למחרת, 20 בפברואר, התעוררתי מאוחר מאוד: העייפות של הלילה הקודם האריכה את שנתי עד אחת עשרה. התלבשתי במהירות, ומיהרתי לברר את מסלולו של ה"נאוטילוס". המכשירים הראו שהוא עדיין דרומה, במהירות של עשרים מיל לשעה ובעומק של חמישים פאתום.
מיני הדגים כאן לא היו שונים בהרבה מאלה שכבר הבחנו בהם. היו שם בטאים בגודל ענקי, באורך חמישה יארד, וניחנו בכוח שרירים רב, שאפשר להם לזנק מעל לגלים; כרישים מסוגים רבים; ובהם אחד באורך חמש עשרה רגל, בעל שיניים משולשות וחדות, ששקיפותו הפכה אותו כמעט לבלתי נראה במים.
בין דגי הגרם הבחין קונסיי בכמה באורך של כשלושה יארד, חמושים בלסת העליונה בחרב דוקרת; ויצורים אחרים בצבעים בהירים, שהיו ידועים בימי אריסטו בשם דרקון הים, ושמסוכן לתפוס אותם בגלל הקוצים שעל גבם.
בסביבות ארבע השתנתה בהדרגה הקרקע, שהייתה מורכבת בדרך כלל מבוץ סמיך מעורב בעץ מאובן; היא נעשתה סלעית יותר, ונראתה זרועה בקונגלומרט ובחתיכות בזלת, עם פיזור של לבה. חשבתי שאזור הררי בא אחרי המישורים הארוכים; ואכן, אחרי כמה תמרונים של ה"נאוטילוס", ראיתי את האופק הדרומי חסום בחומה גבוהה, שנראה שהיא סוגרת כל יציאה. פסגתה עברה בבירור את גובה פני האוקיינוס. זו ודאי יבשת, או לפחות אי, אחד מן האיים הקנריים או מאיי כף ורדה. מאחר שהמיקום עוד לא נקבע, אולי בכוונה, לא ידעתי את מקומנו המדויק. בכל מקרה, חומה כזאת נראתה לי מסמנת את גבולותיה של אטלנטיס ההיא, שלמעשה עברנו רק על החלק הקטן ביותר שלה.
הייתי נשאר עוד זמן רב ליד החלון ומתפעל מיופיים של הים והשמיים, אבל הלוחות נסגרו. ברגע זה הגיע ה"נאוטילוס" אל צד החומה הגבוהה והזקופה הזאת. מה הוא יעשה, לא יכולתי לנחש. חזרתי לחדרי; הוא כבר לא זז. נשכבתי בכוונה מלאה להתעורר אחרי כמה שעות שינה; אבל השעה הייתה שמונה למחרת כשנכנסתי אל הטרקלין. הבטתי במד הלחץ. הוא אמר לי שה"נאוטילוס" צף על פני האוקיינוס. וחוץ מזה, שמעתי צעדים על הרציף. הלכתי אל הפתח. הוא היה פתוח; אבל במקום אור יום מלא, כפי שציפיתי, הוקפתי בחושך עמוק. איפה אנחנו? האם טעיתי? האם עדיין לילה? לא; אף כוכב לא זרח, ולילה אינו חשוך כל כך.
לא ידעתי מה לחשוב, כשקול לידי אמר:
"זה אתה, פרופסור?"
"אה! קפטן," עניתי, "איפה אנחנו?"
"מתחת לאדמה, אדוני."
"מתחת לאדמה!" קראתי. "וה'נאוטילוס' עדיין צף?"
"הוא תמיד צף."
"אבל אינני מבין."
"חכה כמה דקות, הפנס שלנו יודלק, ואם אתה אוהב מקומות מוארים, תהיה מרוצה."
עמדתי על הרציף וחיכיתי. החושך היה מוחלט כל כך, שאפילו את קפטן נמו לא יכולתי לראות; אבל כשהבטתי אל השיא, ממש מעל ראשי, נדמה היה לי שאני קולט הבהוב לא ברור, מעין דמדומים שממלאים חור עגול. ברגע זה הודלק הפנס, ועוצמתו פיזרה את האור הקלוש. עצמתי לרגע את עיניי המסונוורות, ואחר כך הבטתי שוב. ה"נאוטילוס" עמד במקומו, צף ליד הר שיצר מעין רציף. האגם שעליו צף היה אפוא אגם כלוא בתוך מעגל של קירות, שקוטרו שני מילין והיקפו שישה. גובה פניו (כפי שהראה מד הלחץ) יכול היה להיות רק כגובה פני המים שבחוץ, כי בהכרח יש קשר בין האגם לים. הקירות הגבוהים, שנטו קדימה על בסיסם, הפכו לתקרה מקומרת בצורת משפך עצום הפוך, שגובהה כחמש או שש מאות יארד. בפסגה היה פתח עגול, ודרכו קלטתי את ההבהוב הקל, שהיה בבירור אור יום.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"בלבו של הר געש כבוי, שפנימו הוצף בידי הים, אחרי טלטלה גדולה כלשהי של האדמה. בזמן שישנת, פרופסור, חדר ה'נאוטילוס' אל הלגונה הזאת דרך תעלה טבעית, שנפתחת כעשרה יארד מתחת לפני האוקיינוס. זה נמל המקלט שלו, בטוח, נוח ומסתורי, מוגן מכל הסערות. הראה לי, אם תוכל, בחופי איזו יבשת או אי שלכם, מעגן שיכול לתת מקלט מושלם כזה מכל הסערות."
"בוודאי," השבתי, "אתה בטוח כאן, קפטן נמו. מי יכול להגיע אליך בלבו של הר געש? אבל האם לא ראיתי פתח בפסגתו?"
"כן; זה המכתש שלו, שפעם היה מלא לבה, אדים ולהבות, ושעכשיו מכניס את האוויר נותן החיים שאנחנו נושמים."
"אבל מהו ההר הגעשי הזה?"
"הוא שייך לאחד האיים הרבים שזרועים בים הזה; בשביל הספינות, שרטון פשוט; בשבילנו, מערה עצומה. המקרה הוביל אותי לגלות אותו, והמקרה שירת אותי היטב."
"אבל מה התועלת במקלט הזה, קפטן? ה'נאוטילוס' אינו זקוק לנמל."
"לא, אדוני; אבל הוא זקוק לחשמל כדי לנוע, ולאמצעים להפקת החשמל: לנתרן כדי להזין את הסוללות, לפחם כדי להפיק ממנו את הנתרן, ולמכרה פחם כדי לספק את הפחם. ובדיוק במקום הזה הים מכסה יערות שלמים שנקברו בתקופות הגאולוגיות, ועכשיו התמנרלו והפכו לפחם; בשבילי הם מכרה שאינו כלה."
"אם כך, אנשיך עוסקים כאן במלאכת הכורים, קפטן?"
"בדיוק כך. המכרות האלה משתרעים מתחת לגלים כמו המכרות של ניוקאסל. כאן, בחליפות הצלילה שלהם, מכוש ואת בידיהם, אנשיי כורים את הפחם, שאינני מבקש אפילו ממכרות היבשה. כשאני שורף את הדלק הזה להפקת נתרן, העשן, שיוצא ממכתש ההר, נותן לו מראה של הר געש שעדיין פעיל."
"ונראה את חבריך בעבודה?"
"לא; לא הפעם לפחות; כי אני ממהר להמשיך במסע התת־ימי שלנו סביב העולם. לכן אסתפק בכך שאקח ממלאי הנתרן שכבר יש לי. זמן הטעינה הוא יום אחד בלבד, ואנחנו ממשיכים במסענו. לכן, אם אתה רוצה לסייר במערה ולהקיף את הלגונה, עליך לנצל את היום, מסייה ארונקס."
הודיתי לקפטן והלכתי לחפש את חבריי, שעוד לא יצאו מן התא שלהם. הזמנתי אותם ללכת אחריי בלי לומר היכן אנחנו. הם עלו אל הרציף. קונסיי, שלא הופתע משום דבר, נראה כאילו הוא רואה זאת כטבעי לגמרי שהוא מתעורר מתחת להר אחרי שנרדם מתחת לגלים. אבל נד לנד חשב רק על כך שיש לבדוק אם יש למערה יציאה. אחרי ארוחת הבוקר, בסביבות עשר, ירדנו אל ההר.
"הנה אנחנו, שוב על היבשה," אמר קונסיי.
"אני לא קורא לזה יבשה," אמר הקנדי. "וחוץ מזה, אנחנו לא עליה, אלא מתחתיה."
בין קירות ההרים למי האגם השתרע חוף חולי, שברוחבו המרבי מדד חמש מאות רגל. על הקרקע הזאת אפשר היה בקלות להקיף את האגם. אבל בסיס הקירות הגבוהים היה קרקע סלעית, עם גושים געשיים ואבני ספוג עצומות שהיו מוטלות בערימות ציוריות. כל הגושים התלושים האלה, מכוסים זגוגית ומלוטשים בפעולת האש התת־קרקעית, זהרו בהדר באור הפנס החשמלי שלנו. אבק הנציץ של החוף, שהתרומם תחת רגלינו, עף כמו ענן של ניצוצות. הקרקע עלתה עכשיו בבירור, ועד מהרה הגענו אל מדרונות ארוכים ומפותלים, או משטחים נטויים, שהעלו אותנו בהדרגה; אבל נאלצנו ללכת בזהירות בין הקונגלומרטים האלה, שלא חיבר אותם שום מלט, והרגליים החליקו על הבדולח הזגוגי, על פצלת השדה ועל הקוורץ.
הטבע הגעשי של החפירה העצומה הזאת אושר מכל צד, והראיתי זאת לחבריי.
"דמיינו לעצמכם," אמרתי, "מה היה המכתש הזה כשהיה מלא לבה רותחת, וכשגובה הנוזל הלוהט עלה עד פתח ההר, כמו מתכת מותכת בתוך כבשן."
"אני יכול לדמיין את זה לגמרי," אמר קונסיי. "אבל, אדוני, תאמר לי למה האדריכל הגדול הפסיק את עבודתו, ואיך קרה שהכבשן הוחלף במי האגם השקטים?"
"ככל הנראה, קונסיי, משום שטלטלה כלשהי מתחת לאוקיינוס יצרה את אותו פתח שמשמש מעבר ל'נאוטילוס'. אז פרצו מי האטלנטי אל פנים ההר. ודאי היה מאבק נורא בין שני היסודות, מאבק שהסתיים בניצחונו של נפטון. אבל דורות רבים עברו מאז, והר הגעש השקוע הוא עכשיו מערה שלווה."
"טוב מאוד," השיב נד לנד, "אני מקבל את ההסבר, אדוני; אבל לטובתנו, אני מצטער שהפתח שאתה מדבר עליו לא נוצר מעל פני הים."
"אבל, נד ידידי," אמר קונסיי, "אילו המעבר לא היה מתחת לים, ה'נאוטילוס' לא היה יכול לעבור בו."
המשכנו לעלות. המדרגות נעשו תלולות וצרות יותר ויותר. חפירות עמוקות, שנאלצנו לחצות, חתכו אותן פה ושם; היה צריך לעקוף גושים משופעים. החלקנו על ברכינו וזחלנו. אבל זריזותו של קונסיי וכוחו של הקנדי התגברו על כל המכשולים. בגובה של כשלושים ואחת רגל השתנה טבע הקרקע בלי שנעשתה נוחה יותר למעבר. אחרי הקונגלומרט והטרכיט באה בזלת שחורה, הראשונה פרושה בשכבות מלאות בועות, והאחרונה יוצרת מנסרות סדירות, מסודרות כמו שורת עמודים שתומכת בתחילת הכיפה העצומה, דוגמה נפלאה של אדריכלות טבעית. בין גושי הבזלת התפתלו זרמים ארוכים של לבה שהתקררה מזמן, מצופים בפסים זפתיים; ובמקומות מסוימים היו פרושים שטיחים גדולים של גופרית. אור חזק יותר האיר מבעד למכתש העליון, והפיץ הבהוב עמום על השקעים הגעשיים האלה, הקבורים לתמיד בחיקו של ההר הכבוי. אבל עלייתנו נעצרה עד מהרה, בגובה של כמאתיים וחמישים רגל, במכשולים שאי אפשר לעבור. קשת מקומרת שלמה הייתה תלויה מעלינו, והעלייה שלנו הפכה להליכה מעגלית. בשינוי האחרון התחילו חיי הצומח להיאבק בממלכת הדומם. כמה שיחים, ואפילו כמה עצים, צמחו מסדקי הקירות. זיהיתי כמה חלבלובים, שהמיץ הצורב נוטף מהם; עוקצי עקרב, שאינם מסוגלים כלל להצדיק את שמם, הרכינו בעצב את אשכולות פרחיהם, שאיבדו חצי מצבעם ומריחם. פה ושם צמחו בביישנות כמה חרציות למרגלותיו של אלוי בעל עלים ארוכים וחולניים למראה. אבל בין זרמי הלבה ראיתי כמה סיגליות קטנות, שעוד היה להן ריח קל, ואני מודה שהרחתי אותן בהנאה. הריח הוא נשמת הפרח, ולפרחי הים אין נשמה.
הגענו למרגלות כמה עצי דרקון חסונים, שדחקו הצידה את הסלעים בשורשיהם החזקים, כשנד לנד קרא:
"אה! אדוני, כוורת! כוורת!"
"כוורת!" השבתי, בתנועה של חוסר אמון.
"כן, כוורת," חזר הקנדי, "ודבורים מזמזמות סביבה."
התקרבתי, והייתי חייב להאמין למראה עיניי. שם, בחור שנקדח באחד מעצי הדרקון, היו כמה אלפים מן החרקים החרוצים האלה, המצויים כל כך בכל האיים הקנריים, ושתוצרתם מוערכת כל כך. באופן טבעי רצה הקנדי לאסוף את הדבש, ולא יכולתי להתנגד לרצונו. כמות של עלים יבשים, מעורבים בגופרית, הוא הדליק בניצוץ מאבן הצור שלו, והתחיל לעשן את הדבורים. הזמזום פסק בהדרגה, והכוורת נתנה לבסוף כמה ליברות של הדבש המתוק ביותר, ובו מילא נד לנד את תרמילו.
"כשאערבב את הדבש הזה עם הבצק של עץ הלחם," אמר, "אוכל להציע לכם עוגה עסיסית."
"באמת," אמר קונסיי, "זו תהיה עוגת דבש."
"עזבו את עוגת הדבש," אמרתי, "בואו נמשיך בטיול המעניין שלנו."
בכל פנייה של השביל שבו הלכנו, נגלה האגם לכל אורכו ורוחבו. הפנס האיר את כל פני המים השלווים שלו, שלא ידעו לא אדווה ולא גל. ה"נאוטילוס" נשאר דומם לגמרי. על הרציף ועל ההר עבדו אנשי הצוות כמו צללים שחורים, חרוטים בבירור על רקע האוויר המואר. עכשיו הקפנו את הרכס הגבוה ביותר של שכבות הסלע הראשונות שתמכו בתקרה. אז ראיתי שהדבורים אינן הנציגות היחידות של ממלכת החי בתוך הר הגעש הזה. עופות דורסים ריחפו פה ושם בצללים, או נמלטו מקניהם שבראשי הסלעים. היו שם נצים בעלי חזה לבן, ובזים, ובמורד המדרונות מיהרו ברגליהם הארוכות כמה חוברות שמנות ויפות. אני משאיר לכל אחד לדמיין את תאוותו של הקנדי למראה הציד הטעים הזה, ואם לא הצטער על שאין לו רובה. אבל הוא עשה כמיטב יכולתו להחליף את העופרת באבנים, ואחרי כמה ניסיונות כושלים הצליח לפצוע ציפור נהדרת. לומר שהוא סיכן את חייו עשרים פעם לפני שהגיע אליה זו רק האמת; אבל הוא הסתדר כל כך טוב, שהיצור הצטרף לעוגות הדבש בתרמילו. עכשיו נאלצנו לרדת לעבר החוף, כי הרכס נעשה בלתי עביר. מעלינו נראה המכתש פעור כמו פי באר. מן המקום הזה אפשר היה לראות בבירור את השמיים, ואת העננים, שהרוח המערבית פיזרה, משאירים אחריהם, אפילו על פסגת ההר, את שאריותיהם הערפיליות; הוכחה בטוחה שהם היו בגובה מתון בלבד, כי הר הגעש לא התנשא יותר משמונה מאות רגל מעל פני האוקיינוס. חצי שעה אחרי מעללו האחרון של הקנדי חזרנו אל החוף הפנימי. כאן יוצגה הצומח בשטיחים גדולים של קריתמון ימי, צמח קטן מבני משפחת הסוככיים שטוב מאוד לכבישה, ונקרא גם "פורץ אבנים" ו"שומר הים". קונסיי אסף כמה צרורות ממנו. ואשר לחי, אפשר היה לספור אותו באלפי סרטנים מכל הסוגים, לובסטרים, סרטנים, סרטני עכביש, שרימפסים זיקיתיים, ומספר רב של קונכיות, דגי סלע וצלחתיות. שלושה רבעי שעה אחר כך סיימנו את ההליכה המעגלית שלנו והיינו על הסיפון. אנשי הצוות סיימו זה עתה לטעון את הנתרן, וה"נאוטילוס" יכול היה לצאת באותו רגע. אבל קפטן נמו לא נתן שום פקודה. האם רצה לחכות עד הלילה, ולצאת בחשאי דרך המעבר התת־ימי? אולי. מה שלא יהיה, למחרת שט ה"נאוטילוס", אחרי שעזב את נמלו, הרחק מכל יבשה, כמה יארדים מתחת לגלי האטלנטי.
