למחרת, 22 במרץ, בשש בבוקר, החלו ההכנות ליציאה. הבהובי הדמדומים האחרונים נמסו אל הלילה. הקור היה גדול, וקבוצות הכוכבים זהרו בעוצמה מופלאה. בשיא נצץ הצלב הדרומי הנפלא, כוכב הקוטב של האזורים האנטארקטיים. המדחום הראה שתים עשרה מתחת לאפס, וכשהרוח התחזקה הקור היה עוקצני מאוד. פיסות הקרח התרבו במים הפתוחים. הים נראה בכל מקום אותו דבר. כתמים שחרחרים רבים התפשטו על פני המים, והראו את היווצרותו של קרח טרי. ניכר היה שהאגן הדרומי, שקופא במשך ששת חודשי החורף, בלתי נגיש לחלוטין. מה עולה בגורל הלווייתנים בזמן הזה? בלי ספק הם הולכים מתחת לקרחונים, ומחפשים ימים נוחים יותר. ואשר לכלבי הים ולניבתנים, שרגילים לחיות באקלים קשה, הם נשארים על החופים הקפואים האלה. ליצורים האלה יש אינסטינקט לפרוץ חורים בשדה הקרח ולשמור אותם פתוחים. אל החורים האלה הם באים לנשום; וכשהציפורים, שהקור מגרש אותן, נודדות צפונה, היונקים הימיים האלה נשארים האדונים היחידים של היבשת הקוטבית. אבל המכלים התמלאו מים, וה"נאוטילוס" ירד לאט. בעומק 1,000 רגל הוא עצר; המדחף שלו הכה בגלים, והוא התקדם ישר צפונה במהירות של חמישה עשר מיל לשעה. לקראת לילה כבר צף מתחת לגוף העצום של מחסום הקרח. בשלוש לפנות בוקר העירה אותי מכה עזה. התיישבתי במיטה והקשבתי בחושך, כשנזרקתי אל אמצע החדר. ה"נאוטילוס", אחרי שפגע במשהו, ניתז לאחור באלימות. גיששתי לאורך המחיצה, ודרך המדרגות הגעתי אל הטרקלין, שהואר בתקרה המאירה. הרהיטים היו הפוכים. למרבה המזל, החלונות היו קבועים היטב, והחזיקו מעמד. התמונות בצד ימין, מאחר שכבר לא היו אנכיות, נצמדו אל טפט הקיר, בזמן שאלה שבצד שמאל היו תלויות לפחות רגל מן הקיר. ה"נאוטילוס" שכב על צדו הימני, דומם לגמרי. שמעתי צעדים ובליל של קולות; אבל קפטן נמו לא הופיע. כשיצאתי מן הטרקלין, נכנסו נד לנד וקונסיי.
"מה קרה?" אמרתי מיד.
"באתי לשאול את אדוני," השיב קונסיי.
"לעזאזל!" קרא הקנדי. "אני יודע טוב מאוד! ה'נאוטילוס' התנגש; ולפי האופן שבו הוא שוכב, אני לא חושב שהוא יתיישר כמו בפעם הראשונה במצרי טורס."
"אבל," שאלתי, "האם לפחות עלה אל פני הים?"
"איננו יודעים," אמר קונסיי.
"קל להחליט," עניתי. עיינתי במד הלחץ. להפתעתי הרבה, הוא הראה עומק של יותר מ-180 פאתום. "מה פירוש הדבר?" קראתי.
"צריך לשאול את קפטן נמו," אמר קונסיי.
"אבל איפה נמצא אותו?" אמר נד לנד.
"בואו אחריי," אמרתי לחבריי.
יצאנו מן הטרקלין. בספרייה לא היה איש. ליד גרם המדרגות המרכזי, ליד מגורי הצוות, לא היה איש. חשבתי שקפטן נמו ודאי בתא ההגאי. מוטב היה לחכות. כולנו חזרנו אל הטרקלין. עשרים דקות נשארנו כך, וניסינו לשמוע את הרעש הקל ביותר שאולי יישמע על סיפון ה"נאוטילוס", כשנכנס קפטן נמו. הוא נראה כאילו אינו רואה אותנו; פניו, השלוות בדרך כלל, הראו סימני דאגה. הוא התבונן בשתיקה במצפן, אחר כך במד הלחץ; וכשהלך אל מפת העולם, הניח את אצבעו על נקודה שייצגה את הימים הדרומיים. לא רציתי להפריע לו; אבל כעבור כמה דקות, כשפנה אליי, אמרתי, ושאלתי ביטוי שלו ממצרי טורס:
"תקרית, קפטן?"
"לא, אדוני; הפעם תאונה."
"חמורה?"
"אולי."
"האם הסכנה מיידית?"
"לא."
"ה'נאוטילוס' עלה על שרטון?"
"כן."
"ואיך זה קרה?"
"מגחמה של הטבע, לא מבורות של אדם. לא נעשתה אף טעות בהפעלה. אבל איננו יכולים למנוע משיווי המשקל לפעול את פעולתו. אנחנו יכולים להתריס נגד חוקי האדם, אבל איננו יכולים להתנגד לחוקי הטבע."
קפטן נמו בחר רגע מוזר לאמירת ההרהור הפילוסופי הזה. בסך הכול, התשובה שלו לא עזרה לי הרבה.
"האם מותר לי לשאול, אדוני, מה הסיבה לתאונה הזאת?"
"גוש קרח עצום, הר שלם, התהפך," השיב. "כשקרחונים נאכלים בבסיסם במים חמים יותר או במכות חוזרות, מרכז הכובד שלהם עולה, והכול מתהפך. זה מה שקרה; אחד מן הגושים האלה, כשנפל, פגע ב'נאוטילוס', ואז, כשגלש מתחת לגופו, הרים אותו בכוח שאין לעמוד בפניו, והביא אותו לשכבות שאינן עבות כל כך, ושם הוא שוכב על צדו."
"אבל האם איננו יכולים לשחרר את ה'נאוטילוס' בריקון מכליו, כדי שיחזור לשיווי משקלו?"
"את זה, אדוני, עושים ברגע זה. אתה יכול לשמוע את המשאבה פועלת. הבט במחוג של מד הלחץ; הוא מראה שה'נאוטילוס' עולה, אבל גוש הקרח צף איתו; ועד שמכשול כלשהו יעצור את תנועת העלייה שלו, מצבנו לא יוכל להשתנות."
ואכן, ה"נאוטילוס" עדיין שמר על אותה נטייה לצד ימין; בלי ספק יתיישר כשהגוש ייעצר. אבל ברגע זה, מי יודע אם לא נימחץ בצורה נוראה בין שני משטחי הזכוכית? הרהרתי בכל התוצאות של מצבנו. קפטן נמו לא הסיר את עיניו ממד הלחץ. מאז נפילת הקרחון עלה ה"נאוטילוס" כמאה וחמישים רגל, אבל עדיין נטה באותה זווית מן האנך. פתאום הורגשה תנועה קלה בבטן הספינה. ניכר היה שהיא מתיישרת מעט. החפצים שהיו תלויים בטרקלין חזרו בבירור למצבם הרגיל. המחיצות התקרבו לאנך. איש לא דיבר. בלבבות הולמים התבוננו והרגשנו את ההתיישרות. הקרשים נעשו אופקיים תחת רגלינו. עשר דקות עברו.
"סוף־סוף התיישרנו!" קראתי.
"כן," אמר קפטן נמו, והלך אל דלת הטרקלין.
"אבל האם אנחנו צפים?" שאלתי.
"בוודאי," השיב, "שהרי המכלים אינם ריקים; וכשיתרוקנו, ה'נאוטילוס' חייב לעלות אל פני הים."
היינו בים פתוח; אבל במרחק של כעשרה יארד, משני צדי ה"נאוטילוס", התנשא קיר מסנוור של קרח. מעל ומתחת, אותו קיר. מעל, משום שהשטח התחתון של מחסום הקרח נמתח מעלינו כמו תקרה עצומה. מתחת, משום שהגוש שהתהפך, אחרי שגלש בהדרגה, מצא מקום מנוחה על הקירות שבצדדים, שהחזיקו אותו במצב הזה. ה"נאוטילוס" היה באמת כלוא במנהרה מושלמת של קרח, ברוחב יותר מעשרים יארד, מלאה מים שקטים. היה קל לצאת ממנה בנסיעה קדימה או אחורה, ואחר כך לעשות מעבר חופשי מתחת למחסום הקרח, כמה מאות יארדים עמוק יותר. התקרה המאירה כבתה, אבל הטרקלין עדיין זהר באור עז. זו הייתה ההשתקפות החזקה מקירות הקרח, שהחזירו בעוצמה את אלומות הפנס. אינני יכול לתאר את השפעת הקרניים החשמליות על הגושים הגדולים, החצובים בגחמנות כזאת; על כל זווית, כל רכס, כל פאה הוטל אור שונה, לפי טבע העורקים שעברו בקרח; מכרה מסנוור של אבני חן, במיוחד של ספירים, שקרניהם הכחולות הצטלבו עם הירוק של האזמרגד. פה ושם היו גוונים של אופל ברכות מופלאה, שעברו בין נקודות בהירות כמו יהלומים של אש, שהעין לא יכלה לשאת את זוהרם. כוחו של הפנס נראה כאילו הוגבר פי מאה, כמו מנורה דרך לוחות העדשה של מגדלור מן המעלה הראשונה.
"כמה יפה! כמה יפה!" קרא קונסיי.
"כן," אמרתי, "זה מחזה נפלא. נכון, נד?"
"כן, לעזאזל! כן," ענה נד לנד, "זה נהדר! אני כועס על כך שאני נאלץ להודות בזה. איש מעולם לא ראה דבר כזה; אבל המראה עלול לעלות לנו ביוקר. ואם עליי לומר הכול, אני חושב שאנחנו רואים כאן דברים שאלוהים לא התכוון מעולם שבני אדם יראו."
נד צדק, זה היה יפה מדי. פתאום גרמה לי צעקה של קונסיי להסתובב.
"מה קרה?" שאלתי.
"עצום את עיניך, אדוני! אל תסתכל, אדוני!" כשאמר זאת, הצמיד קונסיי את ידיו לעיניו.
"אבל מה קרה, בחור?"
"אני מסונוור, מעוור."
עיניי פנו בלי משים אל הזכוכית, אבל לא יכולתי לשאת את האש שנראתה כאילו היא אוכלת אותן. הבנתי מה קרה. ה"נאוטילוס" יצא במהירות מלאה. כל הברק השקט של קירות הקרח הפך בבת אחת להבזקי ברק. האש של רבבות היהלומים האלה סנוורה. נדרש זמן מה כדי להרגיע את מבטינו הנסערים. לבסוף הורדו הידיים.
"באמת, לעולם לא הייתי מאמין," אמר קונסיי.
השעה הייתה אז חמש בבוקר; ובאותו רגע הורגשה מכה בחרטום ה"נאוטילוס". ידעתי שהחרטום שלו פגע בגוש קרח. זה ודאי היה תמרון שגוי, כי השיט במנהרה התת־ימית הזאת, החסומה בגושים, לא היה קל במיוחד. חשבתי שקפטן נמו, כשישנה את מסלולו, יעקוף את המכשולים האלה או ילך לפי פיתולי המנהרה. בכל מקרה, הדרך שלפנינו לא יכולה להיות חסומה לגמרי. אבל בניגוד לציפיותיי, ה"נאוטילוס" התחיל לנוע לאחור בבירור.
"אנחנו נוסעים אחורה?" אמר קונסיי.
"כן," עניתי. "לקצה הזה של המנהרה אין כנראה מוצא."
"ואז?"
"אז," אמרתי, "התמרון פשוט. נחזור אחורה, ונצא בפתח הדרומי. זה הכול."
כשדיברתי כך, רציתי להיראות בטוח יותר ממה שהייתי באמת. אבל תנועת ה"נאוטילוס" לאחור גברה; ובמדחף הפוך הוא נשא אותנו במהירות רבה.
"זה יעכב אותנו," אמר נד.
"מה זה משנה, כמה שעות יותר או פחות, ובלבד שנצא לבסוף?"
"כן," חזר נד לנד, "ובלבד שנצא לבסוף!"
זמן קצר הלכתי מן הטרקלין אל הספרייה. חבריי שתקו. עד מהרה השלכתי את עצמי על ספה ולקחתי ספר, שעיניי רפרפו עליו באופן מכני. כעבור רבע שעה ניגש אליי קונסיי ואמר: "האם מה שאדוני קורא מעניין מאוד?"
"מעניין מאוד!" השבתי.
"אני מאמין, אדוני. זה הספר של אדוני עצמו שהוא קורא."
"הספר שלי?"
ואכן, החזקתי בידי את החיבור על מעמקי הים הגדולים. אפילו לא חלמתי על כך. סגרתי את הספר וחזרתי להליכתי. נד וקונסיי קמו ללכת.
"הישארו כאן, ידידיי," אמרתי ועיכבתי אותם. "בואו נישאר יחד עד שנצא מן המלכודת הזאת."
"כרצונך, אדוני," השיב קונסיי.
כמה שעות עברו. לעתים קרובות הבטתי במכשירים שהיו תלויים על המחיצה. מד הלחץ הראה שה"נאוטילוס" נשאר בעומק קבוע של יותר משלוש מאות יארד; המצפן עדיין הצביע דרומה; מד המהירות הראה מהירות של עשרים מיל לשעה, שבמרחב צפוף כזה הייתה גדולה מאוד. אבל קפטן נמו ידע שאינו יכול למהר יותר מדי, ושדקות שוות לנו דורות. בעשרים וחמש דקות אחרי שמונה אירעה מכה שנייה, הפעם מאחור. החוורתי. חבריי היו צמודים אליי. תפסתי את ידו של קונסיי. מבטינו הביעו את רגשותינו טוב יותר ממילים. ברגע זה נכנס הקפטן אל הטרקלין. ניגשתי אליו.
"דרכנו חסומה מדרום?" שאלתי.
"כן, אדוני. מחסום הקרח זז וסגר כל מוצא."
"אם כך, אנחנו כלואים?"
"כן."