פעם היו עשרים וחמישה חיילי בדיל, וכולם היו אחים, כי כולם נוצקו מאותה כף בדיל ישנה. הם החזיקו את הרובים על הכתף, הביטו ישר קדימה ולבשו מדים נהדרים, אדומים וכחולים. הדבר הראשון ששמעו בעולם היו המילים "חיילי בדיל!", שקרא ילד קטן ומחא כפיים משמחה כשהורידו את המכסה מהקופסה שבה שכבו. הם היו מתנת יום ההולדת שלו, והוא עמד ליד השולחן והעמיד אותם בשורה. כל החיילים היו דומים זה לזה בדיוק, חוץ מאחד, שהייתה לו רק רגל אחת. אותו יצקו אחרון, ולא נשאר מספיק בדיל מותך כדי לגמור אותו. לכן עשו אותו כך שיעמוד יציב על רגל אחת, ובגלל זה הוא היה מיוחד מאוד.
על השולחן שעליו עמדו חיילי הבדיל היו עוד הרבה צעצועים, אבל היפה מכולם היה ארמון קטן ונאה עשוי נייר. דרך החלונות הקטנים אפשר היה לראות את החדרים. לפני הארמון עמדו כמה עצים קטנים סביב פיסת מראה, שנועדה להיות אגם צלול. על האגם שטו ברבורים עשויים שעווה, ודמותם השתקפה בו. כל זה היה יפה מאוד, אבל היפה מכל הייתה גברת קטנטנה שעמדה בפתח הארמון הפתוח. גם היא הייתה עשויה נייר, והיא לבשה שמלה של מלמלה שקופה, וסרט כחול צר עבר על כתפיה כמו צעיף. על הסרט הייתה מוצמדת שושנה נוצצת של נייר כסף, גדולה כמו כל הפנים שלה. הגברת הקטנה הייתה רקדנית. היא פרשה את שתי זרועותיה והרימה רגל אחת גבוה כל כך, שחייל הבדיל לא ראה אותה בכלל, והוא חשב שגם לה, כמוהו, יש רק רגל אחת. "זאת האישה בשבילי," חשב. "אבל היא מכובדת מדי. היא גרה בארמון, ולי יש רק קופסה, ואנחנו גרים בה עשרים וחמישה. זה לא מקום בשבילה. ובכל זאת אני חייב לנסות להכיר אותה." אז הוא נשכב לכל אורכו על השולחן, מאחורי קופסת טבק שעמדה עליו, כדי שיוכל להציץ בגברת הקטנה והעדינה, שהמשיכה לעמוד על רגל אחת בלי לאבד את שיווי המשקל. כשבא הערב, הכניסו את כל שאר חיילי הבדיל לקופסה, ואנשי הבית הלכו לישון. אז התחילו הצעצועים לשחק משחקים משלהם: הם ביקרו זה אצל זה, ערכו קרבות של כאילו ונשפי ריקודים. חיילי הבדיל קישקשו בתוך הקופסה שלהם. הם רצו לצאת ולהצטרף לשמחה, אבל לא הצליחו לפתוח את המכסה. מפצחי האגוזים שיחקו בקפיצות, והעיפרון קיפץ על השולחן. היה רעש גדול כל כך, שהקנרית התעוררה והתחילה לדבר, ועוד בחרוזים. רק חייל הבדיל והרקדנית נשארו במקומם. היא עמדה על קצות האצבעות וזרועותיה פרושות, יציבה כמו שהוא עמד על רגלו האחת. הוא לא הוריד ממנה את העיניים אפילו לרגע. השעון צלצל שתים עשרה, ופתאום, בקפיצה, נפתח המכסה של קופסת הטבק. אבל במקום טבק קפץ ממנה גמד שחור קטן, כי קופסת הטבק הייתה בעצם צעצוע הפתעה.
"חייל בדיל," אמר הגמד, "אל תשתוקק למה שלא שייך לך."
אבל חייל הבדיל העמיד פנים שהוא לא שומע.
"טוב מאוד. אז חכה למחר," אמר הגמד.
כשהילדים נכנסו למחרת בבוקר, הם העמידו את חייל הבדיל על אדן החלון. אם הגמד עשה את זה או משב רוח, אי אפשר לדעת, אבל החלון נפתח בבת אחת, וחייל הבדיל נפל החוצה, הפוך, מהקומה השלישית אל הרחוב. זאת הייתה נפילה נוראה, כי הוא נפל עם הראש למטה. הקסדה והכידון שלו נתקעו בין אבני המדרכה, והרגל האחת שלו נשארה באוויר. המשרתת והילד הקטן ירדו מיד במדרגות לחפש אותו, אבל הוא לא נראה בשום מקום, אף על פי שפעם אחת הם כמעט דרכו עליו. אילו קרא "הנה אני!", הכול היה בסדר, אבל הוא היה גאה מדי מכדי לצעוק לעזרה כשהוא לובש מדים.
עד מהרה התחיל לרדת גשם. הטיפות ירדו מהר יותר ויותר, עד שהיה מטר חזק. כשהגשם נגמר, עברו במקרה שני נערים, ואחד מהם אמר: "תראה, יש פה חייל בדיל. מגיעה לו סירה להפליג בה."
אז הם קיפלו סירה מעיתון, הושיבו בה את חייל הבדיל ושלחו אותו להפליג במורד התעלה שבצד הרחוב, והשניים רצו לצדו ומחאו כפיים. אוי, איזה גלים גדולים קמו בתעלה הזאת! וכמה מהר זרם המים! כי הגשם היה חזק מאוד. סירת הנייר עלתה וירדה, ולפעמים הסתובבה מהר כל כך שחייל הבדיל רעד. ובכל זאת נשאר יציב. הפנים שלו לא השתנו, הוא הביט ישר קדימה והחזיק את הרובה על הכתף. פתאום חלפה הסירה מתחת לגשר שהיה חלק מתעלת ביוב, ואז נעשה חושך כמו בקופסה של חייל הבדיל.
"לאן אני הולך עכשיו?" חשב. "אני בטוח שזאת אשמתו של הגמד השחור. אבל אילו רק הגברת הקטנה הייתה כאן איתי בסירה, לא היה איכפת לי מכל החושך."
פתאום הופיע עכברוש מים גדול שגר בתעלה.
"יש לך דרכון?" שאל העכברוש. "תן לי אותו מיד." אבל חייל הבדיל שתק והחזיק את הרובה חזק יותר מתמיד. הסירה המשיכה לשוט, והעכברוש רדף אחריה. איך הוא חרק בשיניו וצעק אל פיסות העץ והקש: "תעצרו אותו! תעצרו אותו! הוא לא שילם מכס ולא הראה את התעודה שלו!" אבל הזרם נעשה חזק וחזק יותר. חייל הבדיל כבר ראה את אור היום זורח במקום שבו נגמרה הקשת. ואז שמע שאגה נוראה, שהייתה מבהילה גם את האיש האמיץ ביותר. בקצה המנהרה נפלה תעלת הביוב אל תעלה גדולה, במקום תלול, וזה היה מסוכן בשבילו כמו שמפל מים מסוכן בשבילנו. הוא היה קרוב מדי כדי לעצור, אז הסירה דהרה הלאה, וחייל הבדיל המסכן יכול היה רק להחזיק את עצמו זקוף ככל האפשר, בלי להניד עפעף, כדי להראות שהוא לא פוחד. הסירה הסתחררה שלוש או ארבע פעמים, ואז התמלאה מים עד שפתה, ושום דבר כבר לא יכול היה להציל אותה מלשקוע. עכשיו עמד החייל במים עד הצוואר, והסירה שקעה עמוק ועמוק יותר, והנייר נעשה רך ורופף מהרטיבות, עד שלבסוף נסגרו המים מעל ראשו של החייל. הוא חשב על הרקדנית הקטנה והחיננית שלא יראה עוד לעולם, ומילות השיר צלצלו באוזניו:
"שלום לך, לוחם, אמיץ תמיד,
נסחף אל קברך, הלאה, עדי עד."
ואז התפרקה סירת הנייר לחתיכות, והחייל שקע במים, ומיד אחר כך בלע אותו דג גדול. הו, כמה חשוך היה בתוך הדג! הרבה יותר חשוך מבמנהרה, וגם צר יותר. אבל חייל הבדיל נשאר יציב, ושכב לכל אורכו עם הרובה על הכתף. הדג שחה הנה והנה ועשה תנועות מופלאות, אבל לבסוף נעשה שקט לגמרי. כעבור זמן מה נדמה היה שהבזק של ברק עובר בו, ואז התקרב אור היום, וקול קרא: "תראו, הנה חייל הבדיל!" את הדג דגו, הביאו לשוק ומכרו לטבחית, והיא לקחה אותו למטבח ופתחה אותו בסכין גדולה. היא הרימה את החייל, החזיקה אותו במותניו בין האגודל לאצבע ונשאה אותו אל החדר. כולם רצו לראות את החייל המופלא הזה שטייל בתוך דג, אבל הוא לא היה גאה כלל. הם העמידו אותו על השולחן, ו... כמה דברים מוזרים קורים בעולם! הנה הוא היה באותו חדר בדיוק, שמחלונו נפל. שם היו אותם ילדים, אותם צעצועים עמדו על השולחן, והארמון היפה והרקדנית הקטנה והחיננית בפתחו. היא עדיין עמדה על רגל אחת והרימה את השנייה, כך שהייתה יציבה כמוהו. חייל הבדיל התרגש כל כך לראות אותה, שכמעט בכה דמעות של בדיל, אבל הוא עצר אותן. הוא רק הביט בה, ושניהם שתקו. פתאום הרים אחד הילדים הקטנים את חייל הבדיל וזרק אותו לתוך התנור. לא הייתה לו שום סיבה לעשות את זה, אז זאת ודאי הייתה אשמתו של הגמד השחור שגר בקופסת הטבק. הלהבות האירו את חייל הבדיל כשעמד שם. החום היה נורא, אבל הוא לא ידע אם זה בא מהאש האמיתית או מאש האהבה. ואז ראה שהצבעים הזוהרים דהו מהמדים שלו, אבל אם נשטפו במסע או בגלל הצער שלו, איש לא יכול לומר. הוא הביט בגברת הקטנה, והיא הביטה בו. הוא הרגיש שהוא נמס, אבל עדיין עמד יציב והרובה על כתפו. פתאום נפתחה דלת החדר, ומשב האוויר הרים את הרקדנית הקטנה. היא ריחפה כמו פיה קלה ישר לתוך התנור, אל צדו של חייל הבדיל, ומיד עלתה בלהבות ונעלמה. חייל הבדיל נמס לגוש, ולמחרת בבוקר, כשהמשרתת הוציאה את האפר מהתנור, היא מצאה אותו בצורת לב קטן של בדיל. ומהרקדנית הקטנה לא נשאר דבר מלבד שושנת נייר הכסף, שנשרפה ונעשתה שחורה כמו פחם.