כך, סביב ה"נאוטילוס", מעליו ומתחתיו, עמד קיר קרח שאי אפשר לחדור אותו. היינו אסירים של מחסום הקרח. התבוננתי בקפטן. פניו חזרו לשלוותן הרגילה, שאין דבר שיערער אותה.
"רבותיי," אמר בשקט, "יש שתי דרכים למות בנסיבות שבהן אנחנו נמצאים." (האיש החידתי הזה נראה כמו פרופסור למתמטיקה שמרצה לתלמידיו.) "הראשונה היא להימחץ; השנייה היא למות מחנק. אינני מדבר על האפשרות למות מרעב, כי מלאי המזון ב'נאוטילוס' בוודאי יחזיק מעמד יותר מאיתנו. בואו נחשב, אם כן, את הסיכויים שלנו."
"ואשר לחנק, קפטן," השבתי, "אין מה לחשוש ממנו, כי המכלים שלנו מלאים."
"בדיוק; אבל הם יספקו אוויר רק ליומיים. והרי כבר שלושים ושש שעות אנחנו מוסתרים מתחת למים, וכבר האוויר הכבד של ה'נאוטילוס' צריך להתחדש. בעוד ארבעים ושמונה שעות המלאי שלנו ייגמר."
"ובכן, קפטן, האם נוכל להשתחרר לפני ארבעים ושמונה שעות?"
"לפחות ננסה, בכך שנחדור את הקיר שמקיף אותנו."
"באיזה צד?"
"הצליל יגיד לנו. אני עומד להושיב את ה'נאוטילוס' על השרטון התחתון, ואנשיי יתקפו את מחסום הקרח בצד שבו הוא הכי פחות עבה."
קפטן נמו יצא. עד מהרה גיליתי, לפי שריקה, שהמים נכנסים אל המכלים. ה"נאוטילוס" שקע לאט, ונח על הקרח בעומק של 350 יארד, העומק שבו היה שקוע השרטון התחתון.
"ידידיי," אמרתי, "מצבנו חמור, אבל אני סומך על האומץ ועל המרץ שלכם."
"אדוני," השיב הקנדי, "אני מוכן לעשות כל דבר למען הצלת כולנו."
"טוב, נד," והושטתי את ידי לקנדי.
"אוסיף," המשיך, "שמאחר שאני מיומן במכוש כמו בצלצל, אם אוכל להועיל לקפטן, הוא יכול לצוות על שירותיי."
"הוא לא יסרב לעזרתך. בוא, נד!"
הובלתי אותו אל החדר שבו לבשו אנשי ה"נאוטילוס" את חליפות הצלילה שלהם. סיפרתי לקפטן על הצעתו של נד, והוא קיבל אותה. הקנדי לבש את חליפת הים שלו, והיה מוכן מיד כמו חבריו. כשנד היה לבוש, חזרתי אל הטרקלין, שבו היו הזכוכיות פתוחות, ועמדתי ליד קונסיי ובחנתי את השכבות שמסביב, שתמכו ב"נאוטילוס". כעבור כמה רגעים ראינו תריסר מאנשי הצוות דורכים על שרטון הקרח, וביניהם נד לנד, שקל לזהות אותו לפי קומתו. קפטן נמו היה איתם. לפני שהתחילו לחפור בקירות, הוא ערך מדידות, כדי להיות בטוח שהם עובדים בכיוון הנכון. משקולות מדידה ארוכות הורדו בקירות הצדדיים, אבל אחרי חמישה עשר יארד נעצרו שוב בקיר העבה. לא היה טעם לתקוף את המשטח דמוי התקרה, כי מחסום הקרח עצמו התנשא לגובה של יותר מ-400 יארד. אז מדד קפטן נמו את המשטח התחתון. שם הפרידו בינינו לבין המים עשרה יארד של קיר, כל כך גדול היה עובי שדה הקרח. לכן היה צורך לחתוך ממנו חלק השווה בשטחו לקו המים של ה"נאוטילוס". היו כ-6,000 יארד מעוקב להפריד, כדי לחפור בור שדרכו נוכל לרדת מתחת לשדה הקרח. העבודה התחילה מיד ונמשכה במרץ בלתי נלאה. במקום לחפור סביב ה"נאוטילוס", מה שהיה כרוך בקושי רב יותר, ציווה קפטן נמו לחפור תעלה עצומה במרחק שמונה יארד מצד שמאל של הירכתיים. אז התחילו האנשים לעבוד בבת אחת במקדחים שלהם בכמה נקודות בהיקפה. עד מהרה תקף המכוש את החומר הדחוס הזה בנמרצות, וגושים גדולים הופרדו מן המסה. בהשפעה מוזרה של המשקל הסגולי, הגושים האלה, הקלים מן המים, ברחו, אפשר לומר, אל כיפת המנהרה, שהתעבתה למעלה ככל שהתדלדלה בבסיסה. אבל זה לא היה חשוב, כל עוד החלק התחתון נעשה דק יותר. אחרי שעתיים של עבודה קשה, נכנס נד לנד מותש. הוא וחבריו הוחלפו בעובדים חדשים, וקונסיי ואני הצטרפנו אליהם. סגן המפקד של ה"נאוטילוס" פיקח עלינו. המים נראו קרים במיוחד, אבל עד מהרה התחממתי בעבודה במכוש. תנועותיי היו חופשיות למדי, אף שנעשו תחת לחץ של שלושים אטמוספרות. כשנכנסתי שוב, אחרי שעבדתי שעתיים, כדי לאכול משהו ולנוח, מצאתי הבדל מורגש בין האוויר הטהור שסיפק לי מכשיר רוקיירול לבין האוויר של ה"נאוטילוס", שכבר היה טעון בחומצה פחמתית. האוויר לא חודש ארבעים ושמונה שעות, ותכונותיו המחיות נחלשו במידה ניכרת. ועם זאת, אחרי שתים עשרה שעות, הסרנו רק גוש קרח בעובי יארד אחד, על השטח המסומן, כלומר כ-600 יארד מעוקב! אם מחשבים שנדרשו שתים עשרה שעות כדי לעשות את זה, יידרשו חמישה לילות וארבעה ימים כדי להביא את המבצע לסיום מוצלח. חמישה לילות וארבעה ימים! ויש לנו במכלים אוויר רק ליומיים! "בלי להביא בחשבון," אמר נד, "שגם אם נצא מן הכלא הארור הזה, נהיה עדיין כלואים מתחת למחסום הקרח, מנותקים מכל קשר אפשרי עם האוויר." זה נכון! מי יכול היה אז לצפות את הזמן המינימלי הדרוש להצלתנו? אולי ניחנק לפני שה"נאוטילוס" יוכל לחזור אל פני הגלים? האם נגזר עליו לאבוד בקבר הקרח הזה, עם כל אלה שהוא מכיל? המצב היה נורא. אבל כל אחד הביט בסכנה בעיניים, וכל אחד היה נחוש לעשות את חובתו עד הסוף.
כפי שציפיתי, בלילה הוסר גוש חדש בעובי יארד, והחלל העצום העמיק עוד. אבל בבוקר, כשלבוש בחליפת הצלילה שלי עברתי במסה הבוצית בטמפרטורה של שש או שבע מעלות מתחת לאפס, הבחנתי שהקירות שבצדדים נסגרים בהדרגה. שכבות המים הרחוקות ביותר מן התעלה, שלא התחממו מעבודת האנשים, גילו נטייה לקפוא. מול הסכנה החדשה והקרובה הזאת, מה יעלה בגורל סיכויי ההצלה שלנו, ואיך נמנע את קפיאת התווך הנוזלי הזה, שתנפץ את מחיצות ה"נאוטילוס" כמו זכוכית?
לא סיפרתי לחבריי על הסכנה החדשה הזאת. מה התועלת להחליש את המרץ שגילו בעבודת הבריחה המייגעת? אבל כשחזרתי לסיפון, סיפרתי לקפטן נמו על הסיבוך החמור הזה.
"אני יודע," אמר, באותו טון שליו שיכול היה לבטל את החששות הנוראים ביותר. "זו סכנה נוספת; אבל אינני רואה דרך לחמוק ממנה; הסיכוי היחיד להינצל הוא להיות מהירים יותר מן הקפיאה. עלינו להקדים אותה, זה הכול."
באותו יום עבדתי במכוש בנמרצות כמה שעות. העבודה החזיקה אותי. וחוץ מזה, לעבוד פירושו לעזוב את ה"נאוטילוס", ולנשום ישירות את האוויר הטהור שנשאב מן המכלים וסופק במכשירים שלנו, ולעזוב את האוויר הדל והמורעל. לקראת ערב הועמקה התעלה ביארד נוסף. כשחזרתי לסיפון, כמעט נחנקתי מן החומצה הפחמתית שמילאה את האוויר. אה! אילו רק היו לנו האמצעים הכימיים לגרש את הגז המזיק הזה. היה לנו חמצן בשפע; כל המים האלה הכילו כמות ניכרת ממנו, ובפירוק שלהם בסוללות החזקות שלנו, הם היו מחזירים לנו את האוויר המחיה. חשבתי על כך היטב; אבל מה התועלת בזה, כשהחומצה הפחמתית שנוצרה מנשימתנו פלשה לכל חלק של הספינה? כדי לספוג אותה, היה צורך למלא כמה כדים באשלגן מאכל ולנער אותם בלי הרף. אבל החומר הזה היה חסר על הסיפון, ושום דבר לא יכול היה להחליף אותו. באותו ערב נאלץ קפטן נמו לפתוח את ברזי המכלים שלו, ולהכניס מעט אוויר טהור אל תוך ה"נאוטילוס"; בלי אמצעי הזהירות הזה לא יכולנו להיפטר מתחושת החנק. למחרת, 26 במרץ, חזרתי לעבודת הכורה שלי והתחלתי ביארד החמישי. הקירות שבצדדים והמשטח התחתון של מחסום הקרח התעבו בבירור. היה ברור שהם ייפגשו לפני שה"נאוטילוס" יוכל להשתחרר. ייאוש אחז בי לרגע; המכוש שלי כמעט נפל מידיי. מה התועלת בחפירה אם עליי להיחנק, להימחץ במים שהופכים לאבן? עונש שאפילו האכזרים ביותר לא היו ממציאים! בדיוק אז עבר קפטן נמו לידי. נגעתי בידו והראיתי לו את קירות הכלא שלנו. הקיר בצד שמאל התקדם עד ארבעה יארד לפחות מגוף ה"נאוטילוס". הקפטן הבין אותי, ואותת לי ללכת אחריו. עלינו לסיפון. הסרתי את חליפת הצלילה שלי וליוויתי אותו אל הטרקלין.
"מסייה ארונקס, עלינו לנסות אמצעי נואש כלשהו, אחרת ניחתם במים הקפואים האלה כמו במלט."
"כן; אבל מה אפשר לעשות?"
"אה! אילו ה'נאוטילוס' שלי היה חזק מספיק לשאת את הלחץ הזה בלי להימחץ!"
"ובכן?" שאלתי, בלי לתפוס את רעיונו של הקפטן.
"האם אינך מבין," השיב, "שהקפיאה הזאת של המים תעזור לנו? האם אינך רואה שבהתמצקותם הם יפוצצו את שדה הקרח שכולא אותנו, כפי שכשהם קופאים הם מבקעים את האבנים הקשות ביותר? האם אינך מבין שהיא תהיה גורם של הצלה ולא של הרס?"
"כן, קפטן, אולי. אבל מה שלא יהיה כוח העמידה של ה'נאוטילוס' בפני מחיצה, הוא לא יוכל לשאת את הלחץ הנורא הזה, וייעשה שטוח כמו לוח ברזל."
"אני יודע, אדוני. לכן איננו יכולים לסמוך על עזרת הטבע, אלא על מאמצינו שלנו. עלינו לעצור את הקפיאה הזאת. לא רק שהקירות שבצדדים ילחצו; אלא שאין אפילו עשר רגל של מים לפני ה'נאוטילוס' או מאחוריו. הקפיאה משיגה אותנו מכל הצדדים."
"כמה זמן יספיק האוויר שבמכלים כדי שנוכל לנשום על הסיפון?"
הקפטן הביט בפניי. "מחרתיים הם יהיו ריקים!"
זיעה קרה כיסתה אותי. ובכל זאת, האם הייתי צריך להיות מופתע מן התשובה? ב-22 במרץ היה ה"נאוטילוס" בים הקוטבי הפתוח. היינו ב-26. חמישה ימים חיינו על המלאי שעל הסיפון. ומה שנשאר מן האוויר הראוי לנשימה היה צריך להישמר בשביל העובדים. אפילו עכשיו, כשאני כותב, הזיכרון שלי עדיין חי כל כך, שפחד בלתי רצוני אוחז בי וריאותיי נראות כאילו הן חסרות אוויר. בינתיים הרהר קפטן נמו בשתיקה, וניכר היה שרעיון עלה בדעתו; אבל נראה שהוא דוחה אותו. לבסוף נמלטו משפתיו המילים האלה:
"מים רותחים!" מלמל.
"מים רותחים?" קראתי.
"כן, אדוני. אנחנו סגורים בחלל מוגבל יחסית. האם סילוני מים רותחים, שהמשאבות יזריקו בלי הרף, לא יעלו את הטמפרטורה בחלק הזה ויעכבו את הקפיאה?"
"בוא ננסה," אמרתי בנחישות.
"בוא ננסה, פרופסור."
המדחום הראה אז מינוס שבע מעלות בחוץ. קפטן נמו לקח אותי אל המטבחים, שבהם עמדו מכונות הזיקוק הגדולות שסיפקו את מי השתייה בעזרת אידוי. מילאו אותן מים, וכל חום החשמל מן הסוללות הוזרם דרך הסלילים שטבלו בנוזל. בתוך כמה דקות הגיעו המים האלה ל-100 מעלות. הם כוונו אל המשאבות, ובמקומם נכנסו מים קרים באותה כמות. החום שנוצר בסלילים היה כזה, שהמים הקרים, שנשאבו מן הים ועברו רק דרך המכונות, הגיעו רותחים אל גוף המשאבה. ההזרקה התחילה, וכעבור שלוש שעות הראה המדחום מינוס שש מעלות בחוץ. הרווחנו מעלה אחת. כעבור שעתיים הראה המדחום רק מינוס ארבע.
"נצליח," אמרתי לקפטן, אחרי שעקבתי בדאגה אחר תוצאות הפעולה.
"אני חושב," ענה, "שלא נימחץ. מהחנק אנחנו עדיין צריכים לחשוש."
במשך הלילה עלתה טמפרטורת המים למעלה אחת מתחת לאפס. ההזרקות לא יכלו להעלות אותה גבוה יותר. אבל מאחר שמי ים קופאים רק בשתי מעלות מתחת לאפס לפחות, נרגעתי לפחות מפני סכנת הקפיאה.
למחרת, 27 במרץ, פונו שישה יארד של קרח, ונותרו לפנות רק שתים עשרה רגל. נותרו עוד ארבעים ושמונה שעות של עבודה. האוויר לא יכול היה להתחדש בתוך ה"נאוטילוס". והיום הזה עמד להחמיר את המצב. משקל בלתי נסבל העיק עליי. לקראת שלוש אחר הצהריים התחושה הזאת גברה עד מאוד. פיהוקים כמעט עקרו את לסתותיי. ריאותיי התנשפו כששאפו את האוויר הצורב הזה, שהלך ודלל. קהות רוח אחזה בי. הייתי חסר אונים, כמעט חסר הכרה. קונסיי האמיץ שלי, אף שגילה את אותם תסמינים וסבל באותה צורה, לא עזב אותי. הוא לקח את ידי ועודד אותי, ושמעתי אותו ממלמל: "אה! אילו רק יכולתי שלא לנשום, כדי להשאיר יותר אוויר לאדוני!"
דמעות עלו בעיניי כששמעתי אותו מדבר כך. אם המצב בפנים היה בלתי נסבל לכולנו, באיזו מהירות ובאיזו שמחה לבשנו את חליפות הצלילה כדי לעבוד בתורנו! המכושים צלצלו על שכבות הקרח הקפואות. זרועותינו כאבו, העור נקרע מידינו. אבל מה היו העייפויות האלה, מה חשבו הפצעים? אוויר החיים הגיע לריאות! נשמנו! נשמנו!
בכל הזמן הזה איש לא האריך את משימתו מרצונו מעבר לזמן שנקבע. כשסיים את משימתו, מסר כל אחד בתורו לחבריו המתנשפים את המכשיר שסיפק לו חיים. קפטן נמו נתן את הדוגמה, והיה הראשון שנכנע למשמעת החמורה הזאת. כשהגיע הזמן, מסר את המכשיר שלו לאחר וחזר אל האוויר המורעל שעל הסיפון, שליו, בלי להירתע, בלי להתלונן.
באותו יום בוצעה העבודה הרגילה במרץ יוצא דופן. רק שני יארד נותרו להסיר מן המשטח. רק שני יארד הפרידו בינינו לבין הים הפתוח. אבל המכלים כמעט התרוקנו מאוויר. המעט שנשאר היה צריך להישמר בשביל העובדים; אף חלקיק לא ל"נאוטילוס". כשחזרתי לסיפון, הייתי חנוק למחצה. איזה לילה! אינני יודע איך לתאר אותו. למחרת הייתה נשימתי כבדה. סחרחורת ליוותה את הכאב בראשי ועשתה אותי כמו אדם שיכור. חבריי גילו את אותם תסמינים. כמה מאנשי הצוות חרחרו בגרונם.
באותו יום, היום השישי למאסרנו, החליט קפטן נמו, כשמצא שהמכושים עובדים לאט מדי, למחוץ את שכבת הקרח שעדיין הפרידה בינינו לבין המים. קור הרוח והמרץ של האיש הזה לא נטשו אותו לעולם. הוא הכניע את כאביו הגופניים בכוח הרוח.
לפי פקודותיו הוקלה הספינה, כלומר הורמה משכבת הקרח בשינוי המשקל הסגולי. כשצפה, גררו אותה כך שתעמוד מעל התעלה העצומה שנחפרה בגובה קו המים. אז, כשמילא את מכליו במים, ירד ונסגר בתוך הבור.
בדיוק אז עלו כל אנשי הצוות לסיפון, והדלת הכפולה נסגרה. ה"נאוטילוס" נח אז על שכבת הקרח, שעוביה לא היה יארד אחד, ושמשקולות המדידה חוררו אותה באלף מקומות. אז נפתחו ברזי המכלים, ומאה יארד מעוקב של מים הוכנסו, והעלו את משקלו של ה"נאוטילוס" ל-1,800 טון. חיכינו, הקשבנו, שכחנו את סבלנו מתוך תקווה. הצלתנו הייתה תלויה בסיכוי האחרון הזה. למרות הזמזום בראשי, שמעתי עד מהרה צליל המהום מתחת לגוף ה"נאוטילוס". הקרח נסדק ברעש מוזר, כמו נייר שנקרע, וה"נאוטילוס" שקע.
"יצאנו!" לחש קונסיי באוזני.
לא יכולתי לענות לו. תפסתי את ידו ולחצתי אותה בעוויתות. בבת אחת, נסחף בעומס היתר הנורא שלו, שקע ה"נאוטילוס" כמו קליע מתחת למים, כלומר נפל כאילו היה בריק. אז הופעל כל כוח החשמל על המשאבות, ואלה התחילו עד מהרה להוציא את המים מן המכלים. כעבור כמה דקות נעצרה נפילתנו. עד מהרה גם הראה מד הלחץ תנועת עלייה. המדחף, במהירות מלאה, הרעיד את גוף הברזל עד ברגיו, ומשך אותנו צפונה. אבל אם השיט הזה מתחת למחסום הקרח יימשך עוד יום לפני שנגיע אל הים הפתוח, אני אמות קודם.
כששכבתי למחצה על ספה בספרייה, נחנקתי. פניי היו סגולות, שפתיי כחולות, כוחותיי מושעים. לא ראיתי ולא שמעתי. כל מושג של זמן נעלם ממוחי. שריריי לא יכלו להתכווץ. אינני יודע כמה שעות עברו כך, אבל הייתי מודע לגסיסה שבאה עליי. הרגשתי שאני עומד למות. פתאום התעוררתי. כמה נשימות של אוויר חדרו אל ריאותיי. האם עלינו אל פני הגלים? האם השתחררנו ממחסום הקרח? לא! נד וקונסיי, שני ידידיי האמיצים, הקריבו את עצמם כדי להציל אותי. כמה חלקיקי אוויר עוד נשארו בתחתית מכשיר אחד. במקום להשתמש בו, הם שמרו אותו בשבילי, ובזמן שהם עצמם נחנקו, הם נתנו לי חיים, טיפה אחר טיפה. רציתי להדוף את המכשיר; הם החזיקו את ידיי, וכמה רגעים נשמתי בחופשיות. הבטתי בשעון; השעה הייתה אחת עשרה בבוקר. זה ודאי היה 28 במרץ. ה"נאוטילוס" נסע בקצב נורא, ארבעים מיל לשעה. הוא ממש קרע את המים. היכן קפטן נמו? האם נכנע? האם חבריו מתו איתו? באותו רגע הראה מד הלחץ שאנחנו לא יותר מעשרים רגל מתחת לפני המים. רק לוח קרח הפריד בינינו לבין האוויר. האם לא נוכל לשבור אותו? אולי. בכל מקרה, ה"נאוטילוס" עמד לנסות. הרגשתי שהוא נמצא בתנוחה משופעת, מוריד את הירכתיים ומרים את החרטום. הכנסת המים הייתה האמצעי להפר את שיווי המשקל שלו. אז, כשהוא מונע במדחף החזק שלו, תקף את שדה הקרח מלמטה כמו איל ניגוח אימתני. הוא שבר אותו בכך שנסוג ואז הסתער שוב על השדה, שנכנע בהדרגה; ולבסוף, כשהתנפץ עליו בבת אחת, זינק קדימה על שדה הקרח, שנמחץ תחת משקלו. הפתח נפתח, אפשר לומר נתלש, והאוויר הטהור נכנס בשפע לכל חלקי ה"נאוטילוס".