מקרה של זהות

"ידידי היקר," אמר שרלוק הולמס כשישבנו משני צידי האח בדירתו ברחוב בייקר, "החיים מוזרים לאין שיעור מכל דבר שמוחו של אדם יכול להמציא. לא היינו מעזים לדמיין את הדברים שהם באמת שגרה פשוטה של הקיום. אילו יכולנו לעוף מהחלון הזה יד ביד, לרחף מעל העיר הגדולה הזאת, להסיר בעדינות את הגגות, ולהציץ בדברים המשונים שמתרחשים, בצירופי המקרים המוזרים, בתכנונים, במטרות המנוגדות, בשרשראות האירועים הנפלאות שפועלות לאורך דורות ומובילות לתוצאות המופרכות ביותר, היה כל הסיפורת, עם המוסכמות שלה והסיומים הצפויים שלה, נראה תפל וחסר תועלת לגמרי."

"ובכל זאת אינני משוכנע בזה," עניתי. "המקרים שמתגלים בעיתונים הם, ככלל, חשופים ומוכרים מספיק. יש לנו בדיווחי המשטרה ריאליזם שנדחק עד גבולותיו הקיצוניים, ובכל זאת התוצאה, יש להודות, אינה מרתקת ואינה אומנותית."

"צריך להפעיל מידה מסוימת של בחירה ושיקול דעת כדי ליצור אפקט ריאליסטי," העיר הולמס. "זה חסר בדיווח המשטרתי, שבו שמים דגש רב יותר, אולי, על הנדושות של השופט מאשר על הפרטים, שבעיני מתבונן מכילים את התמצית החיונית של כל העניין. היה בטוח, אין דבר לא טבעי כמו השגרתי."

חייכתי והנדתי בראשי. "אני יכול להבין היטב למה אתה חושב כך," אמרתי. "כמובן, בתפקידך כיועץ ועוזר לא רשמי לכל מי שנבוך לגמרי, בשלוש יבשות, אתה בא במגע עם כל מה שמוזר ומשונה. אבל הנה," הרמתי את עיתון הבוקר מהרצפה, "בוא נעמיד את זה במבחן מעשי. הנה הכותרת הראשונה שאני נתקל בה. 'אכזריות של בעל כלפי אשתו.' יש כאן חצי טור של דפוס, אבל אני יודע בלי לקרוא שהכל מוכר לי לגמרי. יש, כמובן, האישה האחרת, השתייה, הדחיפה, המכה, החבורה, האחות או בעלת הבית האוהדת. גם הגס בכותבים לא היה יכול להמציא משהו גס יותר."

"באמת, הדוגמה שלך מצערת בשביל הטיעון שלך," אמר הולמס, לקח את העיתון ועבר עליו בעיניו. "זה מקרה הפרידה של דנדס, ובמקרה, עסקתי בהבהרת כמה נקודות קטנות בקשר אליו. הבעל לא שתה כלל, לא הייתה אישה אחרת, וההתנהגות שעליה התלוננו הייתה שהוא נסחף להרגל לסיים כל ארוחה בכך שהוציא את השיניים התותבות שלו והשליך אותן על אשתו, וזה, תודה, אינו מעשה שסביר שיעלה בדמיונו של מספר הסיפורים הממוצע. קח קמצוץ טבק הרחה, דוקטור, והודה שגברתי עליך בדוגמה שלך."

הוא הושיט את קופסת טבק ההרחה שלו מזהב עתיק, עם אמטיסט גדול במרכז המכסה. ההדר שלה עמד בניגוד כזה להליכותיו הביתיות ולחייו הפשוטים, שלא יכולתי שלא להעיר על כך.

"אה," אמר, "שכחתי שלא ראיתי אותך כמה שבועות. זו מזכרת קטנה ממלך בוהמיה, תמורת עזרתי בפרשת המסמכים של איירין אדלר."

"והטבעת?" שאלתי, והעפתי מבט ביהלום יוצא דופן שנצץ על אצבעו.

"היא מבית המלוכה של הולנד, אף שהעניין שבו שירתתי אותם היה עדין כל כך, שאינני יכול לספר עליו אפילו לך, שהיית טוב מספיק לתעד אחת או שתיים מהבעיות הקטנות שלי."

"ויש לך כרגע משהו ביד?" שאלתי בעניין.

"כעשרה או שנים עשר, אבל אף אחד מהם אינו מציג שום מאפיין מעניין. הם חשובים, אתה מבין, בלי להיות מעניינים. באמת, גיליתי שבדרך כלל דווקא בעניינים הלא חשובים יש שדה להתבוננות, ולניתוח המהיר של סיבה ותוצאה שנותן לחקירה את קסמה. הפשעים הגדולים נוטים להיות הפשוטים יותר, כי ככל שהפשע גדול יותר, כך ככלל המניע ברור יותר. בתיקים האלה, מלבד עניין אחד מסובך למדי שהופנה אליי ממרסיי, אין שום דבר שמציג מאפיינים מעניינים. אבל ייתכן שיהיה לי משהו טוב יותר לפני שיעברו דקות רבות, כי זו אחת הלקוחות שלי, או שאני טועה מאוד."

הוא קם מכיסאו ועמד בין התריסים הפתוחים, מביט למטה אל רחוב לונדוני אפרורי ועמום. כשהבטתי מעבר לכתפו, ראיתי שעל המדרכה ממול עמדה אישה גדולה, עם צעיף פרווה כבד סביב צווארה, ונוצה אדומה גדולה ומסולסלת בכובע רחב שוליים, שהיה מוטה בגנדרנות על אוזנה, באופנת הדוכסית מדבונשייר. מתחת לכל השריון הגדול הזה היא הציצה בעצבנות ובהיסוס אל החלונות שלנו, בזמן שגופה התנדנד קדימה ואחורה, ואצבעותיה התעסקו בכפתורי הכפפה שלה. פתאום, בזינוק, כמו שחיין שעוזב את הגדה, היא מיהרה לחצות את הכביש, ושמענו את צלצול הפעמון החד.

"ראיתי את התסמינים האלה קודם," אמר הולמס, וזרק את הסיגריה שלו לאש. "התנדנדות על המדרכה תמיד אומרת עניין של לב. היא הייתה רוצה עצה, אבל לא בטוחה שהעניין לא עדין מכדי לספר עליו. ובכל זאת, גם כאן אפשר להבחין. כשגבר פגע באישה קשות, היא כבר לא מתנדנדת, והתסמין הרגיל הוא חוט פעמון קרוע. כאן אפשר להניח שיש עניין של אהבה, אבל שהעלמה לא כועסת כל כך כמו נבוכה, או מצטערת. אבל הנה היא באה בעצמה לפתור את ספקותינו."

בזמן שדיבר נשמעה דפיקה בדלת, ונער השליחויות נכנס להודיע על העלמה מרי סאתרלנד, בזמן שהגברת עצמה התנשאה מאחורי דמותו השחורה והקטנה, כמו ספינת סוחר במפרשים מלאים מאחורי סירת נתב זעירה. שרלוק הולמס קיבל אותה בנימוס הקל שבו הצטיין, ואחרי שסגר את הדלת והושיב אותה בכורסה בקידה, הביט בה בדרכו המדוקדקת ובכל זאת המפוזרת, שהייתה מיוחדת לו.

"אינך מוצאת," אמר, "שעם קוצר הראייה שלך, זה קצת מתיש לעשות כל כך הרבה הקלדה במכונת כתיבה?"

"בהתחלה כן," ענתה, "אבל עכשיו אני יודעת איפה האותיות בלי להסתכל." ואז, כשהבינה פתאום את מלוא משמעות דבריו, היא נרתעה בחוזקה והרימה את עיניה, עם פחד ותדהמה על פניה הרחבות וטובות הלב. "שמעת עליי, מר הולמס," קראה, "אחרת איך יכולת לדעת את כל זה?"

"לא חשוב," אמר הולמס וצחק. "התפקיד שלי הוא לדעת דברים. אולי אימנתי את עצמי לראות את מה שאחרים מתעלמים ממנו. אם לא, למה שתבואי להתייעץ איתי?"

"באתי אליך, אדוני, כי שמעתי עליך מגברת אתרג', שאת בעלה מצאת בקלות כזאת כשהמשטרה וכולם כבר חשבו שהוא מת. הו, מר הולמס, הלוואי שתעשה כמו כן בשבילי. אני לא עשירה, אבל בכל זאת יש לי מאה לירות לשנה משלי, חוץ מהמעט שאני מרוויחה מהמכונה, והייתי נותנת הכל כדי לדעת מה עלה בגורלו של מר הוסמר אנג'ל."

"למה מיהרת כל כך לבוא להתייעץ איתי?" שאל שרלוק הולמס, קצות אצבעותיו צמודות ועיניו אל התקרה.

שוב עלה מבט מבוהל על פניה הריקות במקצת של העלמה מרי סאתרלנד. "כן, טרקתי את הדלת ויצאתי מהבית," אמרה, "כי זה הכעיס אותי לראות את הקלות שבה מר וינדיבנק, כלומר, אבא שלי, קיבל את כל זה. הוא לא רצה ללכת למשטרה, והוא לא רצה ללכת אליך. אז בסוף, מכיוון שהוא לא רצה לעשות כלום ורק המשיך להגיד שלא נגרם שום נזק, זה שיגע אותי, ופשוט לבשתי את הבגדים שלי ובאתי אליך מיד."

"אבא שלך," אמר הולמס, "אביך החורג, בוודאי, מכיוון שהשם שונה."

"כן, אבי החורג. אני קוראת לו אבא, אף שזה גם נשמע מצחיק, כי הוא רק בן חמש שנים וחודשיים יותר ממני."

"ואמך בחיים?"

"אה, כן, אמא חיה ובריאה. לא הייתי מרוצה במיוחד, מר הולמס, כשהיא נישאה שוב כל כך מהר אחרי מותו של אבא, ולאיש שהיה צעיר ממנה כמעט בחמש עשרה שנה. אבא היה שרברב ברחוב טוטנהאם קורט, והשאיר אחריו עסק מסודר, שאמא המשיכה לנהל עם מר הרדי, מנהל העבודה. אבל כשמר וינדיבנק בא, הוא גרם לה למכור את העסק, כי הוא היה מתנשא מאוד, בהיותו סוכן נוסע של יינות. הם קיבלו 4,700 לירות על המוניטין והזכויות, וזה לא היה קרוב בכלל למה שאבא היה יכול לקבל אילו היה בחיים."

ציפיתי לראות את שרלוק הולמס חסר סבלנות מול הסיפור המשוטט וחסר הקשר הזה. אבל להפך, הוא הקשיב בריכוז הרב ביותר.

"ההכנסה הקטנה שלך," שאל, "היא באה מהעסק?"

"אה, לא, אדוני. היא נפרדת לגמרי, והשאיר לי אותה דודי נד באוקלנד. היא במניות של ניו זילנד, שמשלמות ארבעה וחצי אחוז. הסכום היה אלפיים וחמש מאות לירות, אבל אני יכולה לגעת רק בריבית."

"את מעניינת אותי מאוד," אמר הולמס. "ומכיוון שאת מקבלת סכום גדול כל כך כמו מאה לירות לשנה, ובנוסף מה שאת מרוויחה, את בלי ספק מטיילת קצת ומפנקת את עצמך בכל דרך. אני מאמין שגברת רווקה יכולה להסתדר יפה מאוד בהכנסה של כשישים לירות."

"יכולתי להסתדר בהרבה פחות מזה, מר הולמס, אבל אתה מבין, כל עוד אני גרה בבית, אינני רוצה להיות להם לנטל. אז הם משתמשים בכסף רק כל זמן שאני גרה איתם. כמובן, זה רק לעת עתה. מר וינדיבנק מושך את הריבית שלי כל רבעון ומעביר אותה לאמא, ואני מוצאת שאני מסתדרת די טוב עם מה שאני מרוויחה מהקלדה. זה מביא לי שתי פרוטות לדף, ולעתים קרובות אני יכולה לעשות בין חמישה עשר לעשרים דפים ביום."

"הבהרת לי את מצבך היטב," אמר הולמס. "זה ידידי, ד"ר ווטסון, שלפניו את יכולה לדבר בחופשיות כמו לפניי. היי נא טובה לספר לנו עכשיו הכל על הקשר שלך עם מר הוסמר אנג'ל."

סומק התגנב לפניה של העלמה סאתרלנד, והיא מרטה בעצבנות את שולי הז'קט שלה. "פגשתי אותו לראשונה בנשף של מתקיני הגז," אמרה. "היו שולחים לאבא כרטיסים כשהוא היה בחיים, ואחר כך הם זכרו אותנו ושלחו אותם לאמא. מר וינדיבנק לא רצה שנלך. הוא אף פעם לא רצה שנלך לשום מקום. הוא היה משתגע לגמרי אם רציתי אפילו להצטרף לטיול של בית הספר של יום ראשון. אבל הפעם הייתי נחושה ללכת, ורציתי ללכת. כי איזו זכות הייתה לו למנוע? הוא אמר שהאנשים לא ראויים שנכיר אותם, כשכל החברים של אבא היו אמורים להיות שם. והוא אמר שאין לי מה ללבוש שמתאים, כשהייתה לי שמלת הקטיפה הסגולה שלי, שאפילו לא הוצאתי מהמגירה. בסוף, כשכלום לא עזר, הוא נסע לצרפת בעסקי החברה, אבל הלכנו, אמא ואני, עם מר הרדי, שהיה מנהל העבודה שלנו, ושם פגשתי את מר הוסמר אנג'ל."

"אני מניח," אמר הולמס, "שכשמר וינדיבנק חזר מצרפת, הוא כעס מאוד על כך שהלכת לנשף."

"אה, נו, הוא היה טוב מאוד לגבי זה. הוא צחק, אני זוכרת, ומשך בכתפיו, ואמר שאין טעם לסרב לאישה בשום דבר, כי היא תעשה כרצונה."

"אני מבין. אם כך, בנשף של מתקיני הגז פגשת, כפי שאני מבין, ג'נטלמן בשם מר הוסמר אנג'ל."

"כן, אדוני. פגשתי אותו באותו לילה, והוא בא למחרת לשאול אם הגענו הביתה בשלום. ואחרי זה נפגשנו, כלומר, מר הולמס, נפגשתי איתו פעמיים לטיולים. אבל אחרי זה אבא חזר שוב, ומר הוסמר אנג'ל כבר לא יכול היה לבוא לבית."

"לא?"

"נו, אתה יודע, אבא לא אהב שום דבר מהסוג הזה. הוא לא רצה שום מבקרים אם היה יכול להימנע מזה, והוא נהג לומר שאישה צריכה להיות מאושרת במעגל המשפחה שלה. אבל אז, כמו שנהגתי לומר לאמא, אישה צריכה קודם כל מעגל משלה, ולי עוד לא היה."

"אבל מה עם מר הוסמר אנג'ל? הוא לא עשה שום ניסיון לראות אותך?"

"נו, אבא עמד לנסוע שוב לצרפת בעוד שבוע, והוסמר כתב ואמר שיהיה בטוח יותר וטוב יותר לא להיפגש עד שהוא ייסע. בינתיים נוכל לכתוב, והוא נהג לכתוב כל יום. אני הייתי מכניסה את המכתבים בבוקר, כך שלא היה צורך שאבא יידע."

"היית מאורסת לג'נטלמן בזמן הזה?"

"אה, כן, מר הולמס. התארסנו אחרי הטיול הראשון שעשינו. הוסמר, מר אנג'ל, היה קופאי במשרד ברחוב לידנהול, ו..."

"איזה משרד?"

"זה הכי גרוע, מר הולמס, אני לא יודעת."

"איפה הוא גר, אם כך?"

"הוא ישן במקום העבודה."

"ואת לא יודעת את הכתובת שלו?"

"לא, חוץ מזה שזה היה ברחוב לידנהול."

"לאן מיענת את המכתבים שלך, אם כך?"

"לסניף הדואר של רחוב לידנהול, להשאיר עד שיבוא לקחת. הוא אמר שאם יישלחו למשרד, כל הפקידים האחרים יקניטו אותו על כך שהוא מקבל מכתבים מגברת. אז הצעתי להקליד אותם במכונה, כמו שהוא עשה עם שלו, אבל הוא לא רצה, כי הוא אמר שכשאני כותבת אותם, הם נראים כאילו הם באים ממני, אבל כשהם מוקלדים, הוא תמיד מרגיש שהמכונה נכנסה בינינו. זה רק יראה לך כמה הוא אהב אותי, מר הולמס, ועל איזה דברים קטנים הוא היה חושב."

"זה היה מרמז מאוד," אמר הולמס. "זה כבר זמן רב אקסיומה שלי, שהדברים הקטנים הם החשובים ביותר לאין שיעור. את זוכרת עוד דברים קטנים על מר הוסמר אנג'ל?"

"הוא היה איש ביישן מאוד, מר הולמס. הוא העדיף ללכת איתי בערב מאשר באור יום, כי אמר שהוא שונא לבלוט. מאוד צנוע וג'נטלמני הוא היה. אפילו הקול שלו היה עדין. היה לו דלקת שקדים ובלוטות נפוחות כשהיה צעיר, הוא סיפר לי, וזה השאיר אותו עם גרון חלש, ועם דרך דיבור מהססת ולוחשת. הוא תמיד היה לבוש היטב, מאוד מסודר ופשוט, אבל העיניים שלו היו חלשות, בדיוק כמו שלי, והוא הרכיב משקפיים כהים נגד הסנוור."

"נו, ומה קרה כשמר וינדיבנק, אביך החורג, חזר לצרפת?"

"מר הוסמר אנג'ל בא שוב לבית, והציע שנתחתן לפני שאבא יחזור. הוא היה רציני נורא, וגרם לי להישבע, עם ידיי על כתבי הקודש, שיקרה מה שיקרה, אהיה תמיד נאמנה לו. אמא אמרה שהוא צדק לגמרי שגרם לי להישבע, ושזה סימן לתשוקה שלו. אמא הייתה כולה בעדו מההתחלה, ואפילו חיבבה אותו יותר ממני. אחר כך, כשהם דיברו על חתונה תוך שבוע, התחלתי לשאול על אבא. אבל שניהם אמרו לא לדאוג לאבא, אלא רק לספר לו אחר כך, ואמא אמרה שהיא תסדר הכל איתו. לא כל כך אהבתי את זה, מר הולמס. נראה מצחיק שאבקש את רשותו, כי הוא היה רק כמה שנים מבוגר ממני. אבל לא רציתי לעשות שום דבר בהחבא, אז כתבתי לאבא לבורדו, שבה יש לחברה את המשרדים הצרפתיים שלה. אבל המכתב חזר אליי בדיוק בבוקר החתונה."

"הוא החמיץ אותו, אם כך?"

"כן, אדוני. כי הוא יצא לאנגליה ממש לפני שהמכתב הגיע."

"הא! זה היה מצער. החתונה שלך נקבעה, אם כך, ליום שישי. היא הייתה אמורה להיות בכנסייה?"

"כן, אדוני, אבל בשקט רב. היא הייתה אמורה להיות בכנסיית סנט סייביור, ליד קינגס קרוס, והיינו אמורים לאכול ארוחת בוקר אחר כך במלון סנט פנקרס. הוסמר בא לקחת אותנו בכרכרה שכורה. אבל מכיוון שהיינו שתיים, הוא הושיב את שתינו בה, ועלה בעצמו לכרכרה בעלת ארבעה גלגלים, שבמקרה הייתה הכרכרה האחרת היחידה ברחוב. הגענו לכנסייה ראשונות. וכשהכרכרה בעלת ארבעת הגלגלים הגיעה, חיכינו שהוא ירד, אבל הוא אף פעם לא ירד. וכשהעגלון ירד מהמושב שלו והסתכל, לא היה שם אף אחד! העגלון אמר שהוא לא יכול לדמיין מה קרה לו, כי הוא ראה אותו נכנס במו עיניו. זה היה ביום שישי שעבר, מר הולמס, ומאז לא ראיתי ולא שמעתי שום דבר שישפוך אור על מה שקרה לו."

"נראה לי שנהגו בך בצורה מבישה מאוד," אמר הולמס.

"אה, לא, אדוני! הוא היה טוב ונחמד מדי מכדי לעזוב אותי כך. הרי כל הבוקר הוא אמר לי שיקרה מה שיקרה, אני צריכה להיות נאמנה. ושגם אם משהו בלתי צפוי לגמרי יקרה ויפריד בינינו, אני צריכה תמיד לזכור שהתחייבתי לו, ושהוא יתבע את ההתחייבות שלו במוקדם או במאוחר. זה נראה דיבור מוזר לבוקר של חתונה, אבל מה שקרה מאז נותן לו משמעות."

"בהחלט. אם כך, דעתך היא שאסון בלתי צפוי כלשהו קרה לו?"

"כן, אדוני. אני מאמינה שהוא צפה סכנה כלשהי, אחרת הוא לא היה מדבר כך. ואז אני חושבת שמה שהוא צפה קרה."

"אבל אין לך מושג מה זה יכול היה להיות?"

"שום מושג."

"עוד שאלה אחת. איך אמך קיבלה את העניין?"

"היא כעסה, ואמרה שאסור לי לדבר על העניין לעולם."

"ואביך? סיפרת לו?"

"כן. ונראה שהוא חשב, כמוני, שמשהו קרה, ושאשמע מהוסמר שוב. כמו שהוא אמר, איזה עניין יכול להיות למישהו להביא אותי עד דלתות הכנסייה ואז לעזוב אותי? אילו הוא היה לווה את הכסף שלי, או אילו היה מתחתן איתי ומשיג את הכסף שלי על שמו, אולי הייתה סיבה. אבל הוסמר היה עצמאי מאוד בענייני כסף, ואף פעם לא היה מסתכל אפילו על שילינג אחד שלי. ובכל זאת, מה יכול היה לקרות? ולמה הוא לא יכול לכתוב? הו, זה משגע אותי למחצה לחשוב על זה, ואני לא מצליחה לעצום עין בלילה." היא שלפה ממחטה קטנה מתוך מופת הפרווה שלה והתחילה להתייפח בכבדות לתוכה.

"אבחן את המקרה בשבילך," אמר הולמס וקם, "ואין לי ספק שנגיע לתוצאה מוגדרת. תני למשקל העניין לנוח עכשיו עליי, ואל תתני למחשבותייך להתעכב עליו יותר. ומעל לכל, נסי לתת למר הוסמר אנג'ל להיעלם מזיכרונך, כפי שנעלם מחייך."

"אז אתה לא חושב שאראה אותו שוב?"

"אני חושש שלא."

"אז מה קרה לו?"

"את השאלה הזאת תשאירי בידיי. הייתי רוצה תיאור מדויק שלו, וכל מכתב שלו שאת יכולה לוותר עליו."

"פרסמתי מודעה עליו בכרוניקל של שבת שעברה," אמרה. "הנה הגזיר, והנה ארבעה מכתבים ממנו."

"תודה. והכתובת שלך?"

"ליון פלייס 31, קמברוול."

"את הכתובת של מר אנג'ל מעולם לא הייתה לך, כך אני מבין. איפה מקום העסק של אביך?"

"הוא סוכן נוסע של ווסטהאוס ומרבנק, יבואני היין האדום הגדולים מרחוב פנצ'רץ'."

"תודה. הצגת את הדברים בבהירות רבה. תשאירי את המסמכים כאן, ותזכרי את העצה שנתתי לך. תני לכל התקרית להיות ספר חתום, ואל תתני לה להשפיע על חייך."

"אתה נחמד מאוד, מר הולמס, אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אהיה נאמנה להוסמר. הוא ימצא אותי מוכנה כשיחזור."

למרות הכובע המגוחך והפנים הריקות, היה משהו אציל באמונה הפשוטה של המבקרת שלנו, שחייב את כבודנו. היא הניחה את צרור המסמכים הקטן שלה על השולחן והלכה לדרכה, בהבטחה לבוא שוב בכל פעם שיקראו לה.

שרלוק הולמס ישב בשתיקה כמה דקות, קצות אצבעותיו עדיין צמודות, רגליו מתוחות לפניו, ומבטו מופנה למעלה אל התקרה. אחר כך הוריד מהמתלה את מקטרת החרס הישנה והשמנונית, שהייתה בשבילו כמו יועץ, ואחרי שהדליק אותה, נשען לאחור בכיסאו, וזרי ענן כחולים וסמיכים מסתלסלים ממנו כלפי מעלה, והבעה של רפיון אינסופי על פניו.

"מחקר מעניין למדי, העלמה הזאת," העיר. "מצאתי אותה מעניינת יותר מהבעיה הקטנה שלה, שאגב, היא נדושה למדי. תמצא מקרים מקבילים, אם תעיין במפתח שלי, באנדובר בשנת 77, והיה משהו מהסוג הזה בהאג בשנה שעברה. אבל ישן ככל שהרעיון, היו פרט או שניים שהיו חדשים לי. אבל העלמה עצמה הייתה מאלפת ביותר."

"נראה שקראת עליה הרבה דברים שהיו בלתי נראים לי לגמרי," העירותי.

"לא בלתי נראים, אלא שלא שמת לב אליהם, ווטסון. לא ידעת איפה להסתכל, ולכן החמצת את כל מה שהיה חשוב. אני אף פעם לא מצליח לגרום לך להבין את החשיבות של שרוולים, את מה שציפורני אגודל מרמזות, או את העניינים הגדולים שעשויים להיות תלויים בשרוך נעל. ובכן, מה למדת מהמראה של האישה הזאת? תאר אותו."

"נו, היה לה כובע קש רחב שוליים בצבע צפחה, עם נוצה באדום לבנים. הז'קט שלה היה שחור, עם חרוזים שחורים תפורים עליו, ושוליים של קישוטי גבישים שחורים קטנים. השמלה שלה הייתה חומה, כהה למדי מצבע קפה, עם קצת קטיפה סגולה בצוואר ובשרוולים. הכפפות שלה היו אפרפרות ושחוקות באצבע המורה הימנית. במגפיים שלה לא הבחנתי. היו לה עגילי זהב קטנים, עגולים ותלויים, ומראה כללי של אמידות סבירה, בדרך פשוטה, נוחה ונינוחה."

שרלוק הולמס מחא כפיים בעדינות וצחקק.

"באמת, ווטסון, אתה מתקדם להפליא. באמת עשית עבודה טובה מאוד. נכון שהחמצת את כל מה שחשוב, אבל תפסת את השיטה, ויש לך עין חדה לצבעים. לעולם אל תסמוך על רשמים כלליים, בחור, אלא התרכז בפרטים. המבט הראשון שלי תמיד מופנה לשרוול של אישה. אצל גבר אולי עדיף קודם להסתכל על הברך של המכנסיים. כפי שאתה מעיר, לאישה הזאת הייתה קטיפה על השרוולים, שהיא חומר שימושי ביותר להראות עקבות. הקו הכפול מעט מעל פרק היד, במקום שבו הקלדנית לוחצת על השולחן, היה מוגדר להפליא. מכונת תפירה ידנית משאירה סימן דומה, אבל רק על הזרוע השמאלית, ובצד הרחוק מהאגודל, במקום לרוחב החלק הרחב ביותר, כמו כאן. אחר כך הצצתי בפניה, וכשהבחנתי בשקע של משקפי צביטה משני צידי אפה, העזתי להעיר על קוצר ראייה והקלדה, וזה נראה שהפתיע אותה."

"זה הפתיע אותי."

"אבל בוודאי, זה היה ברור. אחר כך הופתעתי והתעניינתי מאוד, כשהצצתי למטה וראיתי שאף שהמגפיים שנעלה לא היו שונים מאוד זה מזה, הם בעצם לא היו מאותו זוג. לאחד היה כיסוי בוהן מקושט מעט, ולשני כיסוי פשוט. אחד היה מכופתר רק בשני הכפתורים התחתונים מתוך חמישה, והשני בראשון, בשלישי ובחמישי. ובכן, כשאתה רואה שגברת צעירה, שלבושה יפה בכל השאר, יצאה מהבית עם מגפיים לא תואמים, מכופתרים למחצה, אין זו הסקה גדולה לומר שיצאה בחיפזון."

"ומה עוד?" שאלתי, מתעניין מאוד, כמו תמיד, בהיגיון החד של ידידי.

"שמתי לב, בדרך אגב, שהיא כתבה פתק לפני שיצאה מהבית, אבל אחרי שהתלבשה לגמרי. הבחנת שהכפפה הימנית שלה קרועה באצבע המורה, אבל כנראה לא ראית שגם הכפפה וגם האצבע מוכתמות בדיו סגולה. היא כתבה בחיפזון וטבלה את העט עמוק מדי. זה חייב היה להיות הבוקר, אחרת הסימן לא היה נשאר ברור על האצבע. כל זה משעשע, אף שבסיסי למדי, אבל אני חייב לחזור לעניין, ווטסון. האם תקרא לי את התיאור של מר הוסמר אנג'ל מהמודעה?"

החזקתי את הגזיר המודפס הקטן מול האור. "נעדר," נכתב בו, "בבוקר הארבעה עשר, ג'נטלמן בשם הוסמר אנג'ל. גובהו כמטר שבעים. בנוי חזק, עור צהבהב, שיער שחור, מעט קרח באמצע, פאות לחיים ושפם שחורים ועבותים. משקפיים כהים, פגם קל בדיבור. היה לבוש, כשנראה לאחרונה, בפראק שחור עם דשי משי, חזייה שחורה, שרשרת שעון מזהב, ומכנסי טוויד אפורים, עם חותלות חומות מעל מגפיים בעלי צדדים גמישים. ידוע שהועסק במשרד ברחוב לידנהול. כל מי שיביא..." וכן הלאה.

"זה יספיק," אמר הולמס. "ובאשר למכתבים," המשיך, ועבר עליהם במבטו, "הם שגרתיים מאוד. אין בהם שום רמז למר אנג'ל, חוץ מזה שהוא מצטט את בלזק פעם אחת. אבל יש נקודה אחת יוצאת דופן, שבלי ספק תבלוט לך."

"הם מוקלדים במכונה," העירותי.

"לא רק זה, אלא שגם החתימה מוקלדת. תסתכל על ה'הוסמר אנג'ל' הקטן והמסודר בתחתית. יש תאריך, אתה רואה, אבל אין כתובת חוץ מרחוב לידנהול, שזה מעורפל למדי. הנקודה לגבי החתימה מרמזת מאוד, ולמעשה, אפשר לקרוא לה מכרעת."

"במה?"

"ידידי היקר, האם ייתכן שאינך רואה כמה חזק היא נוגעת למקרה?"

"אינני יכול לומר שאני רואה, אלא אם כן הוא רצה להיות מסוגל להכחיש את חתימתו אם תוגש תביעה על הפרת הבטחת נישואים."

"לא, זו לא הייתה הנקודה. בכל אופן, אכתוב שני מכתבים, שאמורים ליישב את העניין. אחד לחברה בסיטי, והשני לאביה החורג של הגברת הצעירה, מר וינדיבנק, ואשאל אותו אם יוכל לפגוש אותנו כאן בשש מחר בערב. כדאי שננהל את העסק עם הקרובים הגברים. ועכשיו, דוקטור, אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר עד שיגיעו התשובות למכתבים האלה, אז אפשר להניח את הבעיה הקטנה שלנו על המדף בינתיים."

היו לי כל כך הרבה סיבות להאמין בכוחות ההיגיון העדינים של ידידי ובמרץ יוצא הדופן שלו בפעולה, שהרגשתי שבוודאי יש לו יסודות מוצקים להתנהגות הבטוחה והקלה שבה טיפל בתעלומה המשונה שנקרא לפענח. רק פעם אחת ידעתי שהוא נכשל, במקרה של מלך בוהמיה ושל התצלום של איירין אדלר. אבל כשהבטתי לאחור על העסק המוזר של סימן הארבעה, ועל הנסיבות יוצאות הדופן הקשורות לחקירה בשני, הרגשתי שזה יהיה סבך מוזר באמת שהוא לא יוכל להתיר.

עזבתי אותו אז, עדיין נושף במקטרת החרס השחורה שלו, בביטחון שכשאבוא שוב בערב הבא, אמצא שבידיו כל הרמזים שיובילו לזהותו של החתן הנעלם של העלמה מרי סאתרלנד.

מקרה מקצועי חמור מאוד העסיק את תשומת ליבי באותו זמן, וכל היום שאחרי הייתי עסוק ליד מיטת החולה. רק קרוב לשש מצאתי את עצמי פנוי ויכולתי לקפוץ לכרכרה שכורה ולנסוע לרחוב בייקר, חושש למחצה שאאחר מכדי להיות עד לפתרון של התעלומה הקטנה. אבל מצאתי את שרלוק הולמס לבד, חצי ישן, וגופו הארוך והדק מכורבל בעומק הכורסה שלו. מערך מאיים של בקבוקים ומבחנות, עם הריח החריף והנקי של חומצה מלחית, אמר לי שהוא בילה את יומו בעבודה הכימית שהייתה כל כך יקרה לו.

"נו, פתרת את זה?" שאלתי כשנכנסתי.

"כן. זה היה ביסולפט של בריום."

"לא, לא, התעלומה!" קראתי.

"אה, זה! חשבתי על המלח שעבדתי עליו. מעולם לא הייתה תעלומה בעניין, אף שכפי שאמרתי אתמול, חלק מהפרטים מעניינים. החיסרון היחיד הוא שאין, אני חושש, שום חוק שיכול לגעת בנבל."

"מי הוא היה, אם כך, ומה הייתה מטרתו כשנטש את העלמה סאתרלנד?"

השאלה בקושי יצאה מפי, והולמס עוד לא פתח את שפתיו לענות, כששמענו צעד כבד במסדרון ודפיקה בדלת.

"זה אביה החורג של הנערה, מר ג'יימס וינדיבנק," אמר הולמס. "הוא כתב לי שיהיה כאן בשש. היכנס!"

האיש שנכנס היה בחור חסון, בינוני בגובהו, כבן שלושים, מגולח למשעי ובעל עור צהבהב, בהתנהגות חלקלקה ומחניפה, ועם זוג עיניים אפורות חדות וחודרות להפליא. הוא שלח מבט שואל לכל אחד מאיתנו, הניח את הצילינדר המבריק שלו על המזנון, ובקידה קלה החליק לכיסא הקרוב ביותר.

"ערב טוב, מר ג'יימס וינדיבנק," אמר הולמס. "אני חושב שהמכתב המוקלד הזה הוא ממך, שבו קבעת איתי פגישה לשש?"

"כן, אדוני. אני חושש שאיחרתי קצת, אבל אני לא לגמרי אדון לעצמי, אתה יודע. אני מצטער שהעלמה סאתרלנד הטרידה אותך בעניין הקטן הזה, כי אני חושב שעדיף בהרבה לא לכבס כביסה מהסוג הזה ברבים. זה היה בניגוד גמור לרצוני שהיא באה, אבל היא נערה נרגשת ופזיזה מאוד, כפי שאולי שמת לב, ולא קל לשלוט בה כשהיא החליטה משהו. כמובן, לא היה אכפת לי כל כך ממך, כי אינך קשור למשטרה הרשמית, אבל זה לא נעים שאסון משפחתי כזה יתפרסם. וחוץ מזה, זו הוצאה מיותרת, כי איך תוכל בכלל למצוא את הוסמר אנג'ל הזה?"

"להפך," אמר הולמס בשקט, "יש לי כל סיבה להאמין שאצליח לגלות את מר הוסמר אנג'ל."

מר וינדיבנק נרתע בחוזקה והפיל את הכפפות שלו. "אני שמח לשמוע את זה," אמר.

"זה דבר מוזר," העיר הולמס, "שלמכונת כתיבה יש בעצם אינדיבידואליות באותה מידה כמו לכתב היד של אדם. אלא אם כן הן חדשות לגמרי, אין שתיים שכותבות בדיוק אותו דבר. חלק מהאותיות נשחקות יותר מאחרות, וחלק נשחקות רק בצד אחד. ובכן, אתה מבחין בפתק הזה שלך, מר וינדיבנק, שבכל מקרה יש מריחה קטנה מעל ה־e, ופגם קל בזנב של ה־r. יש ארבעה עשר מאפיינים נוספים, אבל אלה הבולטים יותר."

"אנחנו עושים את כל ההתכתבות שלנו במכונה הזאת במשרד, ובלי ספק היא קצת שחוקה," ענה המבקר שלנו, והעיף מבט חד בהולמס בעיניו הקטנות והבהירות.

"ועכשיו אראה לך מה שבאמת מחקר מעניין מאוד, מר וינדיבנק," המשיך הולמס. "אני חושב לכתוב באחד הימים מחקר קטן נוסף על מכונת הכתיבה ועל הקשר שלה לפשע. זה נושא שהקדשתי לו מעט תשומת לב. יש לי כאן ארבעה מכתבים שמתיימרים לבוא מהאיש הנעדר. כולם מוקלדים במכונה. בכל אחד מהם, לא רק שה־e מרוחות וה־r חסרות זנב, אלא שתבחין, אם תרצה להשתמש בזכוכית המגדלת שלי, שגם ארבעה עשר המאפיינים האחרים שרמזתי עליהם נמצאים שם."

מר וינדיבנק זינק מכיסאו והרים את כובעו. "אינני יכול לבזבז זמן על דיבורים דמיוניים מהסוג הזה, מר הולמס," אמר. "אם אתה יכול לתפוס את האיש, תפוס אותו, ותודיע לי כשתעשה את זה."

"בהחלט," אמר הולמס, ניגש וסובב את המפתח בדלת. "אני מודיע לך, אם כך, שתפסתי אותו!"

"מה! איפה?" צעק מר וינדיבנק, החוויר עד שפתיו, והעיף מבטים סביבו כמו עכברוש במלכודת.

"אה, זה לא יעבוד, באמת שלא," אמר הולמס בנעימות. "אין שום דרך לצאת מזה, מר וינדיבנק. זה שקוף מדי, וזו הייתה מחמאה גרועה מאוד כשאמרת שאי אפשר לי לפתור שאלה כל כך פשוטה. נכון! שב, ובוא נדבר על זה."

המבקר שלנו קרס לכיסא, עם פנים מבעיתות ונצנוץ של לחות על מצחו. "זה... זה לא עבירה שאפשר לתבוע עליה," גמגם.

"אני חושש מאוד שלא. אבל בינינו, וינדיבנק, זה היה תעלול אכזרי, אנוכי וחסר לב בקטנוניותו, כמו כל דבר שבא לפניי אי פעם. עכשיו, תן לי רק לעבור על מהלך האירועים, ואתה תסתור אותי אם אטעה."

האיש ישב מכווץ בכיסאו, ראשו שמוט על חזהו, כמו מי שנמחץ לגמרי. הולמס הרים את רגליו על פינת מדף האח, ונשען לאחור וידיו בכיסיו, והתחיל לדבר, יותר לעצמו, כך נראה, מאשר אלינו.

"האיש התחתן עם אישה מבוגרת ממנו בהרבה בשביל הכסף שלה," אמר, "והוא נהנה מהשימוש בכסף של הבת כל עוד היא גרה איתם. זה היה סכום ניכר, בשביל אנשים במעמד שלהם, ואובדנו היה עושה הבדל רציני. זה היה שווה מאמץ כדי לשמור עליו. הבת הייתה בעלת אופי טוב ונעים, אבל רגשנית וחמת לב בהליכותיה, כך שהיה ברור שעם יתרונותיה האישיים הנאים ועם ההכנסה הקטנה שלה, לא ירשו לה להישאר רווקה זמן רב. ובכן, נישואיה היו אומרים, כמובן, אובדן של מאה לירות לשנה. אז מה עושה אביה החורג כדי למנוע את זה? הוא נוקט את הדרך המובנת מאליה, ומחזיק אותה בבית, ואוסר עליה לחפש חברה של אנשים בני גילה. אבל מהר מאוד גילה שזה לא יעבוד לנצח. היא נעשתה חסרת מנוחה, עמדה על זכויותיה, ולבסוף הכריזה על כוונתה הנחרצת ללכת לנשף מסוים.

"מה עושה אז אביה החורג החכם? הוא הוגה רעיון שמכבד יותר את ראשו מאשר את ליבו. בשיתוף ובעזרת אשתו הוא התחפש. הוא כיסה את העיניים החדות האלה במשקפיים כהים, הסווה את הפנים בשפם ובזוג פאות לחיים עבותות, הנמיך את הקול הצלול הזה ללחישה מחניפה, ובביטחון כפול בזכות קוצר הראייה של הנערה, הוא מופיע כמר הוסמר אנג'ל, ומרחיק מחזרים אחרים בכך שהוא מחזר בעצמו."

"זו הייתה רק בדיחה בהתחלה," נאנק המבקר שלנו. "מעולם לא חשבנו שהיא תיסחף כל כך."

"סביר מאוד שלא. איך שלא יהיה, הגברת הצעירה נסחפה בהחלט. ומכיוון שהייתה משוכנעת לגמרי שאביה החורג בצרפת, החשד לבגידה לא עלה בדעתה אפילו לרגע. היא התחמיאה מתשומת הלב של הג'נטלמן, וההשפעה התעצמה בזכות ההערצה הרמה של אמה. אחר כך מר אנג'ל התחיל לבקר, כי היה ברור שצריך לדחוק את העניין רחוק ככל שיגיע, אם רוצים להשיג השפעה אמיתית. היו פגישות, ואירוסין, שהיו אמורים להבטיח סופית שרגשותיה של הנערה לא יפנו לאף אחד אחר.

"אבל אי אפשר היה להמשיך בהונאה לנצח. הנסיעות המדומות האלה לצרפת היו מסורבלות למדי. הדבר לעשות היה בבירור להביא את העסק לסיומו בדרך כל כך דרמטית, שתשאיר רושם קבוע על מוחה של הגברת הצעירה ותמנע ממנה להסתכל על כל מחזר אחר עוד זמן רב. מכאן שבועות הנאמנות שנדרשו על כתבי הקודש, ומכאן גם הרמזים לאפשרות שמשהו יקרה בבוקר החתונה עצמו. ג'יימס וינדיבנק רצה שהעלמה סאתרלנד תהיה קשורה כל כך להוסמר אנג'ל, ולא בטוחה כל כך בגורלו, שבמשך עשר השנים הבאות, לפחות, היא לא תקשיב לגבר אחר. עד דלת הכנסייה הוא הביא אותה, ואז, מכיוון שלא יכול היה ללכת רחוק יותר, הוא נעלם בנוחות בתרגיל הישן של כניסה בדלת אחת של כרכרה בעלת ארבעה גלגלים ויציאה בדלת השנייה. אני חושב שזו הייתה שרשרת האירועים, מר וינדיבנק!"

המבקר שלנו השיב לעצמו משהו מביטחונו בזמן שהולמס דיבר, ועכשיו קם מכיסאו עם לגלוג קר על פניו החיוורות.

"ייתכן שכך, וייתכן שלא, מר הולמס," אמר, "אבל אם אתה כל כך חריף, אתה צריך להיות חריף מספיק כדי לדעת שאתה זה שעובר על החוק עכשיו, ולא אני. לא עשיתי מההתחלה שום דבר שאפשר לתבוע עליו. אבל כל עוד אתה משאיר את הדלת הזאת נעולה, אתה חושף את עצמך לתביעה על תקיפה וכליאה בלתי חוקית."

"החוק לא יכול, כפי שאתה אומר, לגעת בך," אמר הולמס, פתח את הדלת ופתח אותה לרווחה, "ובכל זאת מעולם לא היה אדם שהגיע לו עונש יותר. אילו היה לגברת הצעירה אח או חבר, הוא היה צריך להצליף בשוט על כתפיך. חי אלוהים!" המשיך, והסמיק למראה הלגלוג המר על פני האיש, "זה לא חלק מחובותיי כלפי הלקוחה שלי, אבל הנה שוט ציד בהישג יד, ואני חושב שאפנק את עצמי ב..." הוא צעד שני צעדים מהירים לעבר השוט, אבל לפני שהספיק לתפוס אותו, נשמעה דהירה פרועה של צעדים על המדרגות, דלת המבואה הכבדה נטרקה, ומהחלון יכולנו לראות את מר ג'יימס וינדיבנק רץ במלוא מהירותו במורד הכביש.

"הנה נבל בדם קר!" אמר הולמס וצחק, כשהשליך את עצמו שוב לכורסה. "הבחור הזה יעלה מפשע לפשע עד שיעשה משהו רע מאוד, ויסיים על הגרדום. המקרה, במובנים מסוימים, לא היה חסר עניין לגמרי."

"אני עדיין לא רואה לגמרי את כל שלבי ההיגיון שלך," העירותי.

"נו, כמובן שהיה ברור מההתחלה שלמר הוסמר אנג'ל הזה חייבת להיות מטרה חזקה כלשהי להתנהגות המוזרה שלו, והיה ברור באותה מידה שהאדם היחיד שבאמת הרוויח מהתקרית, ככל שיכולנו לראות, היה האב החורג. אחר כך העובדה ששני האנשים אף פעם לא היו יחד, אלא שהאחד תמיד הופיע כשהשני נעדר, הייתה מרמזת. כך גם המשקפיים הכהים והקול המוזר, ששניהם רמזו על תחפושת, וכמוהם פאות הלחיים העבותות. כל החשדות שלי אושרו במעשה המוזר שלו, הקלדת החתימה שלו, שכמובן רמז שכתב ידו מוכר לה כל כך, שהיא הייתה מזהה אפילו את הדוגמה הקטנה ביותר שלו. אתה מבין, כל העובדות הבודדות האלה, יחד עם הרבה עובדות קטנות יותר, הצביעו כולן לאותו כיוון."

"ואיך אימתת אותן?"

"אחרי שזיהיתי את האיש שלי, היה קל להשיג אישור. ידעתי באיזו חברה האיש הזה עובד. לקחתי את התיאור המודפס, הסרתי ממנו כל דבר שעשוי להיות תוצאה של תחפושת, פאות הלחיים, המשקפיים, הקול, ושלחתי אותו לחברה, עם בקשה שיודיעו לי אם הוא מתאים לתיאור של אחד מהסוכנים הנוסעים שלהם. כבר שמתי לב לייחודיות של מכונת הכתיבה, וכתבתי לאיש עצמו לכתובת העסק שלו, ושאלתי אותו אם יבוא לכאן. כפי שציפיתי, התשובה שלו הייתה מוקלדת וחשפה את אותם פגמים זניחים אך אופייניים. באותו דואר הגיע אליי מכתב מווסטהאוס ומרבנק, מרחוב פנצ'רץ', שאמר שהתיאור תואם מכל הבחינות את זה של העובד שלהם, ג'יימס וינדיבנק. וזה הכל!"

"והעלמה סאתרלנד?"

"אם אספר לה, היא לא תאמין לי. אולי אתה זוכר את הפתגם הפרסי הישן: 'סכנה צפויה למי שלוקח את גור הנמר, וסכנה גם למי שחוטף אשליה מאישה.' יש בחאפז שכל כמו בהורטיוס, וידיעת עולם באותה מידה."