אנשים אמרו: "פעמון הערב מצלצל, השמש שוקעת." כי צליל מוזר ומופלא נשמע ברחובות הצרים של עיר גדולה. הוא היה כמו קול של פעמון כנסייה, אבל נשמע רק לרגע, כי שקשוק הכרכרות וקולות ההמון הקימו רעש גדול מדי.
האנשים שטיילו מחוץ לעיר, במקום שבו הבתים היו רחוקים יותר זה מזה, וגינות או שדות קטנים ביניהם, יכלו לראות את שמי הערב טוב יותר, ושמעו את קול הפעמון ברור הרבה יותר. זה היה כאילו הצלילים באים מכנסייה ביער השקט. אנשים הביטו לשם, והרגישו שנפשם מתכוננת לחגיגיות רבה.
זמן רב עבר, ואנשים אמרו זה לזה: "מעניין אם יש כנסייה בחוץ ביער? לפעמון יש צליל מתוק להפליא. בואו נטייל לשם ונבדוק את העניין מקרוב." והעשירים נסעו לשם בכרכרות, והעניים הלכו ברגל, אבל הדרך נראתה להם ארוכה באופן מוזר. וכשהגיעו לחורשת ערבות שצמחה בשולי היער, ישבו והביטו למעלה אל הענפים הארוכים, ודמיינו שעכשיו הם בעומק היער הירוק. הקונדיטור של העיר יצא והקים שם את הדוכן שלו. ועד מהרה בא קונדיטור נוסף, ותלה פעמון מעל הדוכן שלו, כשלט או כקישוט. אבל לא היה לו ענבל, והוא נמרח בזפת כדי לשמור עליו מן הגשם. כשכל האנשים חזרו הביתה, אמרו שזה היה רומנטי מאוד, ושזה משהו שונה לגמרי מפיקניק או ממסיבת תה. היו שלושה אנשים שטענו שחדרו עד קצה היער, ושכל הזמן שמעו את צלילי הפעמון המופלאים, אבל נדמה היה להם שהצלילים באים מן העיר. אחד כתב על כך שיר שלם, ואמר שהפעמון נשמע כמו קולה של אם הקוראת לילד טוב ויקר, ושאין מנגינה מתוקה מצלילי הפעמון. גם מלך הארץ שם לב לכך, ונדר שמי שיגלה מהיכן באים הצלילים יקבל את התואר "המצלצל הכללי בפעמונים", אפילו אם לא יתברר שזה פעמון באמת.
הרבה אנשים הלכו עכשיו ליער כדי לזכות במשרה. אבל רק אחד חזר עם מעין הסבר, כי איש לא הלך רחוק מספיק, וגם הוא לא הלך רחוק יותר מהאחרים. ובכל זאת אמר שהצליל בא מינשוף גדול מאוד בעץ חלול, מעין ינשוף מלומד, שדפק בלי הפסקה בראשו על הענפים. אבל אם הצליל בא מראשו או מן העץ החלול, את זה איש לא יכול היה לומר בוודאות. וכך קיבל עכשיו את משרת "המצלצל הכללי בפעמונים", וכתב בכל שנה חיבור קצר "על הינשוף". אבל כולם היו חכמים בדיוק כמו קודם.
זה היה יום טקס האישור בכנסייה. הכומר דיבר בצורה נוגעת ללב כל כך, והילדים שאושרו התרגשו מאוד. זה היה יום חשוב בשבילם: מילדים הם נעשים פתאום מבוגרים. זה היה כאילו נשמות הילדות שלהם עפות עכשיו בבת אחת אל תוך אנשים נבונים יותר. השמש זרחה בהדר, והילדים שאושרו יצאו מן העיר. ומן היער נישאו אליהם צלילי הפעמון הנעלם בבהירות מופלאה. כולם הרגישו מיד רצון ללכת לשם, כולם חוץ משלושה. אחת מהם הייתה צריכה ללכת הביתה למדוד שמלת נשף, כי בדיוק השמלה והנשף הם שגרמו לה לעבור את טקס האישור הפעם, שאם לא כן לא הייתה באה. השני היה ילד עני, ששאל את המעיל ואת המגפיים לטקס מבנו של בעל הפונדק, והיה צריך להחזיר אותם עד שעה מסוימת. והשלישי אמר שהוא לעולם לא הולך למקום זר אם הוריו אינם איתו, שעד עכשיו היה תמיד ילד טוב, ושיישאר כזה גם עכשיו שעבר את טקס האישור, ושאסור לצחוק עליו בגלל זה. אבל האחרים, בכל זאת, צחקו עליו.
שלושה, אם כן, לא הלכו. האחרים מיהרו הלאה. השמש זרחה, הציפורים שרו, וגם הילדים שרו, וכל אחד החזיק בידו של חברו. כי עדיין לא הייתה לאף אחד מהם משרה רמה, וכולם היו שווים בעיני אלוהים.
אבל שניים מן הצעירים התעייפו עד מהרה, ושניהם חזרו לעיר. שתי ילדות קטנות ישבו וקלעו זרים, ולכן גם הן לא הלכו. וכשהאחרים הגיעו לעץ הערבה שבו עמד הקונדיטור, אמרו: "הנה הגענו! בעצם הפעמון לא קיים. זה רק דמיון שאנשים הכניסו לראשם!"
ובאותו רגע צלצל הפעמון עמוק ביער, ברור וחגיגי כל כך, שחמישה או שישה מהם החליטו לחדור קצת יותר רחוק. היער היה עבות כל כך, והעלווה צפופה כל כך, שהיה מעייף מאוד להתקדם. כוכבית ריחנית וכלניות צמחו כמעט גבוה מדי. חבלבלים פורחים ושיחי פטל שחור השתלשלו בזרים ארוכים מעץ לעץ, ושם שר הזמיר וקרני השמש שיחקו. היה יפה מאוד, אבל זה לא היה מקום לילדות ללכת בו, כי בגדיהן היו נקרעים. גושי אבן גדולים היו מונחים שם, מכוסים טחב בכל הצבעים. המעיין הרענן פכפך ועשה קול גרגור מוזר.
"זה בוודאי לא יכול להיות הפעמון," אמר אחד הילדים, נשכב והקשיב. "צריך לבדוק את זה." וכך נשאר שם, והניח לאחרים להמשיך בלעדיו.
אחר כך הגיעו לבית קטן, עשוי ענפים וקליפות עצים. עץ תפוח בר גדול התכופף מעליו, כאילו רצה להמטיר את כל ברכותיו על הגג, שבו פרחו ורדים. הגבעולים הארוכים התפתלו סביב הגמלון, ועליו היה תלוי פעמון קטן.
האם זה הפעמון ששמעו האנשים? כן, כולם היו תמימי דעים בעניין, חוץ מאחד, שאמר שהפעמון קטן ועדין מדי מכדי שישמעו אותו ממרחק גדול כל כך, ושחוץ מזה אלה צלילים שונים מאוד מאלה שיכולים לרגש לב אנושי כך. בן מלך הוא שדיבר כך. על כך אמרו האחרים: "אנשים כאלה תמיד רוצים להיות חכמים מכולם."
עכשיו הניחו לו ללכת לבדו. וכשהלך, התמלא לבו יותר ויותר בבדידות היער. אבל הוא עוד שמע את הפעמון הקטן שהאחרים היו מרוצים ממנו כל כך, ומדי פעם, כשהרוח נשבה, יכול היה לשמוע גם את האנשים ששרו כשישבו לשתות תה במקום שבו עמד אוהל הקונדיטור. אבל צליל הפעמון העמוק התחזק. זה היה כמעט כאילו עוגב מלווה אותו, והצלילים באו מצד שמאל, הצד שבו נמצא הלב. רשרוש נשמע בין השיחים, וילד קטן עמד לפני בן המלך. ילד בקבקבי עץ, ובמקטורן קצר כל כך, שאפשר היה לראות כמה ארוכים פרקי ידיו. שניהם הכירו זה את זה: הילד היה זה שלא יכול לבוא משום שהיה צריך ללכת הביתה ולהחזיר את המקטורן ואת המגפיים לבנו של בעל הפונדק. את זה עשה, ועכשיו המשיך בקבקבי עץ ובבגדיו הפשוטים, כי הפעמון צלצל בצליל עמוק כל כך, ובכוח מוזר כל כך, שהיה חייב להמשיך.
"אם כך, נוכל ללכת יחד," אמר בן המלך. אבל הילד העני שעבר את טקס האישור התבייש מאוד. הוא הביט בקבקבי העץ שלו, משך בשרוולים הקצרים של המקטורן, ואמר שהוא חושש שלא יוכל ללכת מהר כל כך. וחוץ מזה, חשב שצריך לחפש את הפעמון בצד ימין, כי שם נמצאים כל מיני דברים יפים.
"אבל שם לא ניפגש," אמר בן המלך, והנהן באותו זמן אל הילד העני, שהלך אל החלק האפל והעבות ביותר של היער. שם קרעו הקוצים את בגדיו הפשוטים, ושרטו את פניו ואת ידיו ואת רגליו עד זוב דם. גם בן המלך קיבל כמה שריטות, אבל השמש זרחה על דרכו, ואחריו נלך, כי הוא היה נער מצוין ונחוש.
"אני חייב, ואני רוצה, למצוא את הפעמון," אמר, "אפילו אם אצטרך ללכת עד קצה העולם."
הקופים המכוערים ישבו על העצים וגיחכו. "שנרביץ לו?" אמרו. "שנרביץ לו? הוא בן מלך!"
אבל הוא המשיך ללכת בלי לאבד את רוחו, עמוק ועמוק יותר אל תוך היער, שם צמחו הפרחים המופלאים ביותר. שם עמדו שושנים לבנים עם אבקנים אדומים כדם, צבעונים כחולים כשמיים שנצצו כשהתנודדו ברוח, ועצי תפוח שתפוחיהם נראו בדיוק כמו בועות סבון גדולות. רק חשבו כמה נצצו העצים באור השמש! סביב כרי הדשא הירוקים והיפים ביותר, שבהם שיחקו האיילים בעשב, צמחו עצי אלון ואשור נהדרים. ואם קליפתו של אחד העצים נסדקה, צמחו בסדקים עשב וצמחים מטפסים ארוכים. והיו שם גם אגמים גדולים ושקטים, שבהם שחו ברבורים לבנים והכו באוויר בכנפיהם. בן המלך עצר לעתים קרובות והקשיב. הוא חשב שהפעמון מצלצל ממעמקי האגמים השקטים האלה, אבל אז שם לב שוב שהצליל אינו בא משם, אלא מרחוק יותר, ממעמקי היער.
עכשיו שקעה השמש. האוויר להט כמו אש. ביער היה שקט, שקט מאוד. והוא כרע על ברכיו, שר את מזמור הערב שלו ואמר: "אני לא מוצא את מה שאני מחפש. השמש שוקעת, והלילה בא, הלילה האפל, האפל. ובכל זאת אולי אוכל לראות עוד פעם אחת את השמש העגולה והאדומה לפני שתיעלם לגמרי. אטפס על הסלע ההוא."
והוא אחז בצמחים המטפסים ובשורשי העצים, טיפס על האבנים הלחות שבהן התפתלו נחשי מים וקרקרו קרפדות, והגיע לפסגה לפני שהשמש שקעה לגמרי. כמה נהדר היה המראה מן הגובה הזה! הים, הים הגדול והנהדר, שהיכה בגליו הארוכים בחוף, נפרש לפניו. ושם, במקום שבו נפגשים הים והשמיים, עמדה השמש כמו מזבח גדול וזוהר, כולה נמסה בצבעים הלוהטים ביותר. והיער והים שרו שיר של צהלה, ולבו שר עם כולם. כל הטבע היה כנסייה עצומה וקדושה, שבה העצים והעננים המרחפים היו העמודים, הפרחים והעשב היו שטיח הקטיפה, והשמיים עצמם היו הכיפה הגדולה. הצבעים האדומים למעלה דעכו כשהשמש נעלמה, אבל מיליון כוכבים נדלקו, מיליון מנורות זרחו. ובן המלך פרש את זרועותיו לעבר השמיים, היער והים. ובאותו רגע, בשביל שבא מימין, הופיע בקבקבי העץ ובמקטורן הילד העני שעבר איתו את טקס האישור. הוא הלך בדרכו שלו, והגיע למקום בדיוק באותו זמן שהגיע בן המלך. הם רצו זה אל זה, ועמדו יחד יד ביד בכנסייה העצומה של הטבע והשירה, ומעליהם צלצל הפעמון הקדוש והבלתי נראה. רוחות מבורכות ריחפו סביבם, והרימו את קולן בהללויה של צהלה!