הרפתקת האגודל של המהנדס

מכל הבעיות שהוגשו לידידי, מר שרלוק הולמס, לפתרון במהלך שנות קרבתנו, היו רק שתיים שאני הייתי האמצעי להביאן לתשומת ליבו: זו של האגודל של מר הת'רלי, וזו של הטירוף של קולונל וורברטון. מבין השתיים, ייתכן שהאחרונה סיפקה שדה נאה יותר לצופה חד ומקורי, אבל הראשונה הייתה כל כך מוזרה בראשיתה וכל כך דרמטית בפרטיה, שאולי היא ראויה יותר להירשם, גם אם נתנה לידידי פחות הזדמנויות לשיטות ההסקה שבהן השיג תוצאות כל כך מדהימות. הסיפור סופר, אני מאמין, יותר מפעם אחת בעיתונים, אבל כמו כל הסיפורים כאלה, השפעתו פחות מרשימה בהרבה כשהוא מוצג בבת אחת בחצי טור דפוס יחיד, מאשר כשהעובדות מתפתחות לאט לנגד עיניך, והתעלומה מתבהרת בהדרגה, כשכל גילוי חדש מספק צעד שמוביל אל האמת השלמה. באותו זמן הנסיבות הותירו בי רושם עמוק, וחלוף שנתיים בקושי החליש את ההשפעה.

זה היה בקיץ של 89, לא זמן רב אחרי נישואיי, כשהתרחשו האירועים שאני עומד עכשיו לסכם. חזרתי לפרקטיקה אזרחית ונטשתי סופית את הולמס בחדריו ברחוב בייקר, אף שביקרתי אותו בלי הרף, ומדי פעם אפילו שכנעתי אותו לוותר על הרגליו הבוהמיינים עד כדי כך שיבוא לבקר אותנו. הפרקטיקה שלי גדלה בהתמדה, ומכיוון שבמקרה גרתי לא רחוק מאוד מתחנת פדינגטון, קיבלתי כמה מטופלים מבין עובדי הרכבת. אחד מהם, שריפאתי ממחלה כואבת וממושכת, לא נלאה מלפרסם את מעלותיי ומלנסות לשלוח אליי כל סובל שהייתה לו השפעה עליו.

בוקר אחד, קצת לפני שבע, העירה אותי המשרתת כשהקישה בדלת כדי להודיע שבאו שני אנשים מפדינגטון והם מחכים בחדר הייעוץ. התלבשתי בחיפזון, כי ידעתי מניסיון שמקרי רכבת הם לעתים רחוקות זניחים, ומיהרתי למטה. כשירדתי, בן בריתי הוותיק, הכרטיסן, יצא מהחדר וסגר את הדלת היטב אחריו.

"הבאתי אותו לכאן," לחש, והצביע באגודלו מעבר לכתפו. "הוא בסדר."

"מה זה, אם כך?" שאלתי, כי התנהגותו רמזה שזה איזה יצור מוזר שכלא בחדר שלי.

"זה מטופל חדש," לחש. "חשבתי שאביא אותו בעצמי. ככה הוא לא יוכל להתחמק. הנה הוא, שלם ובריא. אני חייב ללכת עכשיו, דוקטור. יש לי את התפקידים שלי, בדיוק כמוך." והוא הלך לדרכו, המגייס הנאמן הזה, בלי לתת לי אפילו זמן להודות לו.

נכנסתי לחדר הייעוץ שלי ומצאתי ג'נטלמן יושב ליד השולחן. הוא היה לבוש בפשטות בחליפת טוויד בגוון אברש, עם כובע בד רך שהניח על הספרים שלי. סביב אחת מידיו הייתה כרוכה מטפחת, מנומרת כולה בכתמי דם. הוא היה צעיר, לא יותר מבן עשרים וחמש, הייתי אומר, עם פנים חזקות וגבריות. אבל הוא היה חיוור ביותר, ועשה עליי רושם של אדם שסובל מסערה חזקה כלשהי, שנדרש כל כוח רוחו כדי לשלוט בה.

"אני מצטער להעיר אותך כל כך מוקדם, דוקטור," אמר, "אבל עברתי תאונה רצינית מאוד במהלך הלילה. באתי ברכבת הבוקר, וכששאלתי בפדינגטון איפה אוכל למצוא רופא, בחור הגון ליווה אותי לכאן באדיבות רבה. נתתי למשרתת כרטיס ביקור, אבל אני רואה שהיא השאירה אותו על השולחן הצדדי."

הרמתי אותו והעפתי בו מבט. "מר ויקטור הת'רלי, מהנדס הידראולי, רחוב ויקטוריה 16א (קומה שלישית)." אלה היו השם, התואר והמגורים של המבקר שלי מהבוקר. "אני מצטער שגרמתי לך לחכות," אמרתי, והתיישבתי בכיסא הספרייה שלי. "אתה טרי ממסע לילה, אני מבין, שהוא כשלעצמו עיסוק חדגוני."

"אה, את הלילה שלי אי אפשר לכנות חדגוני," אמר, וצחק. הוא צחק מכל הלב, בצליל גבוה ומצלצל, נשען לאחור בכיסאו ומתנודד מצחוק. כל האינסטינקטים הרפואיים שלי התקוממו נגד הצחוק הזה.

"תפסיק!" קראתי. "תתאפס!" ומזגתי קצת מים מקנקן.

אבל זה היה חסר תועלת. הוא נסחף באחת מאותן התפרצויות היסטריות שבאות על אופי חזק כשמשבר גדול כלשהו עבר וחלף. כעבור זמן קצר הוא חזר לעצמו שוב, עייף מאוד וחיוור למראה.

"עשיתי מעצמי צחוק," התנשף.

"בכלל לא. שתה את זה." הוספתי קצת ברנדי למים, והצבע התחיל לחזור ללחייו חסרות הדם.

"זה יותר טוב!" אמר. "ועכשיו, דוקטור, אולי תהיה נחמד לטפל באגודל שלי, או ליתר דיוק במקום שבו האגודל שלי היה פעם."

הוא פרם את המטפחת והושיט את ידו. זה גרם אפילו לעצביי המחושלים להצטמרר כשהסתכלתי עליה. היו ארבע אצבעות בולטות ומשטח אדום, ספוגי ומחריד, במקום שבו היה צריך להיות האגודל. הוא נכרת או נתלש ממש מהשורש.

"שמיים!" קראתי. "זו פציעה נוראה. היא בטח דיממה הרבה."

"כן, היא דיממה. התעלפתי כשזה נעשה, ואני חושב שבטח הייתי מחוסר הכרה זמן רב. כשהתעוררתי, גיליתי שהיא עדיין מדממת, אז קשרתי קצה אחד של המטפחת שלי חזק מאוד סביב פרק היד וחיזקתי אותו בזרד."

"מצוין! היית צריך להיות מנתח."

"זו שאלה של הידראוליקה, אתה מבין, והיא בתחום שלי."

"זה נעשה," אמרתי, בזמן שבדקתי את הפצע, "בכלי כבד וחד מאוד."

"משהו כמו קופיץ," אמר.

"תאונה, אני מניח?"

"בשום אופן לא."

"מה! התקפה רצחנית?"

"רצחנית מאוד, באמת."

"אתה מבעית אותי."

ספגתי את הפצע, ניקיתי אותו, חבשתי אותו, ולבסוף כיסיתי אותו בצמר גפן ובתחבושות מחוטאות. הוא נשכב לאחור בלי להירתע, אף שנשך את שפתו מדי פעם.

"מה שלומך?" שאלתי כשסיימתי.

"מצוין! בין הברנדי שלך לתחבושת שלך, אני מרגיש אדם חדש. הייתי חלש מאוד, אבל עברתי הרבה."

"אולי עדיף שלא תדבר על העניין. ברור שהוא מכביד על העצבים שלך."

"אה, לא, לא עכשיו. אצטרך לספר את סיפורי למשטרה. אבל בינינו, אלמלא ההוכחה המשכנעת של הפצע הזה שלי, הייתי מופתע אילו האמינו להצהרה שלי, כי היא יוצאת דופן מאוד, ואין לי הרבה הוכחות לגבות אותה. ואפילו אם יאמינו לי, הרמזים שאני יכול לתת להם כל כך מעורפלים, שזו שאלה אם ייעשה צדק."

"הא!" קראתי. "אם זה משהו מסוג של בעיה שאתה רוצה לראות נפתרת, הייתי ממליץ לך בחום לבוא לידידי, מר שרלוק הולמס, לפני שתלך למשטרה הרשמית."

"אה, שמעתי על הבחור הזה," ענה המבקר שלי, "והייתי שמח מאוד אם הוא ייקח את העניין, אף שכמובן אני חייב להשתמש גם במשטרה הרשמית. תוכל לתת לי מכתב היכרות אליו?"

"אעשה יותר טוב. אקח אותך אליו בעצמי."

"אהיה אסיר תודה לך מאוד."

"נקרא לכרכרה וניסע יחד. נגיע בדיוק בזמן לאכול איתו ארוחת בוקר קטנה. אתה מרגיש שאתה מסוגל לזה?"

"כן. לא ארגיש בנוח עד שאספר את הסיפור שלי."

"אז המשרת שלי יקרא לכרכרה, ואהיה איתך ברגע." מיהרתי למעלה, הסברתי את העניין בקצרה לאשתי, ותוך חמש דקות הייתי בתוך כרכרה, נוסע עם המכר החדש שלי לרחוב בייקר.

שרלוק הולמס, כפי שציפיתי, התבטל בסלון שלו בחלוק, קרא את מדור המודעות האישיות של ה"טיימס" ועישן את מקטרת הטרום ארוחת בוקר שלו, שהורכבה מכל השאריות והגושים שנותרו מהעישון שלו ביום הקודם, כולם מיובשים ונאספים בקפידה על פינת מדף האח. הוא קיבל אותנו בדרכו הלבבית השקטה, הזמין פרוסות בייקון וביצים טריות, והצטרף אלינו לארוחה דשנה. כשהסתיימה, הוא הושיב את המכר החדש שלנו על הספה, הניח כרית מתחת לראשו, ושם כוס ברנדי ומים בהישג ידו.

"קל לראות שהחוויה שלך לא הייתה רגילה, מר הת'רלי," אמר. "בבקשה, שכב שם ותרגיש לגמרי בבית. ספר לנו מה שאתה יכול, אבל עצור כשאתה עייף ושמור על כוחך בקצת משקה מחזק."

"תודה," אמר המטופל שלי, "אבל אני מרגיש אדם אחר מאז שהדוקטור חבש אותי, ואני חושב שארוחת הבוקר שלך השלימה את הריפוי. אקח כמה שפחות מזמנך היקר, אז אתחיל מיד בחוויות המיוחדות שלי."

הולמס ישב בכורסה הגדולה שלו עם ההבעה העייפה וכבדת העפעפיים שהסתירה את טבעו החד והלהוט, ואני ישבתי מולו, והקשבנו בשתיקה לסיפור המוזר שהמבקר שלנו פירט לנו.

"עליכם לדעת," אמר, "שאני יתום ורווק, וגר לבד בחדרים שכורים בלונדון. במקצועי אני מהנדס הידראולי, וצברתי ניסיון ניכר בעבודתי במשך שבע השנים שבהן הייתי שוליה אצל ונר ומת'סון, החברה הידועה מגריניץ'. לפני שנתיים, אחרי שסיימתי את תקופתי, ואחרי שגם קיבלתי סכום כסף הוגן בעקבות מותו של אבי המסכן, החלטתי לפתוח עסק לעצמי ושכרתי משרד מקצועי ברחוב ויקטוריה.

"אני מניח שכל אחד מוצא את ההתחלה העצמאית הראשונה שלו בעסקים חוויה קודרת. בשבילי היא הייתה כזאת במיוחד. במשך שנתיים היו לי שלוש התייעצויות ועבודה קטנה אחת, וזה ממש כל מה שהמקצוע שלי הביא לי. ההכנסה הכוללת שלי מסתכמת בעשרים ושבע לירות ועשרה שילינג. כל יום, מתשע בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים, חיכיתי במאורה הקטנה שלי, עד שבסוף ליבי התחיל לשקוע, והתחלתי להאמין שלעולם לא תהיה לי פרקטיקה בכלל.

"אבל אתמול, בדיוק כשחשבתי לעזוב את המשרד, הפקיד שלי נכנס לומר שמחכה ג'נטלמן שרוצה לראות אותי בעניין עסקי. הוא הביא גם כרטיס ביקור, עם השם 'קולונל ליסנדר סטארק' חרוט עליו. ממש בעקבותיו בא הקולונל עצמו, אדם קצת מעל לגובה הממוצע, אבל רזה ביותר. אינני חושב שראיתי אי פעם אדם רזה כל כך. כל פניו התחדדו לאף ולסנטר, ועור לחייו היה מתוח לגמרי על עצמותיו הבולטות. ובכל זאת נראה שהכחישות הזאת היא מצבו הטבעי, ולא נובעת משום מחלה, כי עינו הייתה בהירה, צעדו נמרץ והליכותיו בטוחות. הוא היה לבוש בפשטות אבל בסדר, וגילו, הייתי מעריך, קרוב יותר לארבעים משלושים.

"'מר הת'רלי?' אמר, במשהו כמו מבטא גרמני. 'המליצו לי עליך, מר הת'רלי, כאדם שלא רק מיומן במקצועו, אלא גם דיסקרטי ומסוגל לשמור סוד.'

"קדתי, ומחמיא לי כמו שהיה מחמיא לכל צעיר בפנייה כזאת. 'מותר לי לשאול מי נתן לי המלצה כל כך טובה?'

"'נו, אולי עדיף שלא אגיד לך את זה ממש ברגע זה. מאותו מקור אני יודע שאתה גם יתום וגם רווק, ושאתה גר לבד בלונדון.'

"'זה נכון לגמרי,' עניתי. 'אבל תסלח לי אם אגיד שאינני רואה איך כל זה קשור לכישוריי המקצועיים. הבנתי שרצית לדבר איתי בעניין מקצועי?'

"'בלי ספק. אבל תגלה שכל מה שאני אומר באמת לעניין. יש לי עבורך הזמנה מקצועית, אבל סודיות מוחלטת היא חיונית לגמרי. סודיות מוחלטת, אתה מבין, וכמובן שאפשר לצפות לה יותר מאדם שחי לבד מאשר ממי שחי בחיק משפחתו.'

"'אם אבטיח לשמור סוד,' אמרתי, 'אתה יכול לסמוך עליי לגמרי שאעשה זאת.'

"הוא הביט בי בחוזקה רבה כשדיברתי, ונראה לי שמעולם לא ראיתי עין חשדנית ושואלת כל כך.

"'אתה מבטיח, אם כך?' אמר לבסוף.

"'כן, אני מבטיח.'

"'שתיקה מוחלטת ומלאה לפני, במהלך ואחרי? שום אזכור לעניין בכלל, לא בדיבור ולא בכתב?'

"'כבר נתתי לך את מילתי.'

"'טוב מאוד.' הוא קפץ פתאום, וזינק כמו ברק על פני החדר ופתח את הדלת בתנופה. המעבר בחוץ היה ריק.

"'זה בסדר,' אמר כשחזר. 'אני יודע שפקידים לפעמים סקרנים לגבי ענייני אדוניהם. עכשיו אנחנו יכולים לדבר בביטחה.' הוא קירב את הכיסא שלו מאוד אל שלי והתחיל לבהות בי שוב באותו מבט שואל ומהורהר.

"תחושה של דחייה, ושל משהו קרוב לפחד, התחילה לעלות בי למראה המעשים המוזרים של האיש חסר הבשר הזה. אפילו החשש שלי לאבד לקוח לא יכול היה לעצור אותי מלהראות את קוצר רוחי.

"'אני מבקש שתציג את העניין שלך, אדוני,' אמרתי. 'הזמן שלי יקר.' שמיים יסלחו לי על המשפט האחרון הזה, אבל המילים עלו על שפתיי.

"'איך היו מתאימות לך חמישים גיני תמורת עבודת לילה?' שאל.

"'באופן מעורר התפעלות.'

"'אני אומר עבודת לילה, אבל עבודה של שעה תהיה קרובה יותר לאמת. אני פשוט רוצה את דעתך על מכבש הטבעה הידראולי שהשתבש. אם תראה לנו מה לא בסדר, נתקן אותו בקרוב בעצמנו. מה אתה חושב על הזמנה כזאת?'

"'העבודה נראית קלה והתשלום נדיב.'

"'בדיוק כך. נרצה שתבוא הלילה ברכבת האחרונה.'

"'לאן?'

"'לאייפורד, בברקשייר. זה מקום קטן ליד גבולות אוקספורדשייר, ובמרחק פחות מאחד עשר קילומטרים מרדינג. יש רכבת מפדינגטון שתביא אותך לשם בערך באחת עשרה ורבע.'

"'טוב מאוד.'

"'ארד עם כרכרה לפגוש אותך.'

"'יש נסיעה, אם כך?'

"'כן, המקום הקטן שלנו ממש בכפר. הוא במרחק אחד עשר קילומטרים טובים מתחנת אייפורד.'

"'אז בקושי נגיע לשם לפני חצות. אני מניח שלא יהיה סיכוי לרכבת חזרה. אהיה חייב להישאר ללילה.'

"'כן, נוכל בקלות לסדר לך מקום לינה.'

"'זה מאוד לא נוח. לא אוכל לבוא בשעה נוחה יותר?'

"'שפטנו שעדיף שתבוא מאוחר. כדי לפצות אותך על כל אי נוחות אנחנו משלמים לך, אדם צעיר ולא ידוע, שכר שהיה קונה חוות דעת מראשי המקצוע שלך. ובכל זאת, כמובן, אם אתה רוצה לסגת מהעסק, יש הרבה זמן לעשות זאת.'

"חשבתי על חמישים הגיני, וכמה הם יהיו שימושיים לי. 'בכלל לא,' אמרתי. 'אשמח מאוד להתאים את עצמי לרצונותיך. אבל הייתי רוצה להבין קצת יותר בבירור מה זה שאתה רוצה שאעשה.'

"'בדיוק. טבעי מאוד שהתחייבות הסודיות שדרשנו ממך עוררה את סקרנותך. אין לי שום רצון לחייב אותך לשום דבר בלי שהכל יונח לפניך. אני מניח שאנחנו בטוחים לגמרי ממצותתים?'

"'לגמרי.'

"'אז העניין עומד כך. אתה בוודאי מודע לכך שאדמת כובסים היא מוצר יקר ערך, ושהיא נמצאת רק במקום אחד או שניים באנגליה?'

"'שמעתי כך.'

"'לפני זמן מה קניתי מקום קטן, מקום קטן מאוד, במרחק פחות משישה עשר קילומטרים מרדינג. היה לי המזל לגלות שיש מרבץ של אדמת כובסים באחד השדות שלי. אבל כשבדקתי אותו, גיליתי שהמרבץ הזה קטן יחסית, ושהוא מהווה חוליה בין שני מרבצים גדולים בהרבה מימין ומשמאל, שניהם, לעומת זאת, בשטחים של שכניי. האנשים הטובים האלה לא ידעו כלל שאדמתם מכילה דבר יקר ערך בדיוק כמו מכרה זהב. באופן טבעי, היה זה לטובתי לקנות את אדמתם לפני שיגלו את ערכה האמיתי, אבל למרבה הצער לא היה לי הון שבעזרתו אוכל לעשות זאת.

"'אבל שיתפתי כמה מחבריי בסוד, והם הציעו שנעבד בשקט ובסוד את המרבץ הקטן שלנו, ושבדרך זו נרוויח את הכסף שיאפשר לנו לקנות את השדות השכנים. את זה אנחנו עושים כבר זמן מה, וכדי לעזור לנו בפעולות שלנו הקמנו מכבש הידראולי. המכבש הזה, כפי שכבר הסברתי, השתבש, ואנחנו רוצים את עצתך בנושא. אבל אנחנו שומרים על הסוד שלנו בקנאות רבה, ואם פעם ייוודע שיש לנו מהנדסים הידראוליים שבאים לבית הקטן שלנו, זה יעורר בקרוב שאלות, ואז, אם העובדות ייצאו, שלום לכל סיכוי להשיג את השדות האלה ולבצע את התוכניות שלנו. לכן גרמתי לך להבטיח לי שלא תספר לאף בן אדם שאתה נוסע לאייפורד הלילה. אני מקווה שאני מבהיר הכל?'

"'אני עוקב אחריך לגמרי,' אמרתי. 'הנקודה היחידה שלא הצלחתי להבין לגמרי היא איזה שימוש אתם יכולים לעשות במכבש הידראולי בחפירת אדמת כובסים, שכפי שאני מבין, נחפרת כמו חצץ מבור.'

"'אה!' אמר בשוויון נפש. 'יש לנו תהליך משלנו. אנחנו דוחסים את האדמה ללבנים, כדי להוציא אותן בלי לגלות מה הן. אבל זה פרט בלבד. שיתפתי אותך עכשיו באמון מלא, מר הת'רלי, והראיתי לך כמה אני סומך עליך.' הוא קם בזמן שדיבר. 'אצפה לך, אם כך, באייפורד באחת עשרה ורבע.'

"'אהיה שם בהחלט.'

"'ואף מילה לאף נפש.' הוא הביט בי במבט שואל אחרון וארוך, ואז, כשלחץ את ידי באחיזה קרה ולחה, מיהר החוצה מהחדר.

"נו, כשבאתי לחשוב על הכל בדם קר, הייתי נדהם מאוד, כפי ששניכם יכולים לחשוב, מההזמנה הפתאומית הזאת שהופקדה בידיי. מצד אחד, כמובן, שמחתי, כי השכר היה לפחות פי עשרה ממה שהייתי מבקש אילו קבעתי מחיר לשירותיי, וייתכן שההזמנה הזאת תוביל לאחרות. מצד שני, הפנים וההתנהגות של המעסיק שלי השאירו עליי רושם לא נעים, ולא יכולתי לחשוב שההסבר שלו על אדמת הכובסים מספיק כדי להסביר את הצורך שאבוא בחצות, ואת החרדה הקיצונית שלו שמא אספר למישהו על שליחותי. אבל השלכתי את כל הפחדים לרוחות, אכלתי ארוחת ערב דשנה, נסעתי לפדינגטון ויצאתי לדרך, אחרי שצייתי לכלל לגבי שמירה על פי סגור עד האות האחרונה.

"ברדינג נאלצתי להחליף לא רק את הקרון אלא גם את התחנה. אבל הגעתי בזמן לרכבת האחרונה לאייפורד, והגעתי לתחנה הקטנה והמוארת בעמימות אחרי אחת עשרה. הייתי הנוסע היחיד שירד שם, ולא היה איש על הרציף חוץ מסבל ישנוני אחד עם פנס. אבל כשיצאתי דרך השער הקטן, מצאתי את המכר שלי מהבוקר מחכה בצל בצד השני. בלי מילה הוא תפס את זרועי ודחק אותי לתוך כרכרה, שדלתה עמדה פתוחה. הוא הרים את החלונות משני הצדדים, הקיש על העץ, ויצאנו לדרך מהר ככל שהסוס יכול היה לרוץ."

"סוס אחד?" התערב הולמס.

"כן, רק אחד."

"שמת לב לצבע?"

"כן, ראיתי אותו לאור הפנסים הצדדיים כשנכנסתי לכרכרה. הוא היה ערמוני."

"עייף למראה או רענן?"

"אה, רענן ומבריק."

"תודה. אני מצטער שהפרעתי לך. בבקשה, המשך בהצהרה המעניינת ביותר שלך."

"יצאנו לדרך, אם כך, ונסענו לפחות שעה. קולונל ליסנדר סטארק אמר שזה רק אחד עשר קילומטרים, אבל הייתי חושב, מהקצב שבו נראה שנסענו ומהזמן שלקח לנו, שזה בטח היה קרוב יותר לעשרים. הוא ישב לצידי בשתיקה כל הזמן, ויותר מפעם אחת, כשהעפתי מבט לכיוונו, הייתי מודע לכך שהוא מסתכל עליי בעוצמה רבה. נראה שהדרכים הכפריות אינן טובות במיוחד באותו חלק של העולם, כי התנודדנו והיטלטלנו נורא. ניסיתי להסתכל מהחלונות כדי לראות משהו מהמקום שבו אנחנו נמצאים, אבל הם היו עשויים זכוכית חלבית, ולא יכולתי להבחין בשום דבר חוץ מכתם בהיר של אור חולף מדי פעם. מדי פעם הסתכנתי באיזו הערה כדי לשבור את החדגוניות של המסע, אבל הקולונל ענה רק בהברות בודדות, והשיחה דעכה במהרה.

"אבל לבסוף, הטלטלה של הדרך הוחלפה בחלקות הפריכה של שביל חצץ, והכרכרה נעצרה. קולונל ליסנדר סטארק קפץ החוצה, וכשהלכתי אחריו, משך אותי במהירות לתוך מרפסת כניסה שנפערה לפנינו. צעדנו, כביכול, ישר מהכרכרה אל המבואה, כך שלא הצלחתי לקלוט אפילו את המבט החטוף ביותר על חזית הבית. ברגע שחציתי את הסף, הדלת נטרקה בכבדות מאחורינו, ושמעתי בעמימות את קרקוש הגלגלים כשהכרכרה נסעה משם.

"היה חושך מוחלט בתוך הבית, והקולונל גישש סביב בחיפוש אחר גפרורים ומלמל לעצמו. פתאום נפתחה דלת בקצה השני של המעבר, ופס ארוך וזהוב של אור זינק לכיווננו. הוא התרחב, ואישה הופיעה עם מנורה בידה, שאותה החזיקה מעל ראשה, דוחקת את פניה קדימה ומציצה אלינו. יכולתי לראות שהיא יפה, ומהברק שבו האור זרח על שמלתה הכהה ידעתי שזה בד יקר. היא אמרה כמה מילים בשפה זרה, בטון כאילו היא שואלת שאלה, וכשחברי ענה בהברה בודדת וגסה, היא נרתעה כל כך שהמנורה כמעט נפלה מידה. קולונל סטארק ניגש אליה, לחש משהו באוזנה, ואז, כשדחף אותה בחזרה לחדר שממנו באה, הלך שוב לעברי עם המנורה בידו.

"'אולי תהיה נחמד לחכות בחדר הזה כמה דקות,' אמר, ופתח בתנופה דלת אחרת. זה היה חדר שקט וקטן, מרוהט בפשטות, עם שולחן עגול במרכז, שעליו היו מפוזרים כמה ספרים בגרמנית. קולונל סטארק הניח את המנורה על גבי הרמוניום ליד הדלת. 'לא אגרום לך לחכות אפילו רגע,' אמר, ונעלם בחושך.

"העפתי מבט בספרים שעל השולחן, ולמרות שאינני יודע גרמנית, יכולתי לראות ששניים מהם חיבורים מדעיים, והאחרים כרכי שירה. אחר כך ניגשתי לחלון, בתקווה שאוכל לקלוט הצצה כלשהי על הסביבה הכפרית, אבל תריס אלון, מוברח בכבדות, היה מקופל לרוחבו. זה היה בית שקט להפליא. היה שעון ישן שתקתק בקול רם איפשהו במעבר, אבל חוץ מזה הכל היה דומם כמוות. תחושה מעורפלת של אי נוחות התחילה להתגנב אליי. מי היו הגרמנים האלה, ומה הם עשו כשגרו במקום המוזר והנידח הזה? ואיפה היה המקום? הייתי במרחק שישה עשר קילומטרים בערך מאייפורד, זה כל מה שידעתי, אבל אם צפונה, דרומה, מזרחה או מערבה, לא היה לי מושג. ולמעשה, רדינג, ואולי ערים גדולות אחרות, היו בתוך הרדיוס הזה, כך שהמקום אולי לא כל כך מבודד, בסופו של דבר. ובכל זאת היה ודאי לגמרי, מהדממה המוחלטת, שאנחנו בכפר. צעדתי הלוך ושוב בחדר, מזמזם מנגינה חרישית כדי לשמור על מצב רוחי, ומרגיש שאני מרוויח היטב את שכר חמישים הגיני שלי.

"פתאום, בלי שום קול מקדים בתוך הדממה המוחלטת, דלת החדר שלי נפתחה לאט. האישה עמדה בפתח, חושך המבואה מאחוריה, האור הצהוב מהמנורה שלי מכה על פניה הלהוטות והיפות. יכולתי לראות במבט אחד שהיא חולה מפחד, והמראה שלח צמרמורת לליבי שלי. היא הרימה אצבע רועדת אחת כדי להזהיר אותי לשתוק, והטיחה בי כמה מילים לחושות באנגלית רצוצה, עיניה מציצות לאחור, כמו של סוס מפוחד, אל האפלה שמאחוריה.

"'אני הייתי הולך,' אמרה, ומתאמצת, כך נראה לי, לדבר ברוגע. 'אני הייתי הולך. אני לא הייתי נשאר כאן. אין שום טוב בשבילך לעשות.'

"'אבל, גברתי,' אמרתי, 'עוד לא עשיתי את מה שבשבילו באתי. אני לא יכול בשום אופן לעזוב עד שאראה את המכונה.'

"'לא שווה לך לחכות,' המשיכה. 'אתה יכול לעבור דרך הדלת. אף אחד לא מפריע.' ואז, כשראתה שחייכתי והנדתי בראשי, היא השליכה פתאום את האיפוק שלה וצעדה צעד קדימה, ידיה שלובות ומעונות. 'למען השמיים!' לחשה. 'הסתלק מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי!'

"אבל אני עקשן במקצת מטבעי, ומוכן יותר להתערב בעניין כשיש מכשול כלשהו בדרך. חשבתי על שכר חמישים הגיני שלי, על המסע המייגע שלי, ועל הלילה הלא נעים שנראה לפניי. האם הכל ילך לשווא? למה שאתגנב משם בלי שביצעתי את ההזמנה שלי, ובלי התשלום שמגיע לי? האישה הזאת עשויה, ככל שידעתי, להיות אחוזת שיגעון לדבר אחד. לכן, בהופעה איתנה, אף שהתנהגותה זעזעה אותי יותר ממה שרציתי להודות, עדיין הנדתי בראשי והכרזתי על כוונתי להישאר במקומי. היא עמדה לחדש את תחנוניה, כשדלת נטרקה למעלה, וקול של כמה צעדים נשמע על המדרגות. היא הקשיבה לרגע, הרימה את ידיה בתנועת ייאוש, ונעלמה פתאום ובלי רעש, כפי שבאה.

"החדשים היו קולונל ליסנדר סטארק ואיש נמוך ועבה עם זקן בצבע צ'ינצ'ילה שצמח מקפלי סנטרו הכפול, שהוצג לי כמר פרגוסון.

"'זה המזכיר והמנהל שלי,' אמר הקולונל. 'אגב, הייתי בטוח שהשארתי את הדלת הזאת סגורה לפני רגע. אני חושש שהרגשת את רוח הפרצים.'

"'להפך,' אמרתי. 'פתחתי את הדלת בעצמי כי הרגשתי שהחדר קצת מחניק.'

"הוא שלח בי אחד ממבטיו החשדניים. 'אולי עדיף שנעבור לעניין, אם כך,' אמר. 'מר פרגוסון ואני ניקח אותך למעלה לראות את המכונה.'

"'כדאי שאחבוש את הכובע שלי, אני מניח.'

"'אה, לא, היא בתוך הבית.'

"'מה, אתם חופרים אדמת כובסים בתוך הבית?'

"'לא, לא. כאן רק דוחסים אותה. אבל לא חשוב. כל מה שאנחנו רוצים שתעשה הוא לבדוק את המכונה ולהודיע לנו מה לא בסדר בה.'

"עלינו למעלה יחד, הקולונל ראשון עם המנורה, המנהל השמן ואני מאחוריו. זה היה מבוך של בית ישן, עם מסדרונות, מעברים, מדרגות לולייניות צרות ודלתות קטנות ונמוכות, שספיהן נשחקו על ידי הדורות שחצו אותם. לא היו שטיחים ושום סימן לרהיטים כלשהם מעל קומת הקרקע, ואילו הטיח התקלף מהקירות, והלחות פרצה דרכם בכתמים ירוקים ולא בריאים. ניסיתי לעטות אווירה אדישה ככל האפשר, אבל לא שכחתי את אזהרות הגברת, אף שהתעלמתי מהן, ושמרתי עין חדה על שני מלוויי. פרגוסון נראה אדם קודר ושתקן, אבל יכולתי לראות מהמעט שאמר שהוא לפחות בן ארצי.

"קולונל ליסנדר סטארק נעצר לבסוף לפני דלת נמוכה, שאותה פתח במפתח. בפנים היה חדר קטן ומרובע, שבו שלושתנו בקושי יכולנו להיכנס בבת אחת. פרגוסון נשאר בחוץ, והקולונל הכניס אותי.

"'אנחנו עכשיו,' אמר, 'ממש בתוך המכבש ההידראולי, ויהיה דבר לא נעים במיוחד בשבילנו אם מישהו יפעיל אותו. התקרה של החדר הקטן הזה היא למעשה קצה הבוכנה היורדת, והיא יורדת בכוח של טונות רבים על רצפת המתכת הזאת. יש בחוץ עמודי מים צדדיים קטנים שמקבלים את הכוח, ומעבירים ומכפילים אותו באופן שמוכר לך. המכונה פועלת די בקלות, אבל יש נוקשות מסוימת בפעולתה, והיא איבדה קצת מכוחה. אולי תהיה טוב לב לבדוק אותה ולהראות לנו איך נוכל לתקן אותה.'

"לקחתי ממנו את המנורה ובדקתי את המכונה ביסודיות רבה. היא אכן הייתה ענקית, ומסוגלת להפעיל לחץ עצום. אבל כשיצאתי החוצה ולחצתי על הידיות ששלטו בה, ידעתי מיד, לפי קול הלחישה, שיש דליפה קלה, שאפשרה לזרם מים לחזור דרך אחד הצילינדרים הצדדיים. בדיקה הראתה שאחת מטבעות הגומי שהיו סביב ראש מוט ההנעה התכווצה, כך שלא מילאה לגמרי את התושבת שלאורכה פעלה. ברור שזו הייתה סיבת אובדן הכוח, והצבעתי על כך בפני מלוויי, שעקבו אחרי הערותיי בקפידה רבה ושאלו כמה שאלות מעשיות לגבי איך עליהם לתקן אותה.

"כשהבהרתי להם את זה, חזרתי לתא הראשי של המכונה והסתכלתי עליו היטב כדי לספק את סקרנותי שלי. היה ברור במבט אחד שסיפור אדמת הכובסים היה בדיה גמורה, כי יהיה מגוחך להניח שמנוע חזק כל כך תוכנן למטרה כל כך לא הולמת. הקירות היו מעץ, אבל הרצפה הייתה עשויה מגש ברזל גדול, וכשבאתי לבדוק אותו, יכולתי לראות קרום של משקע מתכתי על כולו. התכופפתי והתחלתי לגרד אותו כדי לראות בדיוק מה זה, כששמעתי קריאה ממולמלת בגרמנית וראיתי את פניו דמויות הגווייה של הקולונל מביטות בי מלמעלה.

"'מה אתה עושה שם?' שאל.

"כעסתי על כך שרימו אותי בסיפור כל כך מתוחכם כמו זה שסיפר לי. 'התפעלתי מאדמת הכובסים שלכם,' אמרתי. 'אני חושב שאוכל לייעץ לכם טוב יותר לגבי המכונה שלכם אם אדע מה בדיוק המטרה שלשמה היא משמשת.'

"ברגע שהוצאתי את המילים מפי, התחרטתי על פזיזות הדיבור שלי. פניו התקשו, ואור מרושע זינק בעיניו האפורות.

"'טוב מאוד,' אמר. 'אתה תדע הכל על המכונה.' הוא צעד צעד אחורה, טרק את הדלת הקטנה וסובב את המפתח במנעול. מיהרתי אליה ומשכתי בידית, אבל היא הייתה נעולה היטב, ולא זזה כלל מהבעיטות והדחיפות שלי. 'הלו!' צעקתי. 'הלו! קולונל! תוציא אותי!'

"ואז פתאום, בשקט, שמעתי קול ששלח את ליבי לגרוני. זה היה הקרקוש של הידיות והלחישה של הצילינדר הדולף. הוא הפעיל את המנוע. המנורה עדיין עמדה על הרצפה, במקום שבו הנחתי אותה כשבדקתי את המגש. לאורה ראיתי שהתקרה השחורה יורדת עליי, לאט, בטלטלות, אבל, כפי שאיש לא ידע טוב ממני, בכוח שחייב תוך דקה לטחון אותי לעיסה חסרת צורה. השלכתי את עצמי, צורח, על הדלת, ומשכתי בציפורניי במנעול. התחננתי לקולונל שיוציא אותי, אבל הקרקוש חסר הרחמים של הידיות הטביע את צעקותיי. התקרה הייתה רק שלושים או ארבעים סנטימטרים מעל ראשי, ובידי מורמת יכולתי להרגיש את פני השטח הקשים והמחוספסים שלה.

"ואז הבזיקה במוחי המחשבה שכאב מותי יהיה תלוי מאוד בתנוחה שבה אפגוש אותו. אם אשכב על פניי, המשקל יבוא על עמוד השדרה שלי, ונרעדתי כשחשבתי על הנקישה הנוראה ההיא. קל יותר בדרך השנייה, אולי. ובכל זאת, האם יהיו לי העצבים לשכב ולהביט למעלה אל הצל השחור והקטלני ההוא שיורד עליי בתנודות? כבר לא יכולתי לעמוד זקוף, כשעיני קלטה משהו שהחזיר פרץ של תקווה לליבי.

"אמרתי שאף שהרצפה והתקרה היו מברזל, הקירות היו מעץ. כשהעפתי מבט חפוז אחרון סביב, ראיתי קו דק של אור צהוב בין שניים מהקרשים, שהתרחב והתרחב כשלוח קטן נדחף לאחור. לרגע בקושי יכולתי להאמין שכאן אכן יש דלת שמובילה הרחק מהמוות. ברגע הבא השלכתי את עצמי דרכה, ושכבתי חצי מעולף בצד השני. הלוח נסגר שוב מאחוריי, אבל ניפוץ המנורה, וכמה רגעים אחר כך צלצול שני לוחות המתכת, אמרו לי כמה צר היה המילוט שלי.

"חזרתי לעצמי בגלל משיכה מטורפת בפרק ידי, ומצאתי את עצמי שוכב על רצפת האבן של מסדרון צר, ואילו אישה מתכופפת מעליי ומושכת אותי בידה השמאלית, בזמן שהיא מחזיקה נר בימנית. זו הייתה אותה ידידה טובה שאת אזהרתה דחיתי בטיפשות כזאת.

"'בוא! בוא!' קראה בנשימה עצורה. 'הם יהיו כאן עוד רגע. הם יראו שאתה לא שם. הו, אל תבזבז את הזמן היקר כל כך, אלא בוא!'

"הפעם, לפחות, לא בזתי לעצתה. קמתי מתנודד על רגליי ורצתי איתה לאורך המסדרון ובמורד מדרגות לולייניות. אלה הובילו למעבר רחב אחר, ובדיוק כשהגענו אליו שמענו קול של רגליים רצות וצעקות של שני קולות, אחד עונה לשני, מהקומה שבה היינו ומזו שמתחתיה. המדריכה שלי נעצרה והביטה סביבה כמו מי שאובדת עצות. ואז פתחה בתנופה דלת שהובילה לחדר שינה, שדרך חלונו זרח הירח בבהירות.

"'זה הסיכוי היחיד שלך,' אמרה. 'זה גבוה, אבל אולי תוכל לקפוץ.'

"בזמן שדיברה, אור הופיע בקצה המרוחק של המעבר, וראיתי את הדמות הכחושה של קולונל ליסנדר סטארק ממהרת קדימה עם פנס ביד אחת ונשק כמו קופיץ של קצב בשנייה. מיהרתי על פני חדר השינה, פתחתי בתנופה את החלון והסתכלתי החוצה. כמה שקט, מתוק ובריא נראה הגן באור הירח, וזה לא יכול היה להיות יותר מתשעה מטרים למטה. טיפסתי החוצה על אדן החלון, אבל היססתי לקפוץ עד שאשמע מה עובר בין המצילה שלי לבין הבריון שרדף אחריי. אם יתעללו בה, הייתי נחוש לחזור לעזרתה בכל סיכון. המחשבה בקושי הבזיקה במוחי, והוא כבר היה בדלת, דוחף את דרכו על פניה. אבל היא כרכה את זרועותיה סביבו וניסתה לעצור אותו.

"'פריץ! פריץ!' קראה באנגלית. 'זכור את ההבטחה שלך אחרי הפעם הקודמת. אמרת שזה לא יקרה שוב. הוא ישתוק! הו, הוא ישתוק!'

"'את משוגעת, אליזה!' צעק, ונאבק להשתחרר ממנה. 'את תהיי החורבן שלנו. הוא ראה יותר מדי. תני לי לעבור, אני אומר!' הוא הדף אותה הצידה, ובמהרו לחלון, הנחית עליי את הנשק הכבד שלו. כבר שחררתי את עצמי והייתי תלוי בידיים על אדן החלון, כשמכתו נפלה. הייתי מודע לכאב עמום, אחיזתי התרופפה, ונפלתי לגן שלמטה.

"הייתי מזועזע אבל לא פצוע מהנפילה. אז הרמתי את עצמי ומיהרתי בין השיחים מהר ככל שיכולתי לרוץ, כי הבנתי שאני רחוק מלהיות מחוץ לסכנה. אבל פתאום, כשרצתי, תקפה אותי סחרחורת ובחילה קטלניות. העפתי מבט למטה על ידי, שפעמה בכאב, ואז, בפעם הראשונה, ראיתי שהאגודל שלי נכרת ושהדם שופע מהפצע שלי. ניסיתי לקשור את המטפחת שלי סביבו, אבל בא זמזום פתאומי באוזניי, וברגע הבא נפלתי מעולף לגמרי בין שיחי הוורדים.

"כמה זמן נשארתי מחוסר הכרה, אינני יכול לומר. זה בטח היה זמן ארוך מאוד, כי הירח שקע, ובוקר בהיר עלה כשחזרתי לעצמי. הבגדים שלי היו ספוגים כולם בטל, ושרוול המעיל שלי היה רווי דם מהאגודל הפצוע שלי. הצריבה שלו החזירה ברגע את כל פרטי הרפתקת הלילה שלי, וקפצתי על רגליי בתחושה שאולי עדיין אינני בטוח מרודפיי. אבל לתדהמתי, כשהבטתי סביבי, לא בית ולא גן נראו. שכבתי בפינה של גדר חיה, קרוב לדרך הראשית, וקצת למטה היה בניין ארוך, שהתברר, כשהתקרבתי אליו, כאותה תחנה שאליה הגעתי בלילה הקודם. אלמלא הפצע המכוער על ידי, כל מה שקרה במהלך השעות הנוראות ההן יכול היה להיות חלום רע.

"חצי המום, נכנסתי לתחנה ושאלתי על רכבת הבוקר. תהיה אחת לרדינג בעוד פחות משעה. אותו סבל היה במשמרת, גיליתי, כמו זה שהיה שם כשהגעתי. שאלתי אותו אם שמע אי פעם על קולונל ליסנדר סטארק. השם היה זר לו. האם הבחין בכרכרה שחיכתה לי בלילה הקודם? לא, הוא לא הבחין. האם יש תחנת משטרה איפשהו בקרבת מקום? יש אחת במרחק חמישה קילומטרים בערך.

"זה היה רחוק מדי בשבילי ללכת, חלש וחולה כמו שהייתי. החלטתי לחכות עד שאחזור לעיר לפני שאספר את הסיפור שלי למשטרה. השעה הייתה קצת אחרי שש כשהגעתי, אז הלכתי קודם לחבוש את הפצע שלי, ואז הדוקטור היה אדיב מספיק להביא אותי לכאן. אני מפקיד את המקרה בידיך, ואעשה בדיוק מה שתייעץ."

שנינו ישבנו בשתיקה זמן מה אחרי שהקשבנו לסיפור יוצא הדופן הזה. אז שרלוק הולמס הוריד מהמדף את אחד מספרי הרשומות הכבדים שבהם הדביק את גזירי העיתונים שלו.

"הנה מודעה שתעניין אותך," אמר. "היא הופיעה בכל העיתונים לפני כשנה. הקשב לזה: 'נעדר, מה־9 בחודש זה, מר ג'רמיה היילינג, בן עשרים ושש, מהנדס הידראולי. יצא מחדריו בשעה עשר בלילה, ומאז לא נשמע ממנו. היה לבוש ב...' וכן הלאה, וכן הלאה. הא! זה מייצג את הפעם האחרונה שהקולונל נזקק לשיפוץ המכונה שלו, אני משער."

"שמיים!" קרא המטופל שלי. "אז זה מסביר את מה שהנערה אמרה."

"בלי ספק. ברור לגמרי שהקולונל היה אדם קר רוח ונואש, שהיה נחוש לגמרי ששום דבר לא יעמוד בדרכו של המשחק הקטן שלו, כמו אותם פיראטים גמורים שלא ישאירו אף ניצול מספינה שנלכדה. נו, כל רגע יקר עכשיו, אז אם אתה מרגיש שאתה מסוגל לזה, נלך מיד לסקוטלנד יארד כצעד מקדים לפני היציאה לאייפורד."

בערך שלוש שעות אחר כך היינו כולנו יחד ברכבת, בדרך מרדינג לכפר הקטן בברקשייר. היו שם שרלוק הולמס, המהנדס ההידראולי, המפקח ברדסטריט מסקוטלנד יארד, שוטר בלבוש אזרחי, ואני. ברדסטריט פרש מפה צבאית של המחוז על המושב והיה עסוק עם המחוגה שלו בשרטוט עיגול שמרכזו אייפורד.

"הנה," אמר. "העיגול הזה משורטט ברדיוס של שישה עשר קילומטרים מהכפר. המקום שאנחנו מחפשים חייב להיות איפשהו ליד הקו הזה. אמרת שישה עשר קילומטרים, אני חושב, אדוני."

"זו הייתה נסיעה טובה של שעה."

"ואתה חושב שהם החזירו אותך כל הדרך הזאת כשהיית מחוסר הכרה?"

"הם בטח עשו זאת. יש לי גם זיכרון מבולבל שהרימו אותי ונשאו אותי לאנשהו."

"מה שאני לא מצליח להבין," אמרתי, "הוא למה הם חסו עליך כשמצאו אותך שוכב מעולף בגן. אולי הנבל התרכך מתחנוני האישה."

"אינני חושב שזה סביר. מעולם לא ראיתי פנים חסרות רחמים יותר בחיי."

"אה, בקרוב נבהיר את כל זה," אמר ברדסטריט. "נו, שרטטתי את העיגול שלי, ואני רק מאחל שאדע באיזו נקודה עליו נמצאים האנשים שאנחנו מחפשים."

"אני חושב שאוכל להניח עליה את אצבעי," אמר הולמס בשקט.

"באמת, עכשיו!" קרא המפקח. "גיבשת את דעתך! בוא, עכשיו, נראה מי מסכים איתך. אני אומר דרום, כי הארץ נטושה יותר שם."

"ואני אומר מזרח," אמר המטופל שלי.

"אני בעד מערב," העיר השוטר בלבוש האזרחי. "יש שם כמה כפרים קטנים ושקטים."

"ואני בעד צפון," אמרתי, "כי אין שם גבעות, וחברנו אומר שהוא לא הבחין שהכרכרה עלתה באף אחת."

"נו," קרא המפקח וצחק. "זה מגוון דעות יפה מאוד. כיסינו בינינו את כל כיווני המצפן. למי אתה נותן את הקול המכריע שלך?"

"כולכם טועים."

"אבל לא כולנו יכולים לטעות."

"אה, כן, אתם יכולים. זו הנקודה שלי." הוא הניח את אצבעו במרכז העיגול. "כאן נמצא אותם."

"אבל הנסיעה של עשרים קילומטרים?" התנשף הת'רלי.

"עשרה הלוך ועשרה חזור. שום דבר לא פשוט יותר. אתה עצמך אומר שהסוס היה רענן ומבריק כשנכנסת. איך זה יכול להיות, אילו עבר עשרים קילומטרים בדרכים קשות?"

"באמת, זו תחבולה סבירה למדי," העיר ברדסטריט מהורהר. "כמובן שלא יכול להיות ספק לגבי אופייה של הכנופיה הזאת."

"שום ספק," אמר הולמס. "הם זייפני מטבעות בקנה מידה גדול, והשתמשו במכונה כדי ליצור את הסגסוגת שתפסה את מקומו של הכסף."

"אנחנו יודעים כבר זמן מה שכנופיה מתוחכמת פועלת," אמר המפקח. "הם מייצרים מטבעות של חצי כתר באלפים. אפילו עקבנו אחריהם עד רדינג, אבל לא הצלחנו להתקדם יותר, כי הם כיסו את עקבותיהם בדרך שהראתה שהם ותיקים מאוד. אבל עכשיו, בזכות המקרה המזל הזה, אני חושב שתפסנו אותם היטב."

אבל המפקח טעה, כי לא נגזר על הפושעים האלה ליפול לידי הצדק. כשהתגלגלנו לתחנת אייפורד ראינו עמוד עשן ענק שזרם למעלה מאחורי חורשת עצים קטנה בסביבה ונתלה כמו נוצת יען עצומה מעל הנוף.

"בית בוער?" שאל ברדסטריט, כשהרכבת המשיכה שוב בדרכה.

"כן, אדוני!" אמר מנהל התחנה.

"מתי זה פרץ?"

"שמעתי שזה היה במהלך הלילה, אדוני, אבל זה החמיר, וכל המקום בוער."

"של מי הבית?"

"של ד"ר בכר."

"תגיד לי," התפרץ המהנדס, "האם ד"ר בכר הוא גרמני, רזה מאוד, עם אף ארוך וחד?"

מנהל התחנה צחק מכל הלב. "לא, אדוני, ד"ר בכר הוא אנגלי, ואין איש בקהילה שיש לו אפוד מרופד טוב יותר. אבל יש לו ג'נטלמן שמתארח אצלו, מטופל, כפי שאני מבין, שהוא זר, והוא נראה כאילו קצת בשר בקר טוב מברקשייר לא יזיק לו."

מנהל התחנה לא סיים את דבריו לפני שכולנו מיהרנו בכיוון השריפה. הדרך עלתה על גבעה נמוכה, ולפנינו היה בניין גדול, רחב ומסויד, פולט אש מכל סדק וחלון, ואילו בגן שלפניו שלוש משאבות כיבוי התאמצו לשווא לשלוט בלהבות.

"זה הוא!" קרא הת'רלי בהתרגשות עזה. "הנה שביל החצץ, והנה שיחי הוורדים שבהם שכבתי. החלון השני הוא זה שממנו קפצתי."

"נו, לפחות," אמר הולמס, "נקמת בהם. לא יכולה להיות שאלה שזו מנורת השמן שלך, שכשנמחצה במכבש, הציתה את קירות העץ, אף שבלי ספק הם היו נרגשים מדי במרדף אחריך כדי להבחין בזה באותו זמן. עכשיו פקח עיניים בקהל הזה אחרי חבריך מאתמול בלילה, אף שאני חושש מאוד שהם כבר במרחק מאה וחמישים קילומטרים טובים."

ופחדיו של הולמס התממשו, כי מאותו יום ועד היום לא נשמעה אף מילה לא על האישה היפה, לא על הגרמני המרושע ולא על האנגלי הקודר. מוקדם באותו בוקר, איכר פגש עגלה שהכילה כמה אנשים וכמה ארגזים מגושמים מאוד, נוסעת במהירות בכיוון רדינג, אבל שם נעלמו כל עקבות הנמלטים, ואפילו כושר ההמצאה של הולמס לא הצליח מעולם לגלות את הרמז הקטן ביותר למקום הימצאם.

הכבאים היו נסערים מאוד מהסידורים המוזרים שמצאו בפנים, ועוד יותר מכך כשגילו אגודל אנושי שנכרת זה עתה על אדן חלון בקומה השנייה. אבל בסביבות השקיעה, מאמציהם הצליחו סוף סוף, והם השתלטו על הלהבות, אבל לא לפני שהגג קרס, וכל המקום הפך לחורבה מוחלטת כזאת, שחוץ מכמה צילינדרים מעוקמים וצנרת ברזל, לא נשאר שום זכר למכונות שעלו כל כך ביוקר למכר האומלל שלנו. כמויות גדולות של ניקל ושל בדיל נמצאו מאוחסנות במבנה חיצוני, אבל לא נמצאו מטבעות, מה שאולי מסביר את נוכחותם של הארגזים המגושמים שכבר הוזכרו.

איך המהנדס ההידראולי שלנו הועבר מהגן למקום שבו חזר להכרה, היה יכול להישאר לנצח תעלומה, אלמלא האדמה הרכה, שסיפרה לנו סיפור ברור מאוד. ברור שהוא נישא על ידי שני אנשים, שלאחד מהם היו רגליים קטנות במיוחד ולשני גדולות באופן יוצא דופן. בסך הכל, היה סביר ביותר שהאנגלי השתקן, שהיה פחות נועז או פחות רצחני מחברו, עזר לאישה לשאת את האיש מחוסר ההכרה הרחק מדרך הסכנה.

"נו," אמר המהנדס שלנו בעצב, כשתפסנו את מקומותינו כדי לחזור שוב ללונדון, "זה היה עסק יפה בשבילי! איבדתי את האגודל שלי ואיבדתי שכר של חמישים גיני, ומה הרווחתי?"

"ניסיון," אמר הולמס וצחק. "בעקיפין זה עשוי להיות בעל ערך, אתה יודע. אתה רק צריך לנסח את זה במילים כדי לזכות במוניטין של חברה מצוינת לשארית חייך."