חבית האמונטיאדו

את אלף העוולות של פורטונטו נשאתי כמיטב יכולתי; אבל כשהעז להעליב, נשבעתי לנקום. אתם, המכירים כל כך היטב את טבע נפשי, לא תניחו עם זאת שהשמעתי איום. בסופו של דבר אנקום; זה היה עניין שהוכרע סופית, אבל עצם הסופיות שבה הוכרע מנעה כל מחשבה על סיכון. לא די שאעניש; עליי להעניש בלי לשלם על כך. עוול אינו מתוקן כשהגמול משיג את מי שבא לתקנו. והוא אינו מתוקן באותה מידה כשהנוקם אינו מצליח להבהיר למי שעשה את העוול שהוא הנוקם.

יש להבין שלא במילה ולא במעשה נתתי לפורטונטו סיבה לפקפק ברצוני הטוב. המשכתי, כמנהגי, לחייך אל פניו, והוא לא הבחין שחיוכי עכשיו היה למחשבה על הקרבתו.

הייתה לו נקודת תורפה, לפורטונטו הזה, אף שמבחינות אחרות היה אדם שראוי לכבד אותו ואף לירא ממנו. הוא התגאה בבקיאותו ביין. מעטים האיטלקים שיש בהם רוח אמיתית של מומחה. לרוב, ההתלהבות שלהם מאומצת כדי להתאים לזמן ולהזדמנות: כדי להונות את המיליונרים הבריטים והאוסטרים. בציור ובאבני חן היה פורטונטו, כמו בני ארצו, שרלטן; אבל בעניין יינות ישנים היה כן. בזה לא הייתי שונה ממנו בהרבה: גם אני הייתי מבין ביינות איטלקיים, וקניתי בכמויות בכל פעם שיכולתי.

היה זה לעת דמדומים, ערב אחד בעיצומו של טירוף הקרנבל, כשפגשתי את ידידי. הוא פנה אליי בחום מופרז, כי שתה הרבה. האיש לבש בגדי ליצן. הוא היה לבוש בגד צמוד בפסים צבעוניים, ועל ראשו כובע חרוטי עם פעמונים. כל כך שמחתי לראות אותו, שחשבתי שלעולם לא אחדל ללחוץ את ידו.

אמרתי לו: "פורטונטו יקירי, איזה מזל שנפגשנו. כמה טוב אתה נראה היום! אבל קיבלתי חבית של מה שמוצג כאמונטיאדו, ויש לי ספקות."

"איך?" אמר. "אמונטיאדו? חבית שלמה? בלתי אפשרי! ובאמצע הקרנבל!"

"יש לי ספקות," השבתי; "והייתי טיפש מספיק לשלם את מלוא המחיר של אמונטיאדו בלי להתייעץ איתך. לא היה אפשר למצוא אותך, ופחדתי להחמיץ את המציאה."

"אמונטיאדו!"

"יש לי ספקות."

"אמונטיאדו!"

"ואני חייב ליישב אותם."

"אמונטיאדו!"

"מכיוון שאתה עסוק, אני בדרכי אל לוקזי. אם יש מישהו עם חוש ביקורת, זה הוא. הוא יגיד לי..."

"לוקזי לא יודע להבדיל בין אמונטיאדו לשרי."

"ובכל זאת יש טיפשים שטוענים שטעמו שווה לשלך."

"בוא, נלך."

"לאן?"

"למרתפים שלך."

"ידידי, לא; לא אנצל את טוב ליבך. אני רואה שיש לך התחייבות. לוקזי..."

"אין לי שום התחייבות; בוא."

"ידידי, לא. זו לא ההתחייבות, אלא ההצטננות הקשה שאני רואה שאתה סובל ממנה. המרתפים לחים מנשוא. הם מצופים מלחת."

"בוא נלך בכל זאת. הקור הוא כלום. אמונטיאדו! רימו אותך. ואשר ללוקזי, הוא לא יודע להבדיל בין שרי לאמונטיאדו."

כך דיבר פורטונטו ונאחז בזרועי. חבשתי מסכה של משי שחור, הידקתי סביבי גלימה, והנחתי לו להחיש אותי אל הארמון שלי.

לא היו משרתים בבית; הם נמלטו לחגוג לכבוד הימים האלה. אמרתי להם שלא אחזור עד הבוקר, ונתתי להם הוראות מפורשות לא לזוז מן הבית. ידעתי היטב שההוראות האלה מספיקות כדי להבטיח שייעלמו מיד, כולם עד האחרון, ברגע שאפנה את גבי.

לקחתי מן המתקנים שבקיר שתי לפידים, נתתי אחד לפורטונטו, ובקידה הובלתי אותו דרך כמה סדרות של חדרים אל הקשת שהובילה אל המרתפים. ירדתי בגרם מדרגות ארוך ומתפתל, וביקשתי ממנו להיזהר כשהוא בא אחריי. לבסוף הגענו לתחתית המורד ועמדנו יחד על האדמה הלחה של קטקומבות בית מונטרזור.

הילוכו של ידידי היה לא יציב, והפעמונים על כובעו צלצלו כשצעד.

"החבית," אמר.

"היא הלאה משם," אמרתי; "אבל שים לב לרשת הלבנה שבוהקת מקירות המערה האלה."

הוא פנה אליי והביט בעיניי בשני כדורים עכורים שנטפו את לחות השכרות.

"מלחת?" שאל לבסוף.

"מלחת," השבתי. "ממתי יש לך השיעול הזה?"

"אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח! אח!"

ידידי המסכן לא היה מסוגל לענות במשך דקות ארוכות.

"זה כלום," אמר לבסוף.

"בוא," אמרתי בהחלטיות, "נחזור; הבריאות שלך יקרה. אתה עשיר, מכובד, נערץ, אהוב; אתה מאושר, כמו שאני הייתי פעם. אתה אדם שיחסרו אותו. בשבילי זה לא משנה. נחזור; אתה תחלה, ואני לא יכול לשאת באחריות. וחוץ מזה, יש את לוקזי..."

"די," אמר; "השיעול הוא כלום; הוא לא יהרוג אותי. לא אמות משיעול."

"נכון, נכון," השבתי; "ובאמת לא התכוונתי להבהיל אותך שלא לצורך, אבל כדאי שתנקוט את כל הזהירות הראויה. לגימה מן המדוק הזה תגן עלינו מן הלחות."

וכאן שברתי את צווארו של בקבוק ששלפתי משורה ארוכה של אחיו שהיו מונחים על העובש.

"שתה," אמרתי והגשתי לו את היין.

הוא הרים אותו אל שפתיו במבט ערמומי. הוא עצר והנהן אליי בידידות, ופעמוניו צלצלו.

"אני שותה," אמר, "לחיי הקבורים הנחים סביבנו."

"ואני לחיים הארוכים שלך."

הוא שוב אחז בזרועי, והמשכנו.

"המרתפים האלה," אמר, "רחבי ידיים."

"בית מונטרזור," השבתי, "היה משפחה גדולה ורבת צאצאים."

"שכחתי את הסמל שלכם."

"כף רגל אדם ענקית מזהב, על רקע תכלת; הרגל מוחצת נחש מזדקף שניביו נעוצים בעקב."

"והסיסמה?"

"Nemo me impune lacessit: איש לא יפגע בי בלי שייענש."

"יפה!" אמר.

היין נצץ בעיניו והפעמונים צלצלו. גם דמיוני שלי התחמם מן המדוק. עברנו בין קירות של עצמות ערומות, ובתוכן חביות וחביונות, אל המעמקים הפנימיים ביותר של הקטקומבות. שוב עצרתי, והפעם העזתי לתפוס את פורטונטו בזרועו מעל המרפק.

"המלחת!" אמרתי: "תראה, היא הולכת ומתרבה. היא תלויה כמו טחב על הקמרונות. אנחנו מתחת לאפיק הנהר. טיפות הלחות מטפטפות בין העצמות. בוא, נחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. השיעול שלך..."

"זה כלום," אמר; "בוא נמשיך. אבל קודם, עוד לגימה מן המדוק."

שברתי והגשתי לו בקבוק של דה גראב. הוא רוקן אותו בלגימה אחת. עיניו הבזיקו באור פראי. הוא צחק והשליך את הבקבוק כלפי מעלה בתנועה שלא הבנתי.

הבטתי בו בהפתעה. הוא חזר על התנועה, תנועה גרוטסקית.

"אתה לא מבין?" אמר.

"אני לא," השבתי.

"אז אתה לא מן האחווה."

"איך?"

"אתה לא מן הבונים החופשיים."

"כן, כן," אמרתי, "כן, כן."

"אתה? בלתי אפשרי! בונה?"

"בונה," השבתי.

"אות," אמר.

"הנה הוא," עניתי, ושלפתי כף בנאים מבין קפלי גלימתי.

"אתה מתלוצץ," קרא, ונסוג כמה צעדים. "אבל בוא נמשיך אל האמונטיאדו."

"שיהיה כך," אמרתי, החזרתי את הכלי אל מתחת לגלימה, ושוב הושטתי לו את זרועי. הוא נשען עליה בכבדות. המשכנו בדרכנו בחיפוש אחר האמונטיאדו. עברנו דרך שורה של קשתות נמוכות, ירדנו, המשכנו, ושוב ירדנו, והגענו אל כוך עמוק, שבו האוויר המעופש גרם ללפידינו להאדים יותר מאשר להבעיר להבה.

בקצה הרחוק ביותר של הכוך נגלה כוך נוסף, צר יותר. קירותיו היו מרופדים בשרידי אדם, ערומים עד הקמרון שמעל, כמנהג הקטקומבות הגדולות של פריז. שלושה מצדדיו של הכוך הפנימי הזה עוד היו מקושטים כך. מן הצד הרביעי הושלכו העצמות למטה, והיו מפוזרות בערבוביה על האדמה, ובנקודה אחת יצרו תל גדול למדי. בתוך הקיר שנחשף כך בהזזת העצמות ראינו גומחה פנימית עוד יותר, בעומק של כמטר ועשרים, ברוחב של כמטר, ובגובה של כשני מטרים. נראה שלא נבנתה לשום שימוש מיוחד כשלעצמה, אלא הייתה רק הרווח שבין שניים מעמודי התמך העצומים של תקרת הקטקומבות, ומאחוריה אחד מקירות הגרניט המוצקים שהקיפו אותן.

לשווא הרים פורטונטו את לפידו העמום וניסה להציץ אל מעמקי הגומחה. את קצה לא אפשר לנו האור החלש לראות.

"המשך," אמרתי; "כאן נמצא האמונטיאדו. ואשר ללוקזי..."

"הוא בור ועם הארץ," קטע אותי ידידי, כשצעד קדימה בצעד לא יציב, ואני הלכתי מיד בעקבותיו. ברגע אחד הגיע אל קצה הגומחה, וכשמצא שהסלע עוצר את התקדמותו, עמד שם מבולבל ומטומטם. עוד רגע, וכבר כבלתי אותו אל הגרניט. על פני הסלע היו שתי לולאות ברזל, במרחק של כשישים סנטימטרים זו מזו, לרוחב. מאחת מהן הייתה תלויה שרשרת קצרה, ומן השנייה מנעול. כרכתי את החוליות סביב מותניו, וזו הייתה מלאכה של שניות ספורות לנעול אותן. הוא היה המום מכדי להתנגד. שלפתי את המפתח ונסוגותי מן הגומחה.

"העבר את ידך," אמרתי, "על הקיר; אתה לא יכול שלא להרגיש את המלחת. באמת לח מאוד. פעם נוספת הרשה לי להפציר בך לחזור. לא? אז אני חייב בהחלט לעזוב אותך. אבל קודם עליי להעניק לך את כל תשומת הלב הקטנה שביכולתי."

"האמונטיאדו!" קרא ידידי, שעוד לא התאושש מתדהמתו.

"נכון," השבתי; "האמונטיאדו."

כשאמרתי את המילים האלה התעסקתי בערמת העצמות שעליה סיפרתי קודם. השלכתי אותן הצידה, ועד מהרה חשפתי כמות של אבני בניין וטיט. בחומרים האלה, ובעזרת כף הבנאים שלי, התחלתי במרץ לבנות חומה על פתח הגומחה.

בקושי הנחתי את הנדבך הראשון של בנייתי, כשגיליתי ששכרותו של פורטונטו פגה במידה רבה. הסימן הראשון לכך היה צעקה נמוכה ומתייפחת ממעמקי הגומחה. זו לא הייתה צעקה של אדם שיכור. אחר כך השתררה שתיקה ארוכה ועיקשת. הנחתי את הנדבך השני, והשלישי, והרביעי; ואז שמעתי את הרעידות הזועמות של השרשרת. הרעש נמשך כמה דקות, ובמהלכן, כדי שאוכל להאזין לו בסיפוק רב יותר, הפסקתי את עבודתי וישבתי על העצמות. כשלבסוף שכך הקשקוש, חזרתי אל כף הבנאים, וסיימתי בלי הפרעה את הנדבך החמישי, השישי והשביעי. החומה הגיעה עכשיו כמעט לגובה חזי. שוב עצרתי, והחזקתי את הלפיד מעל הבנייה, והטלתי כמה קרניים חלשות על הדמות שבפנים.

שורה של צרחות רמות וצורמניות, שפרצו לפתע מגרון הדמות הכבולה, נדמו כאילו הדפו אותי לאחור באלימות. לרגע קצר היססתי; רעדתי. שלפתי את חרבי מנדנה והתחלתי למשש בה את הגומחה; אבל מחשבה של רגע הרגיעה אותי. הנחתי את ידי על המבנה המוצק של הקטקומבות, והייתי מרוצה. שוב ניגשתי אל החומה. עניתי לצעקותיו של הצועק. הדהדתי אותן, סייעתי להן, עליתי עליהן בעוצמה ובכוח. כך עשיתי, והצועק השתתק.

עכשיו הייתה חצות, ומלאכתי התקרבה לסיומה. השלמתי את הנדבך השמיני, התשיעי והעשירי. סיימתי חלק מן הנדבך האחרון, האחד עשר; נותרה רק אבן אחת להתאים ולטייח. נאבקתי במשקלה; הנחתי אותה בחלקה במקומה המיועד. אבל עכשיו עלה מתוך הגומחה צחוק נמוך שסמר את שערות ראשי. אחריו בא קול עצוב, שבקושי הצלחתי לזהות כקולו של פורטונטו האציל. הקול אמר:

"הא! הא! הא! הה! הה! בדיחה טובה מאוד באמת, מתיחה מצוינת. עוד נצחק עליה הרבה בארמון, הה! הה! הה! על כוס יין, הה! הה! הה!"

"האמונטיאדו!" אמרתי.

"הה! הה! הה! הה! הה! הה! כן, האמונטיאדו. אבל לא נעשה מאוחר? לא מחכים לנו בארמון, הגברת פורטונטו וכל השאר? בוא נלך."

"כן," אמרתי, "בוא נלך."

"למען השם, מונטרזור!"

"כן," אמרתי, "למען השם!"

אבל לשווא הקשבתי לתשובה למילים האלה. נעשיתי חסר סבלנות. קראתי בקול רם:

"פורטונטו!"

אין תשובה. קראתי שוב:

"פורטונטו!"

עדיין אין תשובה. דחפתי לפיד דרך הפתח שנותר והנחתי לו ליפול פנימה. בתשובה עלה משם רק צלצול הפעמונים. ליבי נעשה חולה, בגלל הלחות של הקטקומבות. מיהרתי לסיים את מלאכתי. דחקתי את האבן האחרונה אל מקומה; טייחתי אותה. אל מול הבנייה החדשה הקמתי שוב את סוללת העצמות הישנה. חצי מאה שנה לא הפריע להן איש בן תמותה. In pace requiescat: ינוח על משכבו בשלום!