הלוחות נסגרו על החיזיון הנורא הזה, אבל האור לא חזר אל הטרקלין: הכול היה שקט וחושך בתוך ה"נאוטילוס". במהירות מופלאה, מאה רגל מתחת למים, הוא עזב את המקום השומם הזה. לאן הוא הולך? צפונה או דרומה? לאן בורח האיש אחרי נקמה נוראה כזאת? חזרתי לחדרי, ושם ישבו נד וקונסיי בשתיקה. הרגשתי אימה שאין להתגבר עליה כלפי קפטן נמו. מה שלא יהיה מה שסבל מידי האנשים האלה, לא הייתה לו זכות להעניש כך. הוא עשה אותי, אם לא לשותף, לפחות לעד לנקמתו. באחת עשרה חזר האור החשמלי. עברתי אל הטרקלין. הוא היה ריק. עיינתי במכשירים השונים. ה"נאוטילוס" טס צפונה במהירות של עשרים וחמישה מיל לשעה, פעם על פני המים ופעם שלושים רגל מתחתם. כשקבעתי את המיקום לפי המפה, ראיתי שאנחנו עוברים את פתח התעלה שבין צרפת לאנגליה, ושמסלולנו מחיש אותנו לעבר הימים הצפוניים במהירות נוראה. באותו לילה חצינו מאתיים ליגות של האטלנטי. הצללים ירדו, והים התכסה בחושך עד שעלה הירח. הלכתי לחדרי, אבל לא יכולתי לישון. סיוטים נוראים הטרידו אותי. מחזה ההרס המחריד היה בלי הרף לנגד עיניי. מאותו יום, מי יכול היה לומר לאיזה חלק של אגן צפון האטלנטי ייקח אותנו ה"נאוטילוס"? עדיין במהירות שאין לה הסבר. עדיין בתוך הערפילים הצפוניים האלה. האם יגיע לשפיצברגן, או לחופי נובאיה זמליה? האם נחקור את הימים הלא ידועים ההם, את הים הלבן, את ים קארה, את מפרץ האוב, את ארכיפלג ליאחוב ואת החוף הלא ידוע של אסיה? לא יכולתי לומר. כבר לא יכולתי לשפוט את הזמן שעבר. השעונים על הסיפון נעצרו. נראה היה, כמו בארצות הקוטב, שהלילה והיום כבר אינם מתחלפים בסדרם הרגיל. הרגשתי שאני נמשך אל אותו אזור מוזר שבו שוטט כרצונו הדמיון של אדגר אלן פו. כמו ארתור גורדון פים האגדי, ציפיתי בכל רגע לראות "את הדמות האנושית העטופה, בממדים גדולים משל כל תושב של האדמה, שמוטלת על פני המפל שמגן על הגישה אל הקוטב". העריכו (אף שאולי אני טועה), העריכו שהשיט ההרפתקני הזה של ה"נאוטילוס" נמשך חמישה עשר או עשרים יום. ואינני יודע כמה זמן עוד היה נמשך, אלמלא האסון שסיים את המסע הזה. את קפטן נמו לא ראיתי עכשיו כלל, וגם לא את סגנו. אף אחד מאנשי הצוות לא נראה אפילו לרגע. ה"נאוטילוס" היה כמעט בלי הפסק מתחת למים. כשעלינו אל פני המים כדי לחדש את האוויר, הלוחות נפתחו ונסגרו באופן מכני. לא היו עוד סימונים על מפת העולם. לא ידעתי היכן אנחנו. וגם הקנדי, שכוחו וסבלנותו אזלו, לא הופיע עוד. קונסיי לא הצליח להוציא ממנו מילה; ומאחר שחשש שבהתקף טירוף נורא הוא יהרוג את עצמו, השגיח עליו במסירות מתמדת. בוקר אחד (איזה תאריך היה, לא יכולתי לומר) שקעתי לקראת השעות המוקדמות בשינה כבדה, שינה מייסרת וחולנית, כשהתעוררתי פתאום. נד לנד רכן מעליי, ואמר בקול נמוך: "אנחנו עומדים לברוח." התיישבתי.
"מתי נצא?" שאלתי.
"הלילה. נראה שכל ההשגחה על סיפון ה'נאוטילוס' פסקה. כולם נראים המומים. תהיה מוכן, אדוני?"
"כן; איפה אנחנו?"
"מול יבשה. קבעתי את המיקום הבוקר בערפל, עשרים מיל מזרחה."
"איזו ארץ זו?"
"אינני יודע; אבל מה שלא תהיה, נמצא בה מקלט."
"כן, נד, כן. נברח הלילה, גם אם הים יבלע אותנו."
"הים רע, הרוח עזה, אבל עשרים מיל בסירה הקלה של ה'נאוטילוס' לא מפחידים אותי. בלי ידיעת הצוות הצלחתי להשיג אוכל וכמה בקבוקי מים."
"אלך אחריך."
"אבל," המשיך הקנדי, "אם יפתיעו אותי, אתגונן; אכריח אותם להרוג אותי."
"נמות יחד, נד ידידי."
השלמתי עם הכול. הקנדי עזב אותי. הגעתי אל הרציף, שעליו התקשיתי להחזיק מעמד מול מכות הגלים. השמיים היו מאיימים; אבל מאחר שהיבשה הייתה בצללים החומים הסמיכים ההם, היינו חייבים לברוח. חזרתי אל הטרקלין, פוחד ובכל זאת מקווה לראות את קפטן נמו, רוצה ובכל זאת לא רוצה לראות אותו. מה הייתי יכול לומר לו? האם יכולתי להסתיר את האימה הבלתי רצונית שעורר בי? לא. מוטב שלא אפגוש אותו פנים אל פנים; מוטב לשכוח אותו. ובכל זאת... כמה ארוך נראה היום הזה, האחרון שאעביר ב"נאוטילוס". נשארתי לבד. נד לנד וקונסיי נמנעו מלדבר, מחשש שיסגירו את עצמם. בשש אכלתי, אבל לא הייתי רעב; הכרחתי את עצמי לאכול למרות הגועל, כדי לא להיחלש. בשש וחצי בא נד לנד לחדרי, ואמר: "לא נתראה שוב לפני היציאה. בעשר הירח עוד לא יזרח. ננצל את החושך. בוא אל הסירה; קונסיי ואני נחכה לך."
הקנדי יצא בלי לתת לי זמן לענות. מאחר שרציתי לבדוק את מסלולו של ה"נאוטילוס", הלכתי אל הטרקלין. שטנו צפון־צפון־מזרח במהירות נוראה, ובעומק של יותר מחמישים יארד. העפתי מבט אחרון על נפלאות הטבע האלה, על עושר האמנות שנערם במוזיאון הזה, על האוסף שאין דומה לו, שנועד לאבוד בקרקעית הים, עם האיש שיצר אותו. רציתי לחרות במוחי רושם שלא יימחה. נשארתי כך שעה, שטוף באור התקרה המאירה, וסקרתי את האוצרות שזהרו מתחת לזכוכיות שלהם. אחר כך חזרתי לחדרי.
התלבשתי בבגדי ים חזקים. אספתי את רשימותיי, ושמתי אותן בקפידה עליי. ליבי הלם בחוזקה. לא יכולתי לעצור את פעימותיו. בוודאי שהטרדה וההתרגשות שלי היו מסגירות אותי לעיני קפטן נמו. מה הוא עושה ברגע זה? הקשבתי ליד דלת חדרו. שמעתי צעדים. קפטן נמו היה שם. הוא לא הלך לנוח. בכל רגע ציפיתי לראות אותו מופיע, ושואל אותי למה אני רוצה לברוח. הייתי דרוך בלי הרף. דמיוני הגדיל הכול. לבסוף נעשה הרושם חריף כל כך, ששאלתי את עצמי אם לא מוטב ללכת לחדרו של הקפטן, לראות אותו פנים אל פנים, ולהתריס נגדו במבט ובתנועה.
זו הייתה השראה של משוגע; למרבה המזל עמדתי בפני הרצון, ונשכבתי על מיטתי כדי להרגיע את סערת גופי. עצביי נרגעו מעט, אבל במוחי הנסער ראיתי שוב את כל קיומי על סיפון ה"נאוטילוס"; כל תקרית, משמחת או אומללה, שקרתה מאז שנעלמתי מן ה"אברהם לינקולן": הציד התת־ימי, מצרי טורס, תושבי פפואה, העלייה על השרטון, בית הקברות של האלמוגים, המעבר בסואץ, האי סנטוריני, הצוללן הכרתי, מפרץ ויגו, אטלנטיס, מחסום הקרח, הקוטב הדרומי, המאסר בקרח, הקרב בין הדיונונים, הסערה בזרם הגולף, ה"נוקם", והמחזה המחריד של הספינה שהוטבעה עם כל אנשיה. כל האירועים האלה חלפו לנגד עיניי כמו מערכות בדרמה. אז נראה קפטן נמו כאילו הוא גדל עד מאוד, ותווי פניו מקבלים ממדים על־אנושיים. הוא כבר לא היה שווה לי, אלא איש המים, שד הים.
השעה הייתה אז תשע וחצי. החזקתי את ראשי בין ידיי כדי שלא יתפוצץ. עצמתי את עיניי; לא רציתי לחשוב עוד. נותרה עוד חצי שעה לחכות, עוד חצי שעה של סיוט, שעלול היה לשגע אותי.
באותו רגע שמעתי את הצלילים הרחוקים של העוגב, הרמוניה עצובה של שירה שאין להגדירה, קינה של נפש שמשתוקקת לנתק את הקשרים הארציים האלה. הקשבתי בכל חושיי, בקושי נושם; שקוע, כמו קפטן נמו, באותה אקסטזה מוזיקלית, שמשכה אותו ברוחו אל קצה החיים.
אז הבהילה אותי מחשבה פתאומית. קפטן נמו עזב את חדרו. הוא היה בטרקלין, שהייתי חייב לחצות כדי לברוח. שם אפגוש אותו בפעם האחרונה. הוא יראה אותי, אולי ידבר איתי. תנועה אחת שלו יכולה להשמיד אותי, מילה אחת לכבול אותי לסיפון.
אבל השעה עמדה לצלצל עשר. הגיע הרגע שבו עליי לעזוב את חדרי, ולהצטרף אל חבריי.
אסור היה לי להסס, גם אם קפטן נמו עצמו יקום לפניי. פתחתי את דלתי בזהירות; ואפילו אז, כשהסתובבה על ציריה, נדמה היה לי שהיא משמיעה רעש נורא. אולי הרעש היה קיים רק בדמיוני.
התגנבתי לאורך המדרגות החשוכות של ה"נאוטילוס", ועצרתי בכל צעד כדי להרגיע את פעימות ליבי. הגעתי אל דלת הטרקלין, ופתחתי אותה בעדינות. הוא היה שקוע בחושך עמוק. צלילי העוגב נשמעו בעמימות. קפטן נמו היה שם. הוא לא ראה אותי. גם באור מלא אינני חושב שהיה מבחין בי, כל כך היה שקוע באקסטזה.
זחלתי על השטיח, ונמנעתי מן הרעש הקל ביותר שעלול להסגיר את נוכחותי. נדרשו לי חמש דקות לפחות כדי להגיע אל הדלת שבצד השני, שנפתחה אל הספרייה.
עמדתי לפתוח אותה, כשאנחה של קפטן נמו סימרה אותי למקומי. ידעתי שהוא קם. אפילו יכולתי לראות אותו, כי האור מן הספרייה חדר אל הטרקלין. הוא בא לעברי בשקט, זרועותיו שלובות, גולש כמו רוח רפאים יותר מאשר הולך. חזהו התנפח ביבבות; ושמעתי אותו ממלמל את המילים האלה (האחרונות ששמעתי ממנו אי פעם):
"אלוהים הכול יכול! די! די!"
האם הייתה זו הודאה בחרטה שנמלטה כך ממצפונו של האיש הזה?
בייאוש מיהרתי דרך הספרייה, עליתי במדרגות המרכזיות, ובהמשך המדרגות העליונות הגעתי אל הסירה. זחלתי דרך הפתח, שכבר הכניס את שני חבריי.
"בואו נלך! בואו נלך!" קראתי.
"מיד!" השיב הקנדי.
הפתח שבלוחות ה"נאוטילוס" נסגר תחילה, והודק בעזרת מפתח ברגים שנד לנד הצטייד בו; גם הפתח שבסירה נסגר. הקנדי התחיל לשחרר את הברגים שעוד חיברו אותנו אל הסירה התת־ימית.
פתאום נשמע רעש. קולות ענו זה לזה בקול רם. מה קרה? האם גילו את בריחתנו? הרגשתי את נד לנד מחליק פגיון לתוך ידי.
"כן," מלמלתי, "אנחנו יודעים למות!"
הקנדי הפסיק את עבודתו. אבל מילה אחת שחזרה פעמים רבות, מילה נוראה, גילתה את הסיבה לסערה שהתפשטה על סיפון ה"נאוטילוס". לא אחרינו חיפשו אנשי הצוות!
"המלשטרום! המלשטרום!" האם יכלה מילה נוראה יותר, במצב נורא יותר, להדהד באוזנינו! היינו אז ליד החוף המסוכן של נורווגיה. האם ה"נאוטילוס" נמשך אל המערבולת הזאת ברגע שבו הסירה שלנו עמדה לעזוב את צדו? ידענו שבזמן הגאות, המים הכלואים בין איי פארו ללופוטן פורצים באלימות שאין לעמוד בפניה, ויוצרים מערבולת שאף ספינה אינה נמלטת ממנה לעולם. מכל נקודות האופק נפגשו גלים עצומים, ויצרו מערבולת שנקראת בצדק "טבור האוקיינוס", שכוח המשיכה שלה מגיע למרחק של שנים עשר מיל. שם מוקרבים לא רק ספינות, אלא גם לווייתנים, וגם דובים לבנים מן האזורים הצפוניים.
לשם, מרצון או שלא מרצון, הוביל הקפטן את ה"נאוטילוס".
הוא שרטט ספירלה, שהיקפה הלך וקטן בהדרגה, והסירה, שעוד הייתה מחוברת לצדו, נישאה במהירות מסחררת. הרגשתי את הסחרחורת החולנית שנוצרת מסיבוב ממושך.
היינו באימה. אימתנו הייתה בשיאה, מחזור הדם נעצר, כל השפעת העצבים נמחקה, והיינו מכוסים זיעה קרה, כמו זיעה של גסיסה! ואיזה רעש סביב סירתנו השבירה! איזו שאגה שחזרה בהד מילין משם! איזה שאון היה של המים שהתנפצו על הסלעים החדים שבקרקעית, שם נמחצים הגופים הקשים ביותר, ועצים נשחקים, "וכל פרוותם מתקלפת", כלשון הנורווגים!
איזה מצב! התנדנדנו בצורה נוראה. ה"נאוטילוס" התגונן כמו בן אדם. שרירי הפלדה שלו נסדקו. לפעמים נראה כאילו הוא עומד זקוף, ואנחנו איתו!
"צריך להחזיק חזק," אמר נד, "ולשמור על הברגים. אולי עוד ניצול אם נישאר צמודים ל'נאוטילוס'."
הוא לא סיים את המילים, כששמענו רעש התנפצות, הברגים נכנעו, והסירה, שנתלשה מן השקע שלה, הוטלה כמו אבן מקלע אל לב המערבולת.
ראשי פגע בחתיכת ברזל, ובמכה העזה איבדתי את הכרתי לגמרי.