במשך כמה ימים התרחק ה"נאוטילוס" מן החוף האמריקני. ניכר היה שאינו רוצה להסתכן בגאות של מפרץ מקסיקו או של ים האנטילים. ב-16 באפריל ראינו את מרטיניק ואת גוואדלופ ממרחק של כשלושים מיל. ראיתי לרגע את פסגותיהן הגבוהות. הקנדי, שסמך על כך שיבצע את תוכניותיו במפרץ, בין שירד ליבשה ובין שיקרא לאחת הסירות הרבות ששטות מאי לאי, היה מדוכדך לגמרי. בריחה הייתה אפשרית לגמרי, אילו נד לנד היה יכול להשתלט על הסירה בלי ידיעת הקפטן. אבל בים הפתוח אי אפשר היה לחשוב על כך. הקנדי, קונסיי ואני ניהלנו שיחה ארוכה על הנושא הזה. כבר שישה חודשים היינו אסירים על סיפון ה"נאוטילוס". עברנו 17,000 ליגות; וכפי שאמר נד לנד, לא הייתה שום סיבה שזה ייגמר. לא יכולנו לקוות לשום דבר מקפטן ה"נאוטילוס", אלא רק מעצמנו. וחוץ מזה, כבר זמן מה הוא נעשה רציני יותר, מסוגר יותר, פחות חברותי. נראה היה שהוא נמנע ממני. פגשתי אותו לעתים רחוקות. פעם שמח להסביר לי את נפלאות המעמקים; עכשיו השאיר אותי ללימודיי, ולא בא עוד אל הטרקלין. איזה שינוי חל בו? מאיזו סיבה? אני, מצדי, לא רציתי לקבור איתי את מחקריי המוזרים והחדשים. עכשיו היה בכוחי לכתוב את הספר האמיתי של הים; ואת הספר הזה, במוקדם או במאוחר, רציתי לראות יוצא לאור. היבשה הקרובה אלינו ביותר הייתה ארכיפלג איי בהאמה. שם התנשאו מצוקים תת־ימיים גבוהים, מכוסים באצות גדולות. השעה הייתה בסביבות אחת עשרה כשנד לנד הסב את תשומת לבי לשקיקה אימתנית, כמו של נמלים, שנראתה בין האצות הגדולות.
"ובכן," אמרתי, "אלה מערות מתאימות לתמנונים, ולא אתפלא לראות כמה מן המפלצות האלה."
"מה!" אמר קונסיי. "דיונונים, דיונונים של ממש, ממחלקת רגלי הראש?"
"לא," אמרתי, "תמנונים בממדים ענקיים."
"לעולם לא אאמין שבעלי חיים כאלה קיימים," אמר נד.
"ובכן," אמר קונסיי, בארשת הרצינית ביותר בעולם, "אני זוכר היטב שראיתי ספינה גדולה שנגררה מתחת לגלים בזרועו של תמנון."
"ראית את זה?" אמר הקנדי.
"כן, נד."
"בעיניך שלך?"
"בעיניי שלי."
"איפה, אם מותר לשאול?"
"בסן מאלו," ענה קונסיי.
"בנמל?" אמר נד באירוניה.
"לא; בכנסייה," השיב קונסיי.
"בכנסייה!" קרא הקנדי.
"כן, נד ידידי. בתמונה שמתארת את התמנון האמור."
"יופי!" אמר נד לנד, ופרץ בצחוק.
"הוא צודק לגמרי," אמרתי. "שמעתי על התמונה הזאת; אבל הנושא שהיא מתארת לקוח מאגדה, ואתם יודעים מה לחשוב על אגדות בענייני תולדות הטבע. וחוץ מזה, כשמדובר במפלצות, הדמיון נוטה להשתולל. לא רק שמשערים שהתמנונים האלה יכולים לגרור ספינות למטה, אלא שאחד, אולאוס מגנוס, מדבר על תמנון באורך מיל, שדומה יותר לאי מאשר לבעל חיים. מספרים גם שהבישוף של נידרוס בנה מזבח על סלע עצום. כשהסתיימה המיסה, הסלע התחיל ללכת, וחזר לים. הסלע היה תמנון. בישוף אחר, פונטופידן, מדבר גם הוא על תמנון שגדוד פרשים יכול היה לתמרן עליו. ולבסוף, חוקרי הטבע הקדמונים מדברים על מפלצות שפיותיהן היו כמו מפרצים, ושהיו גדולות מכדי לעבור במצר גיברלטר."
"אבל כמה נכון בסיפורים האלה?" שאל קונסיי.
"כלום, ידידיי; לפחות במה שעובר את גבול האמת ומגיע לאגדה. ועם זאת, ודאי יש איזה בסיס לדמיונם של המספרים. אי אפשר להכחיש שתמנונים ודיונונים ממין גדול קיימים, אף שהם קטנים מן היונקים הימיים. אריסטו קבע את מידותיו של דיונון בחמש אמות, או תשע רגל ושני אינץ'. הדייגים שלנו רואים לעתים קרובות כאלה שאורכם יותר מארבע רגל. במוזיאונים של טריאסטה ומונפלייה שמורים כמה שלדים של תמנונים, באורך שני יארד. וחוץ מזה, לפי חישוביהם של כמה חוקרי טבע, לבעל חיים כזה, באורך שש רגל בלבד, יהיו זרועות באורך עשרים ושבע רגל. זה יספיק כדי ליצור מפלצת אימתנית."
"האם דגים אותם בימינו?" שאל נד.
"אם לא דגים אותם, המלחים לפחות רואים אותם. אחד מידידיי, רב החובל פול בוס מלה האבר, טען פעמים רבות שפגש אחת מן המפלצות האלה בממדים ענקיים בימים ההודיים. אבל העובדה המדהימה ביותר, שאינה מאפשרת להכחיש את קיומם של בעלי החיים הענקיים האלה, קרתה לפני כמה שנים, ב-1861."
"מהי העובדה?" שאל נד לנד.
"הנה היא. ב-1861, מצפון־מזרח לטנריף, כמעט באותו קו רוחב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, ראו אנשי הצוות של ספינת השליחים 'אלקטון' דיונון מפלצתי שוחה במים. רב החובל בוגר התקרב אל בעל החיים ותקף אותו בצלצלים וברובים, בלי הצלחה רבה, כי הכדורים והצלצלים החליקו על הבשר הרך. אחרי כמה ניסיונות לשווא ניסו אנשי הצוות להעביר לולאה סביב גופה של הרכיכה. הלולאה החליקה עד סנפירי הזנב ונעצרה שם. אז ניסו למשוך אותה לסיפון, אבל משקלה היה גדול כל כך, שמתח החבל ניתק את הזנב מן הגוף, והיא, כשנשללה ממנה הקישוט הזה, נעלמה מתחת למים."
"באמת! זו עובדה?"
"עובדה שאין לערער עליה, נד הטוב שלי. הציעו לקרוא לדיונון הזה 'הדיונון של בוגר'."
"מה היה אורכו?" שאל הקנדי.
"האם לא היה באורך כשישה יארד?" אמר קונסיי, שעמד ליד החלון ובחן שוב את הפיתולים הלא סדירים של המצוק.
"בדיוק," השבתי.
"ראשו," המשיך קונסיי, "האם לא היה מוכתר בשמונה זרועות, שהכו במים כמו קן של נחשים?"
"בדיוק."
"האם עיניו, שממוקמות בחלק האחורי של ראשו, לא היו מפותחות מאוד?"
"כן, קונסיי."
"והאם פיו לא היה כמו מקור של תוכי?"
"בדיוק, קונסיי."
"טוב מאוד! בלי להעליב את אדוני," השיב בשקט, "אם זה לא הדיונון של בוגר, זה לפחות אחד מאחיו."
הבטתי בקונסיי. נד לנד מיהר אל החלון.
"איזו חיה מחרידה!" קרא.
הבטתי בתורי, ולא יכולתי לעצור תנועה של גועל. לנגד עיניי הייתה מפלצת מחרידה, ראויה להופיע באגדות הנפלאות. זה היה דיונון עצום, באורך שמונה יארד. הוא שחה באלכסון לכיוון ה"נאוטילוס" במהירות רבה, והביט בנו בעיניו הירוקות, העצומות והנעוצות. שמונה זרועותיו, או ליתר דיוק רגליו, הקבועות בראשו, שנתנו לבעלי החיים האלה את השם רגלי ראש, היו ארוכות פי שניים מגופו, והתפתלו כמו שיערן של האריניות. אפשר היה לראות את 250 כפות המציצה בצד הפנימי של הזרועות. פי המפלצת, מקור קרני כמו של תוכי, נפתח ונסגר אנכית. לשונו, חומר קרני, מצוידת בכמה שורות של שיניים מחודדות, יצאה רועדת מבין המספריים של ממש האלה. איזה גחמה של הטבע, מקור של ציפור ברכיכה! גופו דמוי הפלך יצר מסה בשרנית שאולי שקלה 4,000 עד 5,000 ליברות; צבעו המשתנה התחלף במהירות רבה, לפי רוגזו של בעל החיים, ועבר בזה אחר זה מאפור עכור לחום אדמדם. מה הרגיז את הרכיכה הזאת? בלי ספק נוכחותו של ה"נאוטילוס", האימתני ממנו, שכפות המציצה שלו או לסתותיו לא יכלו לאחוז בו. ובכל זאת, איזה מפלצות הם הדיונונים האלה! איזה כוח חיים נתן להם הבורא! איזה מרץ בתנועותיהם! ויש להם שלושה לבבות! המקרה הביא אותנו מול הדיונון הזה, ולא רציתי להחמיץ את ההזדמנות ללמוד בקפידה את הדוגמה הזאת של רגלי הראש. התגברתי על האימה שעורר בי, ולקחתי עיפרון והתחלתי לצייר אותו.
"אולי זה אותו אחד שראתה ה'אלקטון'," אמר קונסיי.
"לא," השיב הקנדי, "כי זה שלם, והשני איבד את זנבו."
"זו לא סיבה," השבתי. "הזרועות והזנבות של בעלי החיים האלה חוזרים וצומחים; ובשבע שנים היה לזנבו של הדיונון של בוגר בלי ספק זמן לצמוח."
בינתיים הופיעו דיונונים אחרים בחלון השמאלי. ספרתי שבעה. הם יצרו תהלוכה אחרי ה"נאוטילוס", ושמעתי את מקוריהם חורקים על גוף הברזל. המשכתי בעבודתי. המפלצות האלה החזיקו את עצמן במים בדיוק כזה, שנראו דוממות. פתאום נעצר ה"נאוטילוס". מכה הרעידה את כל לוחותיו.
"פגענו במשהו?" שאלתי.
"בכל מקרה," השיב הקנדי, "נשתחרר, כי אנחנו צפים."
ה"נאוטילוס" צף, בלי ספק, אבל לא זז. עברה דקה. קפטן נמו, וסגנו אחריו, נכנסו אל הטרקלין. לא ראיתי אותו כבר זמן מה. הוא נראה קודר. בלי לשים לב אלינו או לדבר איתנו, הלך אל הלוח, הביט בדיונונים, ואמר משהו לסגנו. הסגן יצא. עד מהרה נסגרו הלוחות. התקרה הוארה. ניגשתי אל הקפטן.
"אוסף מעניין של דיונונים?" אמרתי.
"כן, באמת, אדוני חוקר הטבע," השיב, "ואנחנו עומדים להילחם בהם, אדם מול חיה."
הבטתי בו. חשבתי שלא שמעתי נכון.
"אדם מול חיה?" חזרתי.
"כן, אדוני. המדחף נעצר. אני חושב שהלסתות הקרניות של אחד הדיונונים הסתבכו בלהבים. זה מה שמונע מאיתנו לנוע."
"מה אתה עומד לעשות?"
"לעלות אל פני המים, ולטבוח את השרץ הזה."
"מבצע קשה."
"כן, באמת. הכדורים החשמליים חסרי כוח מול הבשר הרך, שבו אינם מוצאים די התנגדות כדי להתפרק. אבל נתקוף אותם בגרזינים."
"ובצלצל, אדוני," אמר הקנדי, "אם לא תסרב לעזרתי."
"אקבל אותה, מר לנד."
"נלך אחריך," אמרתי, ובעקבות קפטן נמו הלכנו לעבר גרם המדרגות המרכזי.
שם היו כעשרה אנשים עם גרזיני הסתערות מוכנים להתקפה. קונסיי ואני לקחנו שני גרזינים; נד לנד אחז בצלצל. ה"נאוטילוס" עלה אז אל פני המים. אחד המלחים, שעמד על שלב הסולם העליון, שחרר את ברגי הפתח. אבל אך שוחררו הברגים, והמכסה התרומם באלימות רבה, ניכר היה שמשכו אותו כפות המציצה של זרוע דיונון. מיד גלשה אחת הזרועות האלה כמו נחש לתוך הפתח, ועשרים אחרות היו מעליה. במכת גרזן אחת חתך קפטן נמו את הזרוע האימתנית הזאת, שגלשה מתפתלת במורד הסולם. בדיוק כשנדחקנו זה על זה כדי להגיע אל הרציף, ירדו שתי זרועות אחרות, שהצליפו באוויר, על המלח שעמד לפני קפטן נמו, והרימו אותו בכוח שאין לעמוד בפניו. קפטן נמו צעק צעקה, וזינק החוצה. מיהרנו אחריו.
איזה מחזה! האיש האומלל, שנתפס בזרוע ונצמד אל כפות המציצה, התנדנד באוויר לפי גחמת הגזע העצום הזה. הוא חרחר בגרונו, נחנק, צעק: "הצילו! הצילו!" המילים האלה, שנאמרו בצרפתית, הרעידו אותי! היה לי בן ארץ על הסיפון, אולי כמה! הצעקה קורעת הלב ההיא! אשמע אותה כל חיי. האיש האומלל אבד. מי יכול היה לחלץ אותו מן הלחץ החזק הזה? ועם זאת, קפטן נמו זינק אל הדיונון, ובמכת גרזן אחת חתך זרוע אחת. סגנו נאבק בזעם במפלצות אחרות שזחלו על דפנות ה"נאוטילוס". אנשי הצוות נלחמו בגרזיניהם. הקנדי, קונסיי ואני קברנו את כלי הנשק שלנו במסות הבשר; ריח חזק של מושק חדר אל האוויר. זה היה מחריד!
לרגע חשבתי שהאיש האומלל, שסבוך בדיונון, ייתלש מכוח היניקה החזק שלו. שבע משמונה הזרועות נחתכו. רק אחת התפתלה באוויר, ונופפה בקורבן כמו בנוצה. אבל בדיוק כשקפטן נמו וסגנו הסתערו עליה, פלט בעל החיים סילון של נוזל שחור. התעוורנו ממנו. כשהענן התפזר, הדיונון נעלם, ובן ארצי האומלל איתו. עשרה או שנים עשר דיונונים פלשו עכשיו אל הרציף ואל דפנות ה"נאוטילוס". התגלגלנו בערבוביה בתוך קן הנחשים הזה, שהתפתל על הרציף בגלים של דם ודיו. נדמה היה שהזרועות הריריות האלה צומחות מחדש כמו ראשי ההידרה. הצלצל של נד לנד, בכל מכה, ננעץ בעיניהם הנעוצות של הדיונונים. אבל חברי הנועז הופל פתאום בזרועות של מפלצת שלא הצליח לחמוק ממנה.
אה! איך ליבי הלם מהתרגשות ומאימה! המקור האימתני של דיונון נפער מעל נד לנד. האיש האומלל עמד להיחתך לשניים. מיהרתי לעזרתו. אבל קפטן נמו הקדים אותי; הגרזן שלו נעלם בין שתי הלסתות העצומות, והקנדי, שניצל בנס, קם ונעץ את הצלצל שלו עמוק בליבו המשולש של הדיונון.
"הייתי חייב לך את זה!" אמר הקפטן לקנדי.
נד קד בלי לענות. הקרב נמשך רבע שעה. המפלצות, מובסות ומרוטשות, עזבו אותנו לבסוף, ונעלמו מתחת לגלים. קפטן נמו, מכוסה דם, מותש כמעט, הביט בים שבלע את אחד מחבריו, ודמעות גדולות הצטברו בעיניו.