הקודרת הזאת. בלי ספק עבר בה פעמים רבות, ולא יכול היה ללכת לאיבוד. הלכתי אחריו בביטחון בלתי מעורער. הוא נראה לי כמו שד של הים; וכשהלך לפניי, לא יכולתי שלא להתפעל מקומתו, שהסתמנה בשחור על רקע האופק המואר.
השעה הייתה אחת לפנות בוקר כשהגענו אל המדרונות הראשונים של ההר; אבל כדי להגיע אליהם היה עלינו להסתכן בשבילים הקשים של חורשה רחבה.
כן; חורשה של עצים מתים, בלי עלים, בלי לשד, עצים שהתאבנו בפעולת המים, ופה ושם התנשאו מעליהם אורנים ענקיים. זה היה כמו מכרה פחם שעדיין עומד, מחזיק בשורשיו בקרקע השבורה, וענפיו, כמו גזרי נייר שחור דק, נראו בבירור על תקרת המים. דמיינו לעצמכם יער בהרי הרץ, תלוי על צלעות ההר, אבל יער שנבלע. השבילים היו חסומים באצות, ובין אלה התפלש עולם שלם של סרטנים. הלכתי, טיפסתי על הסלעים, צעדתי מעל גזעים מוטלים, שברתי את חבלבלי הים שהיו תלויים מעץ לעץ, והבהלתי את הדגים, שעפו מענף לענף. כשנחפזתי קדימה, לא הרגשתי עייפות. הלכתי אחרי המדריך שלי, שמעולם לא התעייף. איזה מחזה! איך אוכל לבטא אותו? איך לצייר את המראה של היערות והסלעים האלה בתווך הזה, חלקם התחתון אפל ופראי, והעליון צבוע בגוונים אדומים, באור שכוח ההחזרה של המים הכפיל? טיפסנו על סלעים שמיד אחר כך נפלו בקפיצות ענק ובנהמה הנמוכה של מפולת. מימין ומשמאל עברו מעברים ארוכים ואפלים, שבהם אבד המבט. כאן נפתחו קרחות רחבות, שנראה כאילו יד אדם עיבדה אותן; ולפעמים שאלתי את עצמי אם לא יופיע לפניי פתאום איזה תושב של האזורים התת־ימיים האלה.
אבל קפטן נמו עדיין טיפס. לא יכולתי להישאר מאחור. הלכתי אחריו באומץ. המקל שלי עזר לי היטב. צעד שגוי היה מסוכן במעברים הצרים שירדו אל צדי התהומות; אבל הלכתי בצעד יציב, בלי להרגיש סחרחורת. פעם קפצתי מעל סדק, שעומקו היה גורם לי להסס אילו היה בין קרחוני היבשה; פעם הסתכנתי על גזע עץ לא יציב שהיה מוטל מתהום לתהום, בלי להסתכל מתחת לרגליי, ועיניי רק התפעלו מן הנופים הפראיים של האזור הזה.
שם, סלעים מונומנטליים, שנשענו על בסיסיהם החצובים בסדירות, נראו כאילו הם מתריסים נגד כל חוקי שיווי המשקל. מבין ברכיהם האבניות זינקו עצים, כמו סילון בלחץ גבוה, ותמכו באחרים שתמכו בהם. מגדלים טבעיים, מצוקים גדולים שנחתכו אנכית, כמו חומה, נטו בזווית שחוקי הכבידה לא היו מרשים אף פעם באזורי היבשה.
שעתיים אחרי שעזבנו את ה"נאוטילוס" חצינו את קו העצים, ומאה רגל מעל ראשינו התנשאה פסגת ההר, שהטילה צל על הקרינה המבריקה של המדרון שממול. כמה שיחים מאובנים התפשטו פה ושם בצורות דמיוניות. דגים התרוממו מתחת לרגלינו כמו ציפורים בעשב גבוה. הסלעים המסיביים היו בקועים בסדקים בלתי חדירים, במערות עמוקות ובחורים שאין להם תחתית, שבתחתיתם אפשר היה לשמוע יצורים אימתניים זזים. דמי קפא כשראיתי מחושים עצומים חוסמים את דרכי, או צבת מחרידה כלשהי נסגרת ברעש בצל של חלל כלשהו. מיליוני נקודות מאירות זהרו בבהירות בתוך החושך. אלה היו עיניהם של סרטנים ענקיים שהתכרבלו בחוריהם; לובסטרים ענקיים שהתייצבו כמו נושאי רמחים, והניעו את צבתותיהם בקול נקישה של מלקחיים; סרטנים טיטאניים, מכוונים כמו תותח על כנו; ותמנונים מחרידים למראה, שהשתלבו את זרועותיהם כמו קן חי של נחשים.
עכשיו הגענו אל הרמה הראשונה, ושם חיכו לי הפתעות אחרות. לפנינו שכבו כמה חורבות ציוריות, שהסגירו את יד האדם ולא את יד הבורא. היו שם ערימות עצומות של אבנים, שביניהן אפשר היה לזהות את הצורות המעורפלות והצללים של טירות ומקדשים, עטופים בעולם של בעלי חיים דמויי צמחים פורחים, ועליהם, במקום קיסוס, השליכו אצות גלימה צמחית עבה. אבל מה היה חלק כדור הארץ הזה שנבלע באסונות? מי הציב את הסלעים והאבנים האלה כמו מעגלי האבנים של התקופות הפרהיסטוריות? היכן אני? לאן הסיעה אותי הגחמה של קפטן נמו?
רציתי לשאול אותו; ומאחר שלא יכולתי, עצרתי אותו, תפסתי את זרועו. אבל הוא ניענע בראשו, הצביע על הנקודה הגבוהה ביותר בהר, ונראה כאילו הוא אומר:
"בוא, בוא איתי; בוא גבוה יותר!"
הלכתי אחריו, ובתוך כמה דקות טיפסתי אל הפסגה, שבמעגל של עשרה יארד שלטה על כל גוש הסלע.
הבטתי במורד הצלע שעליה טיפסנו זה עתה. ההר לא התנשא יותר משבע או שמונה מאות רגל מעל גובה המישור; אבל בצד השני הוא שלט, מגובה כפול, על מעמקי החלק הזה של האטלנטי. עיניי סקרו למרחוק שטח גדול שהואר בבזק עז. ואכן, ההר היה הר געש.
חמישים רגל מתחת לפסגה, בתוך מטר של אבנים ושל סיגים, פלט מכתש גדול שטפי לבה, שנפלו במפל של אש אל חיק מסת המים. במיקום הזה, האיר הר הגעש את המישור שמתחת כמו לפיד עצום, עד גבולותיו הקיצוניים של האופק. אמרתי שהמכתש התת־ימי פלט לבה, אבל לא להבות. הלהבות זקוקות לחמצן של האוויר כדי להיזון, ואינן יכולות להתפתח מתחת למים; אבל זרמי לבה, שיש בהם עצמם את מקור הלהט שלהם, יכולים להגיע ללובן, להיאבק בעוצמה ביסוד הנוזלי, ולהפוך אותו לאד במגע.
זרמים מהירים שנשאו את כל הגזים האלה, ושטפי לבה, גלשו אל תחתית ההר כמו התפרצות של הר וזוב על טורה דל גרקו נוספת.
שם באמת, לנגד עיניי, הרוסה ומושמדת, שכבה עיר: גגותיה פתוחים לשמיים, מקדשיה נפולים, קשתותיה שבורות, עמודיה מוטלים על הקרקע, ועדיין אפשר היה לזהות בהם את האופי המסיבי של האדריכלות הטוסקנית. הלאה משם, כמה שרידים של אמת מים ענקית; כאן הבסיס הגבוה של אקרופוליס, עם קו המתאר המרחף של פרתנון; שם עקבות של רציף, כאילו נמל עתיק נשען פעם על שולי האוקיינוס, ונעלם עם ספינות הסוחר שלו וספינות המלחמה שלו. הלאה עוד, שורות ארוכות של חומות שקועות ורחובות רחבים ונטושים, פומפיי מושלמת שחמקה מתחת למים. זה היה המחזה שקפטן נמו הביא לנגד עיניי!
היכן אני? היכן אני? הייתי חייב לדעת בכל מחיר. ניסיתי לדבר, אבל קפטן נמו עצר אותי בתנועה, והרים פיסת אבן גיר, ניגש אל סלע של בזלת שחורה, ושרטט מילה אחת:
אטלנטיס
איזה אור הבזיק במוחי! אטלנטיס! אטלנטיס של אפלטון, היבשת שאוריגנס והומבולדט הכחישו את קיומה, ושמו את היעלמותה בין סיפורי האגדות. עכשיו הייתה לפניי, לנגד עיניי, ועליה העדות שאין לערער עליה של האסון שפקד אותה. האזור שנבלע כך היה מעבר לאירופה, לאסיה ולוב, מעבר לעמודי הרקולס, שם חי העם החזק ההוא, האטלנטים, שנגדו נוהלו המלחמות הראשונות של היוונים הקדמונים.
כך, מובל בגורל המוזר ביותר, דרכתי ברגליי על ההרים של היבשת הזאת, נגעתי בידי בחורבות שגילן אלף דורות, בנות זמנן של התקופות הגאולוגיות. הלכתי במקום שבו הלכו בני זמנו של האדם הראשון.
בזמן שניסיתי לחרות בזיכרוני כל פרט של הנוף הכביר הזה, קפטן נמו נשאר דומם, כאילו התאבן באקסטזה אילמת, נשען על אבן מכוסה טחב. האם חלם על הדורות ההם שנעלמו מזמן? האם שאל אותם את סוד גורלו של האדם? האם לכאן בא האיש המוזר הזה כדי לשקוע בזיכרונות היסטוריים, ולחיות שוב את החיים העתיקים האלה, הוא שלא רצה בחיים המודרניים? מה לא הייתי נותן כדי לדעת את מחשבותיו, לחלוק אותן, להבין אותן! נשארנו שעה במקום הזה, והתבוננו במישורים הרחבים בזוהר הלבה, שלפעמים היה עז להפליא. רעידות מהירות עברו לאורך ההר, שנגרמו מבעבועים פנימיים; רעש עמוק, שהועבר בבירור דרך התווך הנוזלי, הדהד בהוד מלכותי. ברגע זה הופיע הירח מבעד למסת המים, והטיל את קרניו החיוורות על היבשת הקבורה. זה היה רק הבהוב, אבל איזו השפעה שאין לתאר! הקפטן קם, העיף מבט אחרון על המישור העצום, ואז ציווה עליי ללכת אחריו.
ירדנו מן ההר במהירות, ואחרי שעברנו את היער המינרלי, ראיתי את הפנס של ה"נאוטילוס" מאיר כמו כוכב. הקפטן הלך ישר אליו, ועלינו על הסיפון כשקרני האור הראשונות הלבינו את פני האוקיינוס.