נכון! עצבני, עצבני מאוד, עצבני עד אימה הייתי ועודני; אבל למה תאמרו שאני מטורף? המחלה חידדה את חושיי, לא הרסה אותם, לא קהתה אותם. ומעל כולם היה חד חוש השמיעה. שמעתי את כל הדברים שבשמיים ושבארץ. שמעתי דברים רבים בגיהינום. איך, אם כן, אני מטורף? הקשיבו! ושימו לב כמה בבריאות, כמה בשלווה אני יכול לספר לכם את כל הסיפור.
אי אפשר לומר איך נכנס הרעיון לראשי בפעם הראשונה; אבל משנולד, רדף אותי יומם ולילה. מטרה לא הייתה. תשוקה לא הייתה. אהבתי את הזקן. הוא מעולם לא עשה לי עוול. הוא מעולם לא העליב אותי. בזהב שלו לא חשקתי. אני חושב שזו הייתה העין שלו! כן, זה מה שהיה! הייתה לו עין של נשר פגרים: עין כחולה וחיוורת, ועליה קרום. בכל פעם שנחה עליי, קפא הדם בעורקיי; וכך, לאט לאט, בהדרגה רבה, גמרתי אומר ליטול את חייו של הזקן, ולהיפטר כך מן העין לעולם.
ועכשיו, זו הנקודה. אתם חושבים שאני מטורף. מטורפים לא יודעים כלום. אבל הייתם צריכים לראות אותי. הייתם צריכים לראות באיזו חוכמה פעלתי, באיזו זהירות, באיזו ראיית הנולד, באיזו העמדת פנים ניגשתי למלאכה! מעולם לא הייתי טוב יותר אל הזקן מאשר במשך כל השבוע שלפני שהרגתי אותו. ובכל לילה, בסביבות חצות, סובבתי את הבריח של דלתו ופתחתי אותה, הו, בעדינות כזאת! ואז, כשפתחתי פתח שיספיק לראשי, הכנסתי פנס אפל, סגור, סגור לגמרי, כך שאף קרן אור לא יצאה ממנו, ואחר כך דחפתי פנימה את ראשי. הו, הייתם צוחקים לו ראיתם באיזו ערמומיות דחפתי אותו פנימה! הזזתי אותו לאט, לאט מאוד מאוד, כדי שלא אפריע לשנתו של הזקן. לקח לי שעה להכניס את כל ראשי אל תוך הפתח, עד שיכולתי לראות אותו שוכב על מיטתו. הא! היה מטורף נוהג בחוכמה כזאת? ואז, כשראשי כבר היה היטב בתוך החדר, פתחתי את הפנס בזהירות, הו, בזהירות כזאת, בזהירות (כי הצירים חרקו), פתחתי אותו רק במידה שקרן דקה אחת תיפול על עין הנשר. וכך עשיתי שבעה לילות ארוכים, בכל לילה בדיוק בחצות, אבל תמיד מצאתי את העין עצומה; וכך אי אפשר היה לעשות את המלאכה; כי לא הזקן הוא שהציק לי, אלא עינו הרעה. ובכל בוקר, עם עלות השחר, נכנסתי באומץ אל חדרו ודיברתי אליו בגבורה, קראתי לו בשמו בקול לבבי ושאלתי איך עבר עליו הלילה. אז אתם מבינים שהוא היה צריך להיות זקן מעמיק מאוד באמת כדי לחשוד שבכל לילה, בדיוק בשתים עשרה, הצצתי אליו בזמן שישן.
בלילה השמיני נזהרתי יותר מן הרגיל כשפתחתי את הדלת. מחוג הדקות של שעון זז מהר יותר מידי. מעולם לפני הלילה ההוא לא חשתי את מלוא כוחותיי, את מלוא פיקחותי. בקושי יכולתי לרסן את רגשות הניצחון שלי. לחשוב שהנה אני, פותח את הדלת, קצת אחרי קצת, והוא אפילו לא חולם על מעשיי ומחשבותיי הסודיים. ממש צחקקתי למחשבה הזאת; ואולי הוא שמע אותי; כי זז לפתע על המיטה, כמו נבהל. עכשיו אולי תחשבו שנסוגותי, אבל לא. חדרו היה שחור כזפת בחושך הסמיך (כי התריסים היו סגורים היטב, מפחד שודדים), וכך ידעתי שהוא לא יכול לראות את הדלת נפתחת, והמשכתי לדחוף אותה בהתמדה, בהתמדה.
ראשי כבר היה בפנים, ועמדתי לפתוח את הפנס, כשהאגודל שלי החליק על סוגר הפח, והזקן זינק ישיבה במיטה וצעק: "מי שם?"
עמדתי דומם לגמרי ולא אמרתי דבר. שעה שלמה לא הנעתי שריר, ובינתיים לא שמעתי אותו שוכב. הוא עדיין ישב במיטה ומקשיב; בדיוק כפי שאני עשיתי, לילה אחר לילה, כשהקשבתי לחיפושיות המוות בקיר.
כעבור זמן מה שמעתי גניחה קלה, וידעתי שזו גניחה של אימת מוות. זו לא הייתה גניחה של כאב או של צער, הו, לא! זה היה הקול הנמוך והחנוק שעולה מעמקי הנפש כשהיא מוצפת אימה. הכרתי היטב את הקול הזה. לילות רבים, בדיוק בחצות, כשכל העולם ישן, הוא פרץ מתוך חזי שלי, ובהדו הנורא העמיק את הבעתות שטירפו את דעתי. אני אומר לכם, הכרתי אותו היטב. ידעתי מה הזקן מרגיש, וריחמתי עליו, אף שבליבי צחקקתי. ידעתי שהוא שוכב ער מאז הרעש הקל הראשון, כשהתהפך במיטה. פחדיו גדלו והלכו מאז. הוא ניסה לשכנע את עצמו שאין להם סיבה, אבל לא הצליח. הוא אמר לעצמו: "זו רק הרוח בארובה, זה רק עכבר שעובר על הרצפה," או "זה רק צרצר שצרצר פעם אחת." כן, הוא ניסה לנחם את עצמו בהשערות האלה: אבל הכול היה לשווא. הכול לשווא; כי המוות, כשהתקרב אליו, צעד לפניו עם צלו השחור ועטף את הקורבן. וההשפעה המצמררת של הצל הבלתי נראה היא שגרמה לו להרגיש, אף שלא ראה ולא שמע, להרגיש את נוכחות ראשי בתוך החדר.
כשחיכיתי זמן רב, בסבלנות רבה, ולא שמעתי אותו שוכב, החלטתי לפתוח סדק קטן, קטן מאוד מאוד, בפנס. אז פתחתי אותו, אתם לא יכולים לדמיין באיזו התגנבות, באיזו התגנבות, עד שלבסוף קרן עמומה אחת, כמו חוט של עכביש, נורתה מן הסדק ונפלה במלואה על עין הנשר.
היא הייתה פקוחה, פקוחה לרווחה, ואני התמלאתי זעם כשהבטתי בה. ראיתי אותה בבהירות מושלמת: כולה כחול עמום, ועליה צעיף מחריד שהקפיא את לשד עצמותיי; אבל לא יכולתי לראות שום דבר אחר מפניו או מגופו של הזקן: כי כיוונתי את הקרן, כמו מתוך חוש פנימי, בדיוק אל הנקודה הארורה.
והאם לא אמרתי לכם שמה שאתם טועים לחשוב לטירוף אינו אלא חדות־יתר של החושים? עכשיו, אני אומר לכם, הגיע אל אוזניי קול נמוך, עמום ומהיר, כמו הקול ששעון משמיע כשהוא עטוף בצמר גפן. גם את הקול הזה הכרתי היטב. זה היה דפיקות הלב של הזקן. הוא הגביר את זעמי, כמו שהלמות התוף ממלאת את החייל אומץ.
ובכל זאת עוד התאפקתי ועמדתי דומם. בקושי נשמתי. החזקתי את הפנס ללא תנועה. בדקתי עד כמה בהתמדה אני יכול להחזיק את הקרן על העין. ובינתיים הלך וגבר התיפוף התופתי של הלב. הוא נעשה מהיר יותר ויותר, וחזק יותר ויותר בכל רגע. אימתו של הזקן ודאי הייתה עצומה! הוא נעשה חזק יותר, אני אומר לכם, חזק יותר בכל רגע! אתם מקשיבים לי היטב? אמרתי לכם שאני עצבני: ואני באמת עצבני. ועכשיו, בשעה המתה של הלילה, בתוך הדממה הנוראה של הבית הישן ההוא, קול מוזר כל כך עורר בי אימה שלא יכולתי לשלוט בה. ובכל זאת, עוד כמה דקות התאפקתי ועמדתי דומם. אבל הדפיקות נעשו חזקות יותר, חזקות יותר! חשבתי שהלב יתפוצץ. ועכשיו תקפה אותי דאגה חדשה: שכן ישמע את הקול! שעתו של הזקן הגיעה! בצעקה רמה פתחתי את הפנס לרווחה וזינקתי אל החדר. הוא צרח פעם אחת, פעם אחת בלבד. ברגע אחד גררתי אותו אל הרצפה והפכתי עליו את המיטה הכבדה. אז חייכתי בעליזות, כשראיתי שהמעשה נעשה עד כאן. אבל במשך דקות רבות המשיך הלב לפעום בקול עמום. זה, עם זאת, לא הטריד אותי; דרך הקיר לא ישמעו אותו. לבסוף פסק. הזקן היה מת. הסרתי את המיטה ובדקתי את הגופה. כן, הוא היה מת, מת כאבן. הנחתי את ידי על הלב והחזקתי אותה שם דקות רבות. לא היה דופק. הוא היה מת כאבן. עינו לא תטריד אותי עוד.
אם עדיין אתם חושבים שאני מטורף, לא תחשבו כך עוד כשאתאר את אמצעי הזהירות הנבונים שנקטתי כדי להסתיר את הגופה. הלילה דעך, ואני עבדתי בחיפזון, אבל בשקט. קודם כול ביתרתי את הגופה. כרתתי את הראש ואת הזרועות ואת הרגליים.
אחר כך עקרתי שלושה קרשים מרצפת החדר, והנחתי הכול בין הקורות. ואז החזרתי את הקרשים למקומם בפיקחות כזאת, בערמומיות כזאת, ששום עין אנושית, אפילו לא עינו שלו, לא הייתה יכולה לגלות שמשהו לא בסדר. לא היה מה לשטוף: שום כתם מכל סוג, שום טיפת דם. הייתי זהיר מדי בשביל זה. גיגית קלטה הכול. הא! הא!
כשסיימתי את המלאכות האלה, השעה הייתה ארבע: עדיין חשוך כמו בחצות. כשהפעמון צלצל את השעה, נשמעה דפיקה בדלת הרחוב. ירדתי לפתוח בלב קל, כי ממה היה לי לפחד עכשיו? נכנסו שלושה גברים, שהציגו את עצמם, בנימוס מושלם, כשוטרים. שכן שמע צרחה במהלך הלילה; התעורר חשד למעשה פלילי; נמסרה הודעה לתחנת המשטרה, והם (השוטרים) נשלחו לחפש בבית.
חייכתי, כי ממה היה לי לפחד? בירכתי את האדונים לשלום. הצרחה, אמרתי, הייתה שלי, בחלום. הזקן, הזכרתי, נסע לכפר. הובלתי את אורחיי בכל הבית. ביקשתי שיחפשו, שיחפשו היטב. לבסוף הובלתי אותם אל חדרו. הראיתי להם את אוצרותיו, בטוחים, ללא פגע. בהתלהבות של ביטחוני הבאתי כיסאות אל החדר, והפצרתי בהם לנוח כאן מעמלם, ואני עצמי, בחוצפה הפרועה של ניצחוני המושלם, הצבתי את הכיסא שלי בדיוק על המקום שמתחתיו נחה גופת הקורבן.
השוטרים היו מרוצים. התנהגותי שכנעה אותם. הייתי רגוע במידה יוצאת דופן. הם ישבו, ובזמן שעניתי בעליזות, שוחחו על דברים של יום יום. אבל לא עבר זמן רב והרגשתי שאני מחוויר, וייחלתי שילכו. ראשי כאב, ונדמה היה לי שאני שומע צלצול באוזניי: אבל הם עדיין ישבו ועדיין שוחחו. הצלצול נעשה ברור יותר: הוא נמשך ונעשה ברור יותר: דיברתי בחופשיות רבה יותר כדי להיפטר מן התחושה: אבל הוא נמשך והלך והתבהר, עד שלבסוף גיליתי שהרעש אינו בתוך אוזניי.
אין ספק שעכשיו החוורתי מאוד; אבל דיברתי בשטף רב יותר, ובקול רם יותר. ובכל זאת הקול גבר, ומה יכולתי לעשות? זה היה קול נמוך, עמום ומהיר, ממש כמו הקול ששעון משמיע כשהוא עטוף בצמר גפן. התנשמתי בכבדות, ובכל זאת השוטרים לא שמעו אותו. דיברתי מהר יותר, בלהט רב יותר; אבל הרעש גבר בהתמדה. קמתי והתווכחתי על זוטות, בקול גבוה ובתנועות ידיים פראיות; אבל הרעש גבר בהתמדה. למה הם לא הולכים? צעדתי על הרצפה הלוך ושוב בצעדים כבדים, כאילו הערותיהם של האנשים הוציאו אותי מדעתי מזעם, אבל הרעש גבר בהתמדה. הו אלוהים! מה יכולתי לעשות? קצף עלה על שפתיי, השתוללתי, קיללתי! הנפתי את הכיסא שישבתי עליו וגררתי אותו בחריקה על הקרשים, אבל הרעש עלה מעל לכול וגבר בלי הרף. הוא נעשה חזק יותר, חזק יותר, חזק יותר! ועדיין האנשים שוחחו בנעימות וחייכו. האם ייתכן שלא שמעו? אל אדירים! לא, לא! הם שמעו! הם חשדו! הם ידעו! הם לעגו לאימה שלי! כך חשבתי, וכך אני חושב. אבל כל דבר היה טוב מן הייסורים האלה! כל דבר היה נסבל יותר מן הלעג הזה! לא יכולתי לשאת עוד את החיוכים הצבועים ההם! הרגשתי שאני חייב לצרוח או למות! ועכשיו, שוב! הקשיבו! חזק יותר! חזק יותר! חזק יותר! חזק יותר!
"נבלים!" צרחתי, "די להעמיד פנים! אני מודה במעשה! עקרו את הקרשים! כאן, כאן! זו פעימת ליבו המחריד!"