מיהרתי אל הרציף. כן! הים הפתוח, ובו רק כמה פיסות קרח פזורות וקרחונים נעים; מרחב ארוך של ים; עולם של ציפורים באוויר, ורבבות של דגים מתחת למים, שצבעם השתנה מכחול עז לירוק זית, לפי הקרקעית. המדחום הראה שלוש מעלות צלזיוס מעל האפס. זה היה אביב יחסי, כלואים כפי שהיינו מאחורי מחסום הקרח, שגושו המוארך נראה בעמימות באופק הצפוני שלנו.
"האם אנחנו בקוטב?" שאלתי את הקפטן, וליבי הולם.
"אינני יודע," השיב. "בצהריים אקבע את מיקומנו."
"אבל האם השמש תראה את עצמה מבעד לערפל הזה?" אמרתי, והבטתי בשמיים העופרתיים.
"מעט ככל שתיראה, זה יספיק," השיב הקפטן.
כעשרה מילין דרומה התנשא אי בודד לגובה של מאה וארבעה יארד. פנינו אליו, אבל בזהירות, כי הים עלול היה להיות זרוע שרטונים. כעבור שעה הגענו אליו, וכעבור שעתיים הקפנו אותו. היקפו היה ארבעה או חמישה מילין. תעלה צרה הפרידה בינו לבין שטח יבשה ניכר, אולי יבשת, כי לא יכולנו לראות את גבולותיו. נראה היה שקיומה של היבשה הזאת מחזק במידה מסוימת את התיאוריה של מורי. האמריקני השנון העיר שבין הקוטב הדרומי לקו הרוחב השישים, הים מכוסה בקרח צף בגודל עצום, שלעולם אינו נמצא בצפון האוקיינוס האטלנטי. מן העובדה הזאת הסיק שהחוג האנטארקטי מקיף יבשות ניכרות, כי קרחונים אינם יכולים להיווצר בים הפתוח, אלא רק בחופים. לפי החישובים האלה, מסת הקרח שמקיפה את הקוטב הדרומי יוצרת כיפה עצומה, שהיקפה לפחות 2,500 מיל. אבל ה"נאוטילוס", מחשש לעלות על שרטון, עצר כשלושה אורכי חבל עוגן מחוף שהתנשאה מעליו ערימה נהדרת של סלעים. הסירה הושקה; הקפטן, שניים מאנשיו שנשאו מכשירים, קונסיי ואני היינו בה. השעה הייתה עשר בבוקר. לא ראיתי את נד לנד. בלי ספק הקנדי לא רצה להודות בנוכחות הקוטב הדרומי. כמה מכות משוט הביאו אותנו אל החול, ועלינו על החוף. קונסיי עמד לקפוץ ליבשה, כשעצרתי אותו.
"אדוני," אמרתי לקפטן נמו, "לך שייך הכבוד להיות הראשון שדורך על האדמה הזאת."
"כן, אדוני," אמר הקפטן, "ואם אינני מהסס לדרוך על הקוטב הדרומי הזה, זה משום שעד עכשיו שום אדם לא השאיר בו עקבות."
כשאמר זאת, קפץ בקלילות אל החול. ליבו הלם מהתרגשות. הוא טיפס על סלע שירד אל כף קטן, ושם, זרועותיו שלובות, אילם ודומם, ובמבט נלהב, נראה כאילו הוא משתלט על האזורים הדרומיים האלה. אחרי חמש דקות שעברו באקסטזה הזאת, פנה אלינו.
"מתי שתרצה, אדוני."
ירדתי לחוף, וקונסיי אחריי, והשארנו את שני האנשים בסירה. לאורך מרחק רב הייתה הקרקע מורכבת מאבן חולית אדמדמה, משהו כמו לבנים כתושות, סיגים, זרמי לבה ואבני ספוג. אי אפשר היה לטעות במוצאה הגעשי. בחלקים מסוימים פלטו תלתלי עשן קלים ריח גופריתי, והוכיחו שהאש הפנימית לא איבדה דבר מכוח ההתפשטות שלה, אף שכשטיפסתי על מדרון גבוה, לא יכולתי לראות שום הר געש ברדיוס של כמה מילין. ידוע שבארצות האנטארקטיות האלה מצא ג'יימס רוס שני מכתשים, הארבוס והטרור, בפעילות מלאה, על קו האורך ה-167, בקו רוחב 77°32′. הצמחייה של היבשת השוממה הזאת נראתה לי מוגבלת מאוד. כמה חזזיות שכבו על הסלעים השחורים; כמה צמחים מיקרוסקופיים, צורניות בסיסיות, מעין תאים שמונחים בין שתי קליפות קוורץ; אצות ארוכות סגולות וארגמניות, שנתמכות בשלפוחיות שחייה קטנות, שהגלים המתנפצים הביאו אל החוף. אלה היו הצומח הדל של האזור הזה. החוף היה זרוע רכיכות, מולים קטנות וצלחתיות. ראיתי גם רבבות של קליאונים צפוניים, באורך אינץ' ורבע, שלווייתן יכול לבלוע עולם שלם מהם בלגימה אחת; וכמה פרפרי ים מושלמים, שהחיו את המים בשולי החוף.
על הקרקעיות הגבוהות הופיעו כמה שיחי אלמוגים, מן הסוג שלפי ג'יימס רוס חי בימים האנטארקטיים עד עומק של יותר מ-1,000 יארד. אחר כך היו כוכבי ים ששיבצו את הקרקע. אבל המקום שבו שפעו החיים יותר מכול היה האוויר. שם ריחפו ועפו אלפי ציפורים מכל הסוגים, וחירשו אותנו בצעקותיהן; אחרות הצטופפו על הסלע, הביטו בנו בלי פחד כשעברנו, והצטופפו בהיכרות קרוב לרגלינו. היו שם פינגווינים, זריזים כל כך במים, כבדים ומגושמים כפי שהם על היבשה; הם השמיעו צעקות צורמות, אספה גדולה, מאופקת בתנועותיה, אבל מופרזת ברעש שלה. אלבטרוסים חלפו באוויר, ומוטת כנפיהם לפחות ארבעה יארד וחצי, ובצדק נקראים נשרי האוקיינוס; כמה יסעורים ענקיים, וכמה "דמקאים", מין של ציפור ים קטנה שגופה שחור ולבן; אחר כך הייתה סדרה שלמה של יסעורים, חלקם לבנבנים, בעלי כנפיים בשוליים חומים, אחרים כחולים, המיוחדים לימים האנטארקטיים, ושמנוניים כל כך, כפי שאמרתי לקונסיי, שתושבי איי פארו לא היו צריכים לעשות דבר לפני שהדליקו אותם אלא להכניס בהם פתיל.
"עוד קצת," אמר קונסיי, "והן היו מנורות מושלמות! אחרי זה, איננו יכולים לצפות שהטבע יצייד אותן מראש בפתילים!"
כחצי מיל הלאה הייתה הקרקע מחוררת בקני פינגווינים, מעין שטח הטלה, שממנו יצאו ציפורים רבות. קפטן נמו ציווה לצוד כמה מאות מהן. הן השמיעו קריאה כמו נעירת חמור, היו בגודל של אווז, בצבע צפחה בגוף, לבנות מלמטה, עם קו צהוב סביב גרונן; הן נתנו להרוג את עצמן באבן, ולא ניסו כלל לברוח. אבל הערפל לא התפזר, ובאחת עשרה השמש עוד לא הראתה את עצמה. היעדרה הדאיג אותי. בלעדיה לא היו אפשריות שום תצפיות. איך, אם כן, נוכל להחליט אם הגענו אל הקוטב? כשהצטרפתי שוב לקפטן נמו, מצאתי אותו נשען על סלע, ומתבונן בשקט בשמיים. הוא נראה חסר סבלנות ומרוגז. אבל מה אפשר היה לעשות? האיש הנועז והחזק הזה לא יכול היה לצוות על השמש כפי שציווה על הים. הצהריים הגיעו בלי שכוכב היום הראה את עצמו אפילו לרגע. אפילו לא יכולנו לדעת את מקומו מאחורי מסך הערפל; ועד מהרה הפך הערפל לשלג.
"עד מחר," אמר הקפטן בשקט, וחזרנו אל ה"נאוטילוס" בתוך ההפרעות האטמוספריות האלה.
סופת השלג נמשכה עד למחרת. אי אפשר היה להישאר על הרציף. מן הטרקלין, שבו רשמתי את התקריות שאירעו בסיור הזה אל היבשת הקוטבית, יכולתי לשמוע את צעקות היסעורים והאלבטרוסים שהשתעשעו בתוך הסערה העזה הזאת. ה"נאוטילוס" לא נשאר דומם, אלא שט לאורך החוף, והתקדם עוד עשרה מילין דרומה באור החלקי שהשאירה השמש כשעברה לאורך שולי האופק. למחרת, 20 במרץ, השלג פסק. הקור גבר מעט, והמדחום הראה שתי מעלות מתחת לאפס. הערפל התרומם, וקיוויתי שבאותו יום נוכל לערוך את התצפיות שלנו. מאחר שקפטן נמו עוד לא הופיע, לקחה הסירה את קונסיי ואותי ליבשה. הקרקע עדיין הייתה מאותו טבע געשי; בכל מקום היו עקבות של לבה, סיגים ובזלת; אבל את המכתש שפלט אותם לא יכולתי לראות. כאן, כמו מטה יותר, שקקה היבשת הזאת ברבבות ציפורים. אבל שלטונן התחלק עכשיו עם להקות גדולות של יונקים ימיים, שהביטו בנו בעיניהם הרכות. היו שם כמה סוגים של כלבי ים, חלקם שרועים על האדמה, חלקם על פיסות קרח, ורבים נכנסים ויוצאים מן הים. הם לא ברחו כשהתקרבנו, כי מעולם לא היה להם עסק עם האדם; והערכתי שיש שם אספקה למאות ספינות.
"אדוני," אמר קונסיי, "תאמר לי את שמות היצורים האלה?"
"אלה כלבי ים וניבתנים."
השעה הייתה עכשיו שמונה בבוקר. נותרו לנו ארבע שעות עד שאפשר יהיה להתבונן בשמש בתועלת. הפניתי את צעדינו לעבר מפרץ רחב שנחצב בחוף הגרניט התלול. שם, אני יכול להעיד שהאדמה והקרח נעלמו מן העין בגלל מספר היונקים הימיים שכיסו אותם, ובלי משים חיפשתי את פרוטאוס הזקן, הרועה המיתולוגי ששמר על העדרים העצומים האלה של נפטון. היו שם יותר כלבי ים מכל דבר אחר, והם יצרו קבוצות נפרדות, זכרים ונקבות, האב שומר על משפחתו, האם מניקה את קטניה, שחלקם כבר חזקים מספיק כדי ללכת כמה צעדים. כשרצו לשנות את מקומם, עשו קפיצות קטנות, שנוצרו מהתכווצות גופם, ובעזרה מגושמת למדי של הסנפיר הלא מושלם שלהם, שכמו אצל התחש, בן דודם, יוצר אמת יד של ממש. עליי לומר שבמים, שהם היסוד שלהם, עמוד השדרה של היצורים האלה גמיש; ובזכות עורם החלק והצמוד ורגליהם בעלות קרום השחייה, הם שוחים להפליא. כשהם נחים על האדמה, הם מקבלים את התנוחות החינניות ביותר. ולכן הקדמונים, כשהתבוננו במבטיהם הרכים ומלאי ההבעה, שאפילו המבט היפה ביותר של אישה אינו עולה עליהם, בעיניהם הצלולות, בתנוחותיהם המקסימות ובפיוטיות של התנהגותם, הפכו אותם, את הזכר לטריטון ואת הנקבה לבת ים. הראיתי לקונסיי את ההתפתחות הניכרת של אונות המוח ביונקים הימיים המעניינים האלה. לשום יונק, מלבד האדם, אין כמות כזאת של חומר מוחי; הם גם מסוגלים לקבל מידה מסוימת של חינוך, מתבייתים בקלות, ואני חושב, כמו חוקרי טבע אחרים, שאם ילמדו אותם כראוי, הם יועילו מאוד ככלבי דיג. רובם ישנו על הסלעים או על החול. בין כלבי הים האלה במובן המצומצם, שאין להם אוזניים חיצוניות (ובזה הם שונים מן הלוטרה, שאוזניה בולטות), הבחנתי בכמה זנים של כלבי ים באורך של כשלושה יארד, בעלי פרווה לבנה, ראשי בולדוג, חמושים בשיניים בשתי הלסתות, ארבע חותכות למעלה וארבע למטה, ושתי ניבים גדולים בצורת שושן. ביניהם גלשו פילי ים, מין של כלב ים, בעלי חדקים קצרים וגמישים. הענקים במין הזה היו בהיקף של עשרים רגל ובאורך של עשרה יארד וחצי; אבל הם לא זזו כשהתקרבנו.
"היצורים האלה אינם מסוכנים?" שאל קונסיי.
"לא; אלא אם כן תוקפים אותם. כשהם צריכים להגן על צאצאיהם, זעמם נורא, ולא נדיר שהם מנפצים סירות דיג לחתיכות."
"והם צודקים לגמרי," אמר קונסיי.
"אינני אומר שאינם צודקים."
כשני מילין הלאה נעצרנו בכף שמגן על המפרץ מפני הרוחות הדרומיות. מעבר לו שמענו געיות רמות, כמו שהייתה משמיעה להקה של מעלי גירה.
"יופי!" אמר קונסיי. "קונצרט של שוורים!"
"לא; קונצרט של ניבתנים."
"הם נלחמים!"
"הם נלחמים או משחקים."
עכשיו התחלנו לטפס על הסלעים השחרחרים, תוך מעידות בלתי צפויות, ועל אבנים שהקרח עשה אותן חלקלקות. יותר מפעם אחת התגלגלתי על חשבון מותניי. קונסיי, זהיר יותר או יציב יותר, לא מעד, ועזר לי לקום, ואמר:
"אילו אדוני היה מואיל בטובו לעשות צעדים רחבים יותר, הוא היה שומר על שיווי משקלו טוב יותר."
כשהגעתי אל הרכס העליון של הכף, ראיתי מישור לבן ורחב מכוסה ניבתנים. הם שיחקו ביניהם, ומה ששמענו היו געיות של הנאה, לא של כעס.
כשעברתי ליד בעלי החיים המוזרים האלה יכולתי לבחון אותם בנחת, כי הם לא זזו. עורם היה עבה ומחוספס, בגוון צהבהב שנוטה לאדום; שערם היה קצר ודליל. כמה מהם היו באורך ארבעה יארד ורבע. שקטים יותר ופחות ביישנים מבני דודיהם שבצפון, הם לא הציבו, כמותם, זקיפים סביב שולי מחנם. אחרי שבחנתי את עיר הניבתנים הזאת, התחלתי לחשוב על החזרה. השעה הייתה אחת עשרה, ואם קפטן נמו ימצא את התנאים נוחים לתצפיות, רציתי להיות נוכח בפעולה. הלכנו בשביל צר שעבר לאורך ראש החוף התלול. באחת עשרה וחצי הגענו אל המקום שבו ירדנו לחוף. הסירה עלתה על החוף, והביאה את הקפטן. ראיתי אותו עומד על גוש בזלת, מכשיריו לידו, עיניו נעוצות באופק הצפוני, שלידו שרטטה אז השמש קשת מוארכת. תפסתי את מקומי לידו, וחיכיתי בלי לדבר. הצהריים הגיעו, וכמו קודם, השמש לא הופיעה. זה היה גורל רע. התצפיות עדיין חסרו. אם לא ייעשו מחר, נצטרך לוותר על כל רעיון לערוך אותן. היינו בדיוק ב-20 במרץ. מחר, ה-21, יהיה יום השוויון; השמש תיעלם מאחורי האופק לשישה חודשים, ועם היעלמותה יתחיל הלילה הקוטבי הארוך. מאז יום השוויון של ספטמבר היא הגיחה מן האופק הצפוני, ועלתה בספירלות מוארכות עד 21 בדצמבר. בתקופה הזאת, היפוך הקיץ של האזורים הדרומיים, היא התחילה לרדת; ומחר עמדה להטיל עליהם את קרניה האחרונות. סיפרתי לקפטן נמו את חששותיי ואת תצפיותיי.
"אתה צודק, מסייה ארונקס," אמר. "אם מחר לא אוכל למדוד את גובה השמש, לא אוכל לעשות זאת שישה חודשים. אבל דווקא משום שהמקרה הוביל אותי אל הימים האלה ב-21 במרץ, יהיה קל לקבוע את המיקום שלי, אם בשתים עשרה נוכל לראות את השמש."
"למה, קפטן?"
"משום שעכשיו כוכב היום משרטט קשתות מוארכות כל כך, שקשה למדוד בדיוק את גובהו מעל האופק, ועלולות להיעשות טעויות חמורות במכשירים."
"מה תעשה אם כן?"
"אשתמש רק בכרונומטר שלי," השיב קפטן נמו. "אם מחר, 21 במרץ, הדיסקה של השמש, אחרי שנביא בחשבון את שבירת האור, תיחתך בדיוק בידי האופק הצפוני, זה יראה שאני בקוטב הדרומי."
"בדיוק," אמרתי. "אבל הקביעה הזאת אינה מדויקת מבחינה מתמטית, כי יום השוויון אינו מתחיל בהכרח בצהריים."
"סביר מאוד, אדוני; אבל הטעות לא תהיה מאה יארד, ואיננו צריכים יותר. אם כך, עד מחר!"
קפטן נמו חזר אל הסיפון. קונסיי ואני נשארנו לסייר בחוף, התבוננו ולמדנו עד חמש. אחר כך הלכתי לישון, לא בלי שהתפללתי, כמו עובדי השמש הקדמונים, לחסדו של הכוכב הקורן. למחרת, 21 במרץ, בחמש בבוקר, עליתי אל הרציף. מצאתי שם את קפטן נמו.
"מזג האוויר מתבהר מעט," אמר. "יש לי תקווה מסוימת. אחרי ארוחת הבוקר נרד לחוף ונבחר עמדה לתצפית."
כשהעניין הזה הוסדר, חיפשתי את נד לנד. רציתי לקחת אותו איתי. אבל הקנדי העקשן סירב, וראיתי ששתקנותו ומצב רוחו הרע גוברים מיום ליום. בסופו של דבר, לא הצטערתי על עקשנותו בנסיבות האלה. ואכן, היו יותר מדי כלבי ים על החוף, ולא היה ראוי לשים פיתוי כזה בדרכו של הצייד חסר המחשבה הזה. אחרי ארוחת הבוקר ירדנו לחוף. ה"נאוטילוס" עלה בלילה עוד כמה מילין. הוא היה במרחק ליגה שלמה מן החוף, שמעליו התנשאה פסגה חדה בגובה של כחמש מאות יארד. הסירה לקחה איתי את קפטן נמו, שניים מאנשי הצוות, ואת המכשירים, שכללו כרונומטר, משקפת וברומטר. בזמן המעבר ראיתי לווייתנים רבים, משלושת הסוגים המיוחדים לימים הדרומיים: הלווייתן, או "הלווייתן הנכון" של האנגלים, שאין לו סנפיר גב; ה"גבנון", בעל החזה המקומט והסנפירים הגדולים הלבנבנים, שלמרות שמו אינם יוצרים כנפיים; ולווייתן המזיפות בעל סנפיר הגב, בצבע חום צהבהב, התוסס מכל היונקים הימיים. את היצור החזק הזה שומעים מרחוק כשהוא מטיל לגובה רב עמודים של אוויר ואדים, שנראים כמו מערבולות של עשן. היונקים השונים האלה השתעשעו בלהקות במים השקטים; ויכולתי לראות שהאגן הזה של הקוטב האנטארקטי משמש מקום מקלט ליונקים הימיים שהציידים רודפים אחריהם מקרוב מדי. הבחנתי גם במדוזות גדולות שצפו בין הגלים.
בתשע ירדנו לחוף; השמיים התבהרו, העננים עפו דרומה, והערפל נראה כאילו הוא עוזב את פני המים הקרים. קפטן נמו הלך לעבר הפסגה, שבלי ספק התכוון שתהיה מצפה הכוכבים שלו. זו הייתה עלייה מייגעת על הלבה החדה ועל אבני הספוג, באוויר שלעתים קרובות היה ספוג בריח גופריתי מן הסדקים המעשנים. בשביל אדם שאינו רגיל ללכת ביבשה, טיפס הקפטן על המדרונות התלולים בזריזות שלא ראיתי כמותה, ושצייד היה מקנא בה. נדרשו לנו שעתיים כדי להגיע אל ראש הפסגה הזאת, שהייתה חציה פורפיר וחציה בזלת. משם הבטנו על ים רחב, שבכיוון צפון שרטט בבירור את קו גבולו על השמיים. לרגלינו השתרעו שדות בלובן מסנוור. מעל ראשינו תכלת חיוורת, נקייה מערפל. בצפון נראתה דיסקת השמש כמו כדור של אש, שכבר נחתך בקרניים בידי האופק. מחיק המים התרוממו מאות אלומות של סילוני מים. במרחק שכב ה"נאוטילוס" כמו יונק ימי ישן על המים. מאחורינו, בדרום ובמזרח, ארץ עצומה וערימה כאוטית של סלעים וקרח, שגבולותיה לא נראו. כשהגיע לפסגה, מדד קפטן נמו בקפידה את גובה הברומטר הממוצע, כי היה עליו להביא אותו בחשבון בתצפיות שלו. ברבע לשתים עשרה נראתה השמש, שנראתה אז רק בזכות שבירת האור, כמו דיסקה של זהב, שמפיצה את קרניה האחרונות על היבשת הנטושה הזאת ועל ימים שאדם עוד לא חרש מעולם. קפטן נמו, מצויד בזכוכית עדשה שתיקנה בעזרת מראה את שבירת האור, התבונן בכוכב השוקע בהדרגה מתחת לאופק, בקו אלכסוני מוארך. אני החזקתי את הכרונומטר. ליבי הלם מהר. אם היעלמות חצי הדיסקה של השמש תחפוף לשעה שתים עשרה בכרונומטר, אנחנו בקוטב עצמו.
"שתים עשרה!" קראתי.
"הקוטב הדרומי!" השיב קפטן נמו בקול רציני, והושיט לי את הזכוכית, שהראתה את הכוכב חתוך בידי האופק לשני חלקים שווים בדיוק.
הבטתי בקרניים האחרונות שהכתירו את הפסגה, ובצללים שעלו בהדרגה על מדרונותיה. באותו רגע אמר קפטן נמו, כשידו נחה על כתפי:
"אני, קפטן נמו, ביום 21 במרץ 1868, הגעתי אל הקוטב הדרומי, על המעלה התשעים; ואני משתלט על החלק הזה של כדור הארץ, השווה לשישית מן היבשות הידועות."
"בשם מי, קפטן?"
"בשמי, אדוני!"
כשאמר זאת, פרש קפטן נמו דגל שחור, שעליו האות N בזהב. אחר כך פנה אל כוכב היום, שקרניו האחרונות ליחכו את אופק הים, וקרא:
"שלום לך, שמש! היעלם, כוכב קורן! נוח מתחת לים הפתוח הזה, ותן ללילה של שישה חודשים לפרוש את צלליו על אחוזותיי החדשות!"
