את המחזה הנורא הזה של 20 באפריל אף אחד מאיתנו לא יוכל לשכוח לעולם. כתבתי אותו בהשפעת רגש עז. מאז עברתי על הסיפור; קראתי אותו לקונסיי ולקנדי. הם מצאו אותו מדויק בעובדות, אבל לא מספיק בעוצמתו. כדי לצייר תמונות כאלה, צריך את העט של המפורסם במשוררים שלנו, מחבר "עמלי הים".
אמרתי שקפטן נמו בכה כשהתבונן בגלים; צערו היה גדול. זה היה החבר השני שאיבד מאז שהגענו לסיפון, ואיזה מוות! הידיד הזה, מרוסק, חנוק, חבול בזרועותיו הנוראות של דיונון, מרוסק בלסתות הברזל שלו, לא ינוח עם חבריו בבית הקברות השליו של האלמוגים! בתוך המאבק, הייתה זו הצעקה הנואשת של האיש האומלל שקרעה את ליבי. הצרפתי המסכן, ששכח את השפה המוסכמת, חזר אל שפת אמו כדי להשמיע קריאה אחרונה! בין אנשי הצוות של ה"נאוטילוס", שקשורים בגוף ובנפש לקפטן, ונרתעים כמוהו מכל מגע עם בני אדם, היה לי בן ארץ. האם רק הוא ייצג את צרפת בחבורה המסתורית הזאת, שמורכבת בבירור מאנשים בני לאומים שונים? זו הייתה אחת מאותן בעיות שאין להן פתרון, שעלו בלי הרף לנגד מוחי!
קפטן נמו נכנס לחדרו, ולא ראיתי אותו עוד זמן מה. אבל שהוא עצוב ומהסס יכולתי לראות לפי הספינה, שהוא היה נשמתה, ושקלטה את כל רשמיו. ה"נאוטילוס" לא המשיך במסלולו הקבוע; הוא צף כמו גוויה לחסדי הגלים. הוא נע באקראי. הוא לא יכול היה להינתק מזירת המאבק האחרון, מן הים הזה שטרף את אחד מאנשיו. עשרה ימים עברו כך. רק ב-1 במאי חזר ה"נאוטילוס" למסלולו הצפוני, אחרי שראה את איי בהאמה בפתח תעלת בהאמה. אז הלכנו בעקבות הנהר הגדול ביותר בים, שיש לו גדות משלו, דגים משלו וטמפרטורות משלו. אני מתכוון לזרם הגולף. זה באמת נהר, שזורם בחופשיות עד אמצע האטלנטי, ומימיו אינם מתערבבים במי האוקיינוס. זה נהר מלוח, מלוח יותר מן הים שסביבו. עומקו הממוצע 1,500 פאתום, ורוחבו הממוצע עשרה מילין. במקומות מסוימים הזרם זורם במהירות של שניים וחצי מיל לשעה. כמות מימיו גדולה מזו של כל הנהרות בכדור הארץ. על נהר האוקיינוס הזה שט אז ה"נאוטילוס".
עליי להוסיף שבלילה, המים הזרחניים של זרם הגולף התחרו בכוח החשמלי של הפנס שלנו, במיוחד במזג האוויר הסוער שאיים עלינו לעתים קרובות כל כך. ב-8 במאי עדיין עברנו את כף האטרס, בגובה צפון קרוליינה. רוחבו של זרם הגולף שם הוא שבעים וחמישה מיל, ועומקו 210 יארד. ה"נאוטילוס" עדיין נע באקראי; נראה היה שכל השגחה ננטשה. חשבתי שבנסיבות האלה תהיה הבריחה אפשרית. ואכן, החופים המיושבים הציעו בכל מקום מקלט קל. הים נחרש בלי הרף בספינות הקיטור ששטות בין ניו יורק או בוסטון למפרץ מקסיקו, ויום ולילה עברו בו הסקונרים הקטנים ששטים לאורך חלקיו השונים של החוף האמריקני. יכולנו לקוות שיאספו אותנו. זו הייתה הזדמנות טובה, למרות שלושים המילין שהפרידו בין ה"נאוטילוס" לחופי ארצות הברית. נסיבה אומללה אחת סיכלה את תוכניותיו של הקנדי. מזג האוויר היה רע מאוד. התקרבנו לאותם חופים שהסערות בהם תכופות כל כך, ארץ עמודי המים והציקלונים, שזרם הגולף עצמו מוליד אותם. להתגרות בים בסירה שבירה פירושו אבדון בטוח. נד לנד הודה בכך בעצמו. הוא התייסר, אחוז געגועים שרק בריחה יכלה לרפא.
"אדוני," אמר לי באותו יום, "זה חייב להיגמר. עליי לפרוק את ליבי. הנמו הזה עוזב את היבשה ועולה צפונה. אבל אני מצהיר לך שנמאס לי מן הקוטב הדרומי, ולא אלך אחריו לצפוני."
"מה אפשר לעשות, נד, כשבריחה אינה אפשרית כרגע?"
"צריך לדבר עם הקפטן," אמר. "אתה לא אמרת דבר כשהיינו בימי מולדתך. אני אדבר, עכשיו כשאנחנו בשלי. כשאני חושב שבקרוב יהיה ה'נאוטילוס' ליד נובה סקוטיה, ושם, ליד ניופאונדלנד, יש מפרץ גדול, ואל המפרץ הזה נשפך הסנט לורנס, והסנט לורנס הוא הנהר שלי, הנהר של קוויבק, עיר הולדתי; כשאני חושב על זה, אני משתולל, השיער שלי סומר. אדוני, אני מעדיף להשליך את עצמי לים! לא אשאר כאן! אני נחנק!"
ניכר היה שהקנדי מאבד כל סבלנות. טבעו הנמרץ לא יכול היה לשאת את המאסר הממושך הזה. פניו השתנו מיום ליום; מזגו נעשה זועף יותר. ידעתי מה הוא סובל, כי גם אותי תקפו געגועים. כמעט שבעה חודשים עברו בלי שהיו לנו שום חדשות מן היבשה; הבדידות של קפטן נמו, מצב רוחו שהשתנה, במיוחד מאז הקרב עם הדיונונים, שתקנותו, כל אלה גרמו לי לראות את הדברים באור אחר.
"ובכן, אדוני?" אמר נד, כשראה שאינני עונה.
"ובכן, נד, אתה רוצה שאשאל את קפטן נמו מה כוונותיו כלפינו?"
"כן, אדוני."
"אף שכבר הודיע עליהן?"
"כן; אני רוצה שזה יוכרע סופית. דבר בשמי, רק בשמי, אם תרצה."
"אבל אני פוגש אותו לעתים רחוקות כל כך. הוא נמנע ממני."
"זו סיבה נוספת שתלך לראות אותו."
הלכתי לחדרי. משם התכוונתי ללכת לחדרו של קפטן נמו. לא היה נכון להחמיץ את ההזדמנות הזאת לפגוש אותו. דפקתי על הדלת. אין תשובה. דפקתי שוב, ואז סובבתי את הידית. הדלת נפתחה, נכנסתי. הקפטן היה שם. רכון מעל שולחן העבודה שלו, הוא לא שמע אותי. נחוש שלא ללכת בלי לדבר, התקרבתי אליו. הוא הרים את ראשו במהירות, קימט את מצחו, ואמר בגסות: "אתה כאן! מה אתה רוצה?"
"לדבר איתך, קפטן."
"אבל אני עסוק, אדוני; אני עובד. אני נותן לך חופש להסתגר; האם אינני יכול לקבל את אותו דבר?"
קבלת הפנים הזאת לא הייתה מעודדת; אבל הייתי נחוש לשמוע ולענות על הכול.
"אדוני," אמרתי בקור, "עליי לדבר איתך על עניין שאינו סובל דיחוי."
"מהו, אדוני?" השיב באירוניה. "גילית משהו שנעלם ממני, או שהים מסר סודות חדשים כלשהם?"
לא הבנו זה את זה. אבל לפני שהספקתי לענות, הראה לי כתב יד פתוח על שולחנו, ואמר בטון רציני יותר: "הנה, מסייה ארונקס, כתב יד שנכתב בכמה שפות. הוא מכיל את סיכום מחקריי על הים; ואם ירצה האל, הוא לא יאבד איתי. כתב היד הזה, חתום בשמי, ובו כל תולדות חיי, ייסגר בתיבה קטנה שצפה. האחרון שיישאר בחיים מכולנו על סיפון ה'נאוטילוס' ישליך את התיבה הזאת לים, והיא תלך לאן שהגלים יישאו אותה."
שמו של האיש הזה! תולדות חייו שכתב בעצמו! אם כך, תעלומתו תתגלה יום אחד.
"קפטן," אמרתי, "אני יכול רק להסכים לרעיון שגורם לך לפעול כך. תוצאות מחקריך אסור שיאבדו. אבל האמצעי שאתה משתמש בו נראה לי פרימיטיבי. מי יודע לאן יישאו הרוחות את התיבה הזאת, ולידי מי היא תיפול? האם לא תוכל להשתמש באמצעי אחר? האם לא תוכל אתה, או אחד מאנשיך..."
"לעולם לא, אדוני!" אמר, וקטע אותי בחיפזון.
"אבל אני וחבריי מוכנים לשמור את כתב היד הזה; ואם תשחרר אותנו..."
"תשחרר?" אמר הקפטן, וקם.
"כן, אדוני; זה הנושא שבו אני רוצה לשאול אותך. כבר שבעה חודשים אנחנו כאן על הסיפון, ואני שואל אותך היום, בשם חבריי ובשמי, אם כוונתך להחזיק אותנו כאן לתמיד?"
"מסייה ארונקס, אענה לך היום כפי שעניתי לפני שבעה חודשים: מי שנכנס ל'נאוטילוס' לא יעזוב אותו לעולם."
"אתה כופה עלינו עבדות של ממש!"
"קרא לזה בכל שם שתרצה."
"אבל בכל מקום יש לעבד זכות להשיב לעצמו את חירותו."
"מי שולל ממך את הזכות הזאת? האם ניסיתי אי פעם לכבול אותך בשבועה?"
הוא הביט בי בזרועות שלובות.
"אדוני," אמרתי, "לחזור בפעם השנייה לנושא הזה לא יהיה לא לטעמך ולא לטעמי; אבל מאחר שנכנסנו אליו, בוא נשלים אותו. אני חוזר, לא רק אני נוגע בדבר. המחקר הוא בשבילי הקלה, הסחת דעת, תשוקה שיכולה לגרום לי לשכוח הכול. כמוך, אני מוכן לחיות באלמוניות, בתקווה הקלושה להוריש יום אחד, לדורות הבאים, את תוצאות עבודתי. אבל אצל נד לנד זה אחרת. כל אדם, הראוי לשם הזה, ראוי להתחשבות. האם חשבת שאהבת החופש, שנאת העבדות, עלולות לעורר תוכניות נקמה בטבע כמו של הקנדי; שהוא עלול לחשוב, לנסות, לעשות..."
השתתקתי; קפטן נמו קם.
"מה שנד לנד חושב, מנסה או עושה, מה זה משנה לי? לא אני חיפשתי אותו! לא להנאתי אני מחזיק אותו על הסיפון! ואשר לך, מסייה ארונקס, אתה מאלה שיכולים להבין הכול, אפילו את השתיקה. אין לי עוד מה לומר לך. שהפעם הראשונה שבאת לדון בנושא הזה תהיה האחרונה, כי בפעם השנייה לא אקשיב לך."
נסוגותי. מצבנו היה קריטי. סיפרתי את שיחתי לשני חבריי.
"עכשיו אנחנו יודעים," אמר נד, "שאיננו יכולים לצפות לשום דבר מן האיש הזה. ה'נאוטילוס' מתקרב ללונג איילנד. נברח, יהיה מזג האוויר אשר יהיה."
אבל השמיים נעשו מאיימים יותר ויותר. סימנים של סופה הופיעו בבירור. האוויר נעשה לבן וערפילי. באופק באו אחרי פסים דקים של ענני נוצה גושים של ענני ערימה. עננים נמוכים אחרים חלפו במהירות. הים התנפח והתרומם בגלים עצומים. הציפורים נעלמו, מלבד היסעורים, ידידי הסערה. הברומטר ירד בבירור, והראה מתח קיצוני של האדים. תערובת זכוכית הסערה התפרקה בהשפעת החשמל שמילא את האוויר. הסערה פרצה ב-18 במאי, בדיוק כשה"נאוטילוס" צף מול לונג איילנד, כמה מילין מנמל ניו יורק. אני יכול לתאר את מאבק היסודות הזה! כי במקום לברוח אל מעמקי הים, קפטן נמו, בגחמה בלתי מוסברת, רצה להתמודד איתו על פני המים. הרוח נשבה תחילה מדרום־מערב. קפטן נמו, בזמן משבי הסערה, תפס את מקומו על הרציף. הוא קשר את עצמו, כדי שלא ייסחף אל הים בגלים המפלצתיים. אני הרמתי את עצמי למעלה, וקשרתי גם אני את עצמי, וחילקתי את התפעלותי בין הסערה לבין האיש יוצא הדופן הזה שהתמודד איתה. הים המשתולל נסחף בענני ענק, שהיו ממש רוויים בגלים. ה"נאוטילוס", לפעמים שוכב על צדו, לפעמים עומד זקוף כמו תורן, התגלגל והיטלטל בצורה נוראה. בסביבות חמש ירד מבול של גשם, שלא הרגיע לא את הים ולא את הרוח. הסופה נשבה במהירות של כמעט ארבעים ליגות לשעה. בתנאים כאלה היא הופכת בתים, שוברת שערי ברזל, מזיזה תותחים של עשרים וארבע ליברות. ועם זאת, ה"נאוטילוס", בלב הסערה, אישר את דבריו של מהנדס נבון: "אין גוף ספינה בנוי היטב שאינו יכול להתריס נגד הים." זה לא היה סלע עמיד; זה היה פלך של פלדה, צייתן ונייד, בלי חבלים ובלי תרנים, שהתמודד עם זעמו בלי פגע. ועם זאת, התבוננתי בתשומת לב בגלים המשתוללים האלה. גובהם היה חמש עשרה רגל, ואורכם 150 עד 175 יארד, ומהירות התפשטותם שלושים רגל בשנייה. נפחם וכוחם גדלו עם עומק המים. גלים כאלה, באיי ההברידים, הזיזו גוש ששקל 8,400 ליברות. הם הגלים שבסערה של 23 בדצמבר 1864, אחרי שהרסו את העיר אדו ביפן, התנפצו באותו יום על חופי אמריקה. עוצמת הסערה גברה עם הלילה. הברומטר, כמו ב-1860 בראוניון בזמן ציקלון, ירד שבע עשיריות בסוף היום. ראיתי ספינה גדולה עוברת באופק ונאבקת בקושי. היא ניסתה לעמוד במקומה בחצי קיטור, כדי להחזיק מעמד מעל הגלים. זו הייתה כנראה אחת מספינות הקיטור של הקו מניו יורק לליברפול, או ללה האבר. עד מהרה נעלמה באפלה. בעשר בערב השמיים בערו. האוויר היה מפוספס בברקים עזים. לא יכולתי לשאת את זוהרם; ואילו הקפטן, כשהביט בהם, נראה כאילו הוא מקנא ברוח הסערה. רעש נורא מילא את האוויר, רעש מורכב, עשוי מיללות הגלים המנופצים, משאגת הרוח ומרעמים. הרוח הסתובבה בבת אחת לכל נקודות האופק; והציקלון, שעלה במזרח, חזר אחרי שעבר בצפון, במערב ובדרום, בכיוון ההפוך לזה שבו נעה הסערה המעגלית של חצי הכדור הדרומי. אה, זרם הגולף הזה! הוא ראוי לשמו "מלך הסערות". הוא הגורם לציקלונים האימתניים האלה, בגלל הבדל הטמפרטורה בין האוויר שמעליו לבין זרמיו. מטר של אש בא אחרי הגשם. טיפות המים הפכו לחודים חדים. אפשר היה לחשוב שקפטן נמו מחזר אחר מוות ראוי לו, מוות מברק. כשה"נאוטילוס", שהיטלטל בצורה נוראה, הרים את חרטום הפלדה שלו לאוויר, נראה היה שהוא פועל כמוליך, וראיתי ניצוצות ארוכים פורצים ממנו. מרוסק וחסר כוח זחלתי אל הפתח, פתחתי אותו וירדתי אל הטרקלין. הסערה הייתה אז בשיאה. אי אפשר היה לעמוד זקוף בתוך ה"נאוטילוס". קפטן נמו ירד בסביבות שתים עשרה. שמעתי את המכלים מתמלאים בהדרגה, וה"נאוטילוס" שקע לאט מתחת לגלים. דרך החלונות הפתוחים בטרקלין ראיתי דגים גדולים מבוהלים, חולפים כמו רפאים במים. כמה מהם נפגעו לנגד עיניי. ה"נאוטילוס" עדיין ירד. חשבתי שבעומק של כשמונה פאתום נמצא שקט. אבל לא! השכבות העליונות היו נסערות מדי בשביל זה. נאלצנו לחפש מנוחה ביותר מעשרים וחמישה פאתום במעמקי התהום. אבל שם, איזה שקט, איזו דממה, איזו שלווה! מי יכול היה לומר שסופה כזאת השתוללה על פני האוקיינוס הזה?
