באותו יום חצה ה"נאוטילוס" חלק מיוחד של האוקיינוס האטלנטי. איש אינו יכול שלא לדעת על קיומו של זרם מים חמים שידוע בשם זרם הגולף. אחרי שהוא יוצא ממפרץ פלורידה, הוא הולך לכיוון שפיצברגן. אבל בסביבות קו רוחב 45 צפון מתפצל הזרם הזה לשתי זרועות: העיקרית הולכת לכיוון חופי אירלנד ונורווגיה, והשנייה מתכופפת דרומה בערך בגובה האיים האזוריים; אחר כך, כשהיא נוגעת בחוף האפריקני ומשרטטת אליפסה מוארכת, היא חוזרת אל האנטילים. הזרוע השנייה הזאת, שהיא יותר ענק מאשר זרוע, מקיפה בטבעות המים החמים שלה את אותו חלק של האוקיינוס הקר, השקט והדומם, שנקרא ים סרגסו, אגם של ממש באטלנטי הפתוח: הזרם הגדול זקוק לא פחות משלוש שנים כדי להקיף אותו. זה היה האזור שבו ביקר עכשיו ה"נאוטילוס", אחו של ממש, שטיח צפוף של אצות, אצות חום ופירות טרופיים, סמיך ודחוס כל כך, שחרטום של ספינה בקושי יכול היה לפלס בו דרך. וקפטן נמו, שלא רצה שהמדחף שלו יסתבך במסה העשבית הזאת, נשאר כמה יארדים מתחת לפני הגלים. השם סרגסו בא מן המילה הספרדית "סרגסו", שפירושה אצה. האצה הזאת, אצת הענבים, היא התצורה העיקרית של השרטון העצום הזה. ומדוע מתאחדים הצמחים האלה באגן השליו של האטלנטי? "ההסבר היחיד שאפשר לתת," אומר מורי, "נראה לי נובע מניסוי שכל העולם מכיר. שימו בכלי כמה פיסות שעם או גוף צף אחר, ותנו למים שבכלי תנועה מעגלית; הפיסות המפוזרות יתאחדו בקבוצה במרכז פני הנוזל, כלומר בחלק הפחות נסער. בתופעה שאנו בוחנים, האטלנטי הוא הכלי, זרם הגולף הוא הזרם המעגלי, וים סרגסו הוא הנקודה המרכזית שבה מתאחדים הגופים הצפים."
אני שותף לדעתו של מורי, ויכולתי לחקור את התופעה בלב לבה, במקום שספינות חודרות אליו לעתים רחוקות. מעלינו צפו תוצרים מכל הסוגים, נערמים בין הצמחים החומים האלה; גזעי עצים שנתלשו מן האנדים או מן הרי הרוקי, והאמזונס או המיסיסיפי נשאו אותם; שרידים רבים של ספינות טרופות, שאריות של שדריות, או תחתיות ספינות, קרשי דופן מנופצים, שהוכבדו כל כך בקונכיות ובבלוטי ים שלא יכלו לעלות שוב אל פני המים. ויום אחד יצדיק הזמן גם את דעתו האחרת של מורי, שהחומרים האלה, שנצברים כך במשך דורות, יתאבנו בפעולת המים, ואז ייצרו מכרות פחם שאינם כלים; מאגר יקר שהטבע, הצופה פני עתיד, מכין לרגע שבו בני האדם ימצו את מכרות היבשות.
בתוך המסה הסבוכה הזאת של צמחים ואצות הבחנתי בכמה אלקיונים ורודים ומקסימים ושושנות ים, שזרועותיהן הארוכות נגררות מאחוריהן, ומדוזות ירוקות, אדומות וכחולות.
את כל יום 22 בפברואר העברנו בים סרגסו, שבו הדגים שאוהבים צמחים ימיים מוצאים מזון בשפע. למחרת חזר האוקיינוס למראהו הרגיל. מאז, במשך תשעה עשר יום, מ-23 בפברואר ועד 12 במרץ, נשאר ה"נאוטילוס" באמצע האטלנטי, ונשא אותנו במהירות קבועה של מאה ליגות בעשרים וארבע שעות. ניכר היה שקפטן נמו מתכוון להשלים את תוכניתו התת־ימית, ודמיינתי שהוא מתכוון, אחרי שיעקוף את כף הורן, לחזור אל הימים האוסטרליים של האוקיינוס השקט. לנד לנד הייתה סיבה לחשוש. בימים הגדולים האלה, הריקים מאיים, לא יכולנו לנסות לעזוב את הסירה. גם לא היה לנו שום אמצעי להתנגד לרצונו של קפטן נמו. הדרך היחידה שלנו הייתה להיכנע; אבל את מה שלא יכולנו להשיג לא בכוח ולא בערמה, אהבתי לחשוב שאפשר להשיג בשכנוע. כשיסתיים המסע הזה, האם לא יסכים להשיב לנו את חירותנו, תמורת שבועה שלעולם לא נגלה את קיומו? שבועת כבוד שהיינו שומרים עליה בקפדנות דתית. אבל היה עלינו לשקול את השאלה העדינה הזאת עם הקפטן. ובכל זאת, האם הייתי חופשי לדרוש את החירות הזאת? האם הוא עצמו לא אמר מן ההתחלה, בצורה הנחרצת ביותר, שסוד חייו מחייב את מאסרנו הקבוע על סיפון ה"נאוטילוס"? והאם השתיקה שלי במשך ארבעה חודשים לא תיראה לו כהסכמה שבשתיקה למצבנו? והאם חזרה לנושא לא תעורר חשדות שעלולים לפגוע בתוכניותינו, אם בעתיד תיקרה הזדמנות טובה לחזור אליהן?
במשך תשעה עשר הימים האלה לא אירעה שום תקרית שציינה את מסענו. ראיתי מעט את הקפטן; הוא עבד. בספרייה מצאתי לא פעם את ספריו שהושארו פתוחים, במיוחד ספרים על תולדות הטבע. החיבור שלי על מעמקי הים, שעיין בו, היה מכוסה בהערות בשוליים, ולא פעם סתרו את התיאוריות והשיטות שלי; אבל הקפטן הסתפק בכך שתיקן כך את חיבורי; לעתים רחוקות מאוד דן בו איתי. לפעמים שמעתי את הצלילים המלנכוליים של העוגב שלו; אבל רק בלילה, בתוך האפלה העמוקה ביותר, כשה"נאוטילוס" ישן על האוקיינוס הנטוש. בחלק הזה של מסענו שטנו ימים שלמים על פני הגלים. הים נראה נטוש. כמה ספינות מפרש, בדרך להודו, פנו אל כף התקווה הטובה. יום אחד רדפו אחרינו הסירות של ספינת ציד לווייתנים, שבלי ספק חשבו אותנו ללווייתן עצום ויקר; אבל קפטן נמו לא רצה שהבחורים הטובים יבזבזו את זמנם ואת טרחתם, ולכן סיים את המרדף בצלילה מתחת למים. השיט שלנו נמשך עד 13 במרץ; באותו יום עסק ה"נאוטילוס" במדידות עומק, שעניינו אותי מאוד. עברנו אז כשלושה עשר אלף ליגות מאז שיצאנו מן הים הפתוח של האוקיינוס השקט. המיקום היה קו רוחב 45°37′ דרום וקו אורך 37°53′ מערב. אלה היו אותם מים שבהם מדד רב החובל דנהם מן ה"הרלד" 7,000 פאתום בלי למצוא קרקעית. שם גם הסגן פרקר, מן הפריגטה האמריקנית "קונגרס", לא יכול היה לגעת בקרקעית ב-15,140 פאתום. קפטן נמו התכוון לחפש את קרקעית האוקיינוס בירידה אלכסונית ארוכה מספיק, בעזרת משטחי צד שהוצבו בזווית של 45 מעלות לקו המים של ה"נאוטילוס". אז התחיל המדחף לעבוד במהירות המרבית שלו, וארבעת להביו הכו בגלים בכוח שאין לתאר. תחת הלחץ העצום הזה רעד גוף ה"נאוטילוס" כמו מיתר מצלצל, ושקע בסדירות מתחת למים.
ב-7,000 פאתום ראיתי כמה פסגות שחרחרות מתנשאות מתוך המים; אבל הפסגות האלה יכלו להיות של הרים גבוהים כמו ההימלאיה או המון בלאן, ואף גבוהים יותר; ועומק התהום נשאר בלתי ניתן לחישוב. ה"נאוטילוס" ירד עוד נמוך יותר, למרות הלחץ הרב. הרגשתי את לוחות הפלדה רועדים בחיבורי הברגים; הקורות שלו התכופפו, המחיצות שלו נאנקו; חלונות הטרקלין נראו כאילו הם מתעקמים תחת לחץ המים. והמבנה החזק הזה היה ודאי נכנע, אילו, כפי שאמר הקפטן שלו, לא היה מסוגל לעמוד כמו גוש מוצק. הגענו לעומק של 16,000 יארד (ארבע ליגות), ודפנות ה"נאוטילוס" נשאו אז לחץ של 1,600 אטמוספרות, כלומר 3,200 ליברות על כל שתי חמישיות אינץ' רבוע משטחו.
"איזה מצב!" קראתי. "לעבור באזורים העמוקים האלה, שבהם רגל אדם מעולם לא דרכה! הבט, קפטן, הבט בסלעים הנהדרים האלה, במערות הלא מיושבות האלה, במקומות הנמוכים ביותר של כדור הארץ, שבהם החיים כבר אינם אפשריים! אילו מראות לא ידועים יש כאן! למה איננו יכולים לשמור עליהם מזכרת?"
"היית רוצה לקחת איתך יותר ממזכרת?" אמר קפטן נמו.
"מה אתה מתכוון במילים האלה?"
"אני מתכוון לומר ששום דבר אינו קל יותר מלצלם תמונה של האזור התת־ימי הזה."
לא היה לי זמן להביע את הפתעתי מן ההצעה החדשה הזאת, כשלקריאת קפטן נמו הובאה מצלמה אל הטרקלין. מבעד ללוח הפתוח לרווחה זהרה מסת המים בחשמל, שהתפזר באחידות כזאת, שלא נראו באור המלאכותי שלנו לא צל ולא מעבר הדרגתי. ה"נאוטילוס" נשאר דומם, כוח המדחף שלו מאופק בזכות נטיית המשטחים שלו: המכשיר כוון אל קרקעית האוקיינוס, ובתוך כמה שניות השגנו תשליל מושלם.
אבל כשהסתיימה הפעולה, אמר קפטן נמו: "בוא נעלה; אסור לנו לנצל לרעה את מצבנו, ולא לחשוף את ה'נאוטילוס' זמן רב מדי ללחץ גדול כזה."
"לעלות שוב!" קראתי.
"החזק היטב."
לא היה לי זמן להבין למה הזהיר אותי הקפטן כך, כשנזרקתי קדימה על השטיח. לפי אות מן הקפטן נותק המדחף, ולהביו הורמו אנכית; ה"נאוטילוס" זינק למעלה כמו בלון, עלה במהירות מסחררת, וחתך את מסת המים בטלטלה מהדהדת. שום דבר לא נראה; ובתוך ארבע דקות הוא חצה את ארבע הליגות שהפרידו בינו לבין פני האוקיינוס, ואחרי שהגיח כמו דג מעופף, נפל וגרם לגלים להיתז לגובה עצום.