בעקבות הסערה הושלכנו שוב מזרחה. כל תקווה לבריחה בחופי ניו יורק או הסנט לורנס התנדפה; ונד המסכן, מיואש, הסתגר כמו קפטן נמו. קונסיי ואני, לעומת זאת, לא עזבנו זה את זה. אמרתי שה"נאוטילוס" סטה מזרחה. הייתי צריך לומר (ליתר דיוק) צפון־מזרחה. במשך כמה ימים הוא שוטט, תחילה על פני המים ואחר כך מתחתם, בין הערפילים האלה שהמלחים חוששים מהם כל כך. כמה תאונות נגרמות מן הערפילים הסמיכים האלה! כמה התנגשויות בשוניות, כשהרוח מטביעה את רעש הגלים המתנפצים! כמה התנגשויות בין ספינות, למרות אורות האזהרה, השריקות ופעמוני האזעקה שלהן! וקרקעיות הימים האלה נראות כמו שדה קרב, שבו עדיין שוכבים כל מי שהאוקיינוס הביס; חלקם ישנים וכבר מצופים, ואחרים חדשים, ומחזירים מחישוקי הברזל ומלוחות הנחושת שלהם את זוהר הפנס שלנו.
ב-15 במאי היינו בקצה הדרומי של שרטון ניופאונדלנד. השרטון הזה מורכב מסחף, או מערימות גדולות של חומר אורגני, שהובא מקו המשווה בזרם הגולף, או מן הקוטב הצפוני בזרם הנגדי של המים הקרים שעובר לאורך החוף האמריקני. שם גם נערמים הסלעים הנודדים שהקרח השבור נושא; ולידם, בית קברות עצום של רכיכות, שמתות כאן במיליונים. עומק הים אינו גדול ליד ניופאונדלנד, לא יותר מכמה מאות פאתום; אבל לכיוון דרום יש שקע של 1,500 פאתום. שם מתרחב זרם הגולף. הוא מאבד חלק ממהירותו וחלק מחומו, אבל הוא הופך לים.
ב-17 במאי, כחמש מאות מיל מהארטס קונטנט, בעומק של יותר מ-1,400 פאתום, ראיתי את הכבל החשמלי מונח על הקרקעית. קונסיי, שלא סיפרתי לו עליו, חשב תחילה שזה נחש ים ענקי. אבל הוצאתי את הבחור הטוב מטעותו, וכדי לנחם אותו סיפרתי לו כמה פרטים על הנחת הכבל הזה. הראשון הונח בשנים 1857 ו-1858; אבל אחרי שהעביר כ-400 מברקים, הפסיק לפעול. ב-1863 בנו המהנדסים כבל אחר, באורך 2,000 מיל ובמשקל 4,500 טון, שהועמס על ה"גרייט איסטרן". גם הניסיון הזה נכשל.
ב-25 במאי היה ה"נאוטילוס", בעומק של יותר מ-1,918 פאתום, בדיוק במקום שבו אירע הקרע שהרס את המבצע. זה היה במרחק 638 מיל מחוף אירלנד; ובשתיים וחצי אחר הצהריים גילו שהקשר עם אירופה נפסק. החשמלאים שעל הסיפון החליטו לחתוך את הכבל לפני שידוגו אותו, ובאחת עשרה בלילה הם הוציאו את החלק הפגוע. הם עשו חיבור חדש והדביקו אותו, והוא הוטבע שוב. אבל כעבור כמה ימים נקרע שוב, ובמעמקי האוקיינוס לא ניתן היה לתפוס אותו שוב. אבל האמריקנים לא התייאשו. סיירוס פילד, היוזם הנועז של המבצע, שכבר השקיע בו את כל הונו, פתח מגבית חדשה, שנענתה מיד, ונבנה כבל נוסף לפי עקרונות טובים יותר. צרורות החוטים המוליכים נעטפו כל אחד בגוטה־פרצ'ה, והוגנו בריפוד של קנבוס, שהיה מוכל בכיסוי מתכתי. ה"גרייט איסטרן" הפליגה ב-13 ביולי 1866. הפעולה עבדה היטב. אבל אירעה תקרית אחת. כמה פעמים, כשפרשו את הכבל, הבחינו שמסמרים ננעצו בו לאחרונה, בבירור כדי להרוס אותו. רב החובל אנדרסון, הקצינים והמהנדסים התייעצו ביניהם, ותלו מודעה שאם העבריין ייתפס על הסיפון, יושלך לים בלי משפט נוסף. מאז הניסיון הפלילי הזה לא חזר עוד.
ב-23 ביולי לא הייתה ה"גרייט איסטרן" רחוקה יותר מחמש מאות מיל מניופאונדלנד, כשמאירלנד הבריקו את הידיעה על שביתת הנשק שנחתמה בין פרוסיה לאוסטריה אחרי קרב סדובה. ב-27, בתוך ערפילים כבדים, הגיעו לנמל הארטס קונטנט. המבצע הסתיים בהצלחה; ובמברק הראשון שלה פנתה אמריקה הצעירה אל אירופה הזקנה במילות החוכמה האלה, שמבינים אותן לעתים רחוקות כל כך: "כבוד לאל במרומים, ועל הארץ שלום, רצון טוב בבני האדם."
לא ציפיתי למצוא את הכבל החשמלי במצבו המקורי, כפי שהיה כשיצא מבית החרושת. הנחש הארוך, מכוסה בשאריות של קונכיות, מזדקר בחורריות, היה מצופה בשכבה חזקה ששימשה הגנה מפני כל הרכיכות הקודחות. הוא שכב בשקט, מוגן מתנועות הים, ותחת לחץ נוח להעברת הניצוץ החשמלי, שעובר מאירופה לאמריקה ב-32 מאיות השנייה. בלי ספק הכבל הזה יחזיק מעמד זמן רב מאוד, כי מוצאים שכיסוי הגוטה־פרצ'ה משתבח במי הים. וחוץ מזה, במישור הזה, שנבחר היטב כל כך, הכבל אף פעם אינו שקוע עמוק כל כך שייקרע. ה"נאוטילוס" הלך אחריו עד העומק הנמוך ביותר, שהיה יותר מ-2,212 פאתום, ושם שכב בלי שום עיגון; ואז הגענו אל המקום שבו אירעה התאונה ב-1863. קרקעית האוקיינוס יצרה אז עמק ברוחב של כמאה מיל, שאפשר היה להציב בו את המון בלאן בלי שפסגתו תבלוט מעל הגלים. העמק הזה סגור במזרח בקיר אנכי בגובה יותר מ-2,000 יארד. הגענו לשם ב-28 במאי, וה"נאוטילוס" היה אז לא יותר ממאה ועשרים מיל מאירלנד.
האם קפטן נמו עומד לרדת אל האיים הבריטיים? לא. להפתעתי הרבה הוא פנה דרומה, וחזר שוב לעבר ימי אירופה. כשעקפנו את האי הירוק, ראיתי לרגע את כף קליר, ואת האור שמנחה את אלפי הספינות שיוצאות מגלזגו או מליברפול. אז עלתה במוחי שאלה חשובה. האם יעז ה"נאוטילוס" להסתבך בתעלה שבין צרפת לאנגליה? נד לנד, שהופיע שוב מאז שהתקרבנו ליבשה, לא הפסיק לשאול אותי. איך יכולתי לענות? קפטן נמו נשאר בלתי נראה. אחרי שהראה לקנדי לרגע את חופי אמריקה, האם הוא עומד להראות לי את חוף צרפת?
אבל ה"נאוטילוס" עדיין הלך דרומה. ב-30 במאי עבר מול לנדס אנד, בין הקצה הקיצוני של אנגליה לבין איי סילי, שהושארו מימין. אילו רצה להיכנס לתעלה, היה צריך לפנות ישר מזרחה. הוא לא עשה זאת.
במשך כל יום 31 במאי שרטט ה"נאוטילוס" סדרה של מעגלים על המים, שעניינה אותי מאוד. נראה היה שהוא מחפש מקום שהתקשה למצוא. בצהריים בא קפטן נמו בעצמו לקבוע את מיקום הספינה. הוא לא אמר לי מילה, אבל נראה קודר מתמיד. מה יכול היה להעציב אותו כך? האם הקרבה לחופי אירופה? האם היו לו זיכרונות מארצו הנטושה? אם לא, מה הרגיש? חרטה או צער? זמן רב רדפה אותי המחשבה הזאת, והייתה לי מעין תחושה מוקדמת שבקרוב יסגיר המקרה את סודותיו של הקפטן.
למחרת, 1 ביוני, המשיך ה"נאוטילוס" באותה פעולה. ניכר היה שהוא מחפש נקודה מסוימת באוקיינוס. קפטן נמו מדד את גובה השמש כפי שעשה ביום הקודם. הים היה יפה, השמיים בהירים. כשמונה מילין ממזרח אפשר היה להבחין באופק בספינת קיטור גדולה. שום דגל לא התנופף מן התורן שלה, ולא יכולתי לגלות את לאומיותה. כמה דקות לפני שעברה השמש את קו הצהריים, לקח קפטן נמו את הסקסטנט שלו, והתבונן בתשומת לב רבה. השקט המושלם של המים עזר מאוד לפעולה. ה"נאוטילוס" היה דומם; הוא לא התנדנד ולא היטלטל.
הייתי על הרציף כשנמדד הגובה, והקפטן אמר את המילים האלה: "זה כאן."
הוא פנה וירד למטה. האם ראה את הספינה, ששינתה את מסלולה ונראתה כאילו היא מתקרבת אלינו? לא יכולתי לדעת. חזרתי אל הטרקלין. הלוחות נסגרו, שמעתי את שריקת המים במכלים. ה"נאוטילוס" התחיל לשקוע, בקו אנכי, כי המדחף שלו לא נתן לו שום תנועה. כעבור כמה דקות נעצר בעומק של יותר מ-420 פאתום, ונח על הקרקעית. התקרה המאירה כבתה, אחר כך נפתחו הלוחות, ודרך הזכוכית ראיתי את הים מואר בזוהר בקרני הפנס שלנו, לפחות למרחק חצי מיל סביבנו.
הבטתי לצד שמאל, ולא ראיתי דבר מלבד מרחב עצום של מים שקטים. אבל בצד ימין הופיעה על הקרקעית בליטה גדולה, שמשכה מיד את תשומת לבי. אפשר היה לחשוב שזו חורבה קבורה מתחת לשכבה של קונכיות לבנות, שדמתה מאוד לכיסוי של שלג. כשבחנתי את המסה בתשומת לב, יכולתי לזהות את הצורה ההולכת ומתעבה של ספינה שתרניה נעלמו, שוודאי טבעה. היא בוודאי השתייכה לזמנים עברו. הספינה הטרופה הזאת, כדי להיות מצופה כך בגיר של המים, ודאי כבר יכולה לספור שנים רבות בקרקעית האוקיינוס.
מה הייתה הספינה הזאת? למה ביקר ה"נאוטילוס" בקברה? האם ייתכן שמשהו אחר מלבד טביעה משך אותה מתחת למים? לא ידעתי מה לחשוב, כשלידי שמעתי את קפטן נמו אומר בקול איטי:
"פעם נקראה הספינה הזאת 'המרסייני'. היא נשאה שבעים וארבעה תותחים, והושקה ב-1762. ב-1778, ב-13 באוגוסט, בפיקודו של לה פואפ־ורטריה, נלחמה באומץ נגד ה'פרסטון'. ב-1779, ב-4 ביולי, השתתפה בכיבוש גרנדה, עם שייטתו של האדמירל ד'אסטן. ב-1781, ב-5 בספטמבר, השתתפה בקרב של הרוזן דה גראס, במפרץ צ'ספיק. ב-1794 שינתה הרפובליקה הצרפתית את שמה. ב-16 באפריל באותה שנה הצטרפה לשייטתו של וילרה ז'ואייז בברסט, והופקדה על ליווי שיירה של תבואה שבאה מאמריקה, בפיקודו של האדמירל ואן סטבל. ב-11 וב-12 בחודש פרריאל של השנה השנייה, פגשה השייטת הזאת צי אנגלי. אדוני, היום ה-13 בפרריאל, 1 ביוני 1868. היום מלאו שבעים וארבע שנים, יום ביומו, במקום הזה ממש, בקו רוחב 47°24′ ובקו אורך 17°28′, שבו הספינה הזאת, אחרי שנלחמה בגבורה, איבדה את שלושת תרניה, המים בבטנה ושליש מאנשיה מחוץ לכלל פעולה, העדיפה לשקוע עם 356 מלחיה מאשר להיכנע; וכשדגלה ממוסמר אל הירכתיים, נעלמה מתחת לגלים לקול הקריאה 'יחי הרפובליקה!'"
"ה'נוקם'!" קראתי.
"כן, אדוני, ה'נוקם'! שם טוב!" מלמל קפטן נמו, ושילב את זרועותיו.
