הצווארון

היה פעם אדון הדור, שכל רכושו היה מגף־חולץ ומסרק. אבל היו לו הצווארונים התותבים היפים ביותר בעולם, ועל אחד מן הצווארונים האלה נשמע עכשיו סיפור.

הצווארון היה ישן כל כך, שהתחיל לחשוב על נישואים. וקרה שהוא הוכנס לכביסה יחד עם בירית.

"אה!" אמר הצווארון. "מעולם לא ראיתי משהו דק כל כך ועדין כל כך, רך כל כך ומסודר כל כך. האם מותר לי לשאול לשמך?"

"את זה לא אגיד לך!" אמרה הבירית.

"היכן את גרה?" שאל הצווארון.

אבל הבירית הייתה ביישנית כל כך, צנועה כל כך, וחשבה שזו שאלה מוזרה לענות עליה.

"את בוודאי חגורה," אמר הצווארון, "כלומר, חגורה פנימית. אני רואה היטב שאת גם לשימוש וגם לקישוט, עלמתי היקרה."

"אודה לך אם לא תדבר איתי," אמרה הבירית. "נדמה לי שלא נתתי לך לכך שום סיבה."

"כן! כשמישהי יפה כמוך," אמר הצווארון, "זו סיבה מספיקה."

"אל תתקרב אליי כל כך, אני מבקשת ממך!" אמרה הבירית. "אתה נראה כל כך כמו הגברים האלה."

"גם אני אדון הדור," אמר הצווארון. "יש לי מגף־חולץ ומסרק."

אבל זה לא היה נכון, כי לאדון שלו היו אלה. אבל הוא התרברב.

"אל תתקרב אליי כל כך," אמרה הבירית. "אני לא רגילה לזה."

"מתחסדת!" קרא הצווארון. ואז הוציאו אותו מגיגית הכביסה. עמלנו אותו, תלו אותו על משענת כיסא בשמש, ואחר כך הניחו אותו על שמיכת הגיהוץ. ואז בא המגהץ החם. "גבירתי היקרה!" אמר הצווארון. "גבירתי האלמנה היקרה! חם לי מאוד. אני משתנה לגמרי. אני מתחיל להתיישר. את תשרפי בי חור. הו! אני מציע לך את ידי."

"סמרטוט!" אמר המגהץ, ועבר בגאווה על הצווארון. כי דמיין שהוא קטר קיטור שיוסע על מסילת הברזל ויגרור את הקרונות. "סמרטוט!" אמר המגהץ.

הצווארון היה מעט מרופט בשוליו, ולכן באו המספריים הארוכים לגזור את החלק המרופט. "הו!" אמר הצווארון. "את בוודאי הרקדנית הראשית באופרה. כמה יפה את יודעת למתוח את רגלייך! זו ההופעה המלאת החן ביותר שראיתי אי פעם. איש לא יכול לחקות אותך."

"אני יודעת," אמרו המספריים.

"מגיע לך להיות ברונית," אמר הצווארון. "כל מה שיש לי זה אדון הדור, מגף־חולץ ומסרק. לו רק הייתה לי הברוניה!"

"אתה מבקש את ידי?" אמרו המספריים, כי כעסו. ובלי להכביר מילים גזרו אותו, וכך נגזר דינו.

"עכשיו אצטרך לבקש את ידה של המסרקת. מפליא כמה טוב את שומרת על שינייך, עלמתי," אמר הצווארון. "מעולם לא חשבת להתארס?"

"כן, בוודאי! אתה יכול להיות בטוח בכך," אמרה המסרקת. "אני מאורסת, למגף־החולץ!"

"מאורסת!" קרא הצווארון. עכשיו לא נותר עוד אף אחד לחזר אחריו, ולכן בז לנישואים.

זמן רב עבר, ואז הגיע הצווארון לתיבת הסמרטוטים במפעל הנייר. הייתה שם חברה גדולה של סמרטוטים, העדינים לחוד והגסים לחוד, בדיוק כפי שצריך. לכולם היה הרבה מה לומר, אבל לצווארון יותר מכולם, כי הוא היה רברבן אמיתי.

"היו לי כל כך הרבה אהובות, מספר עצום!" אמר הצווארון. "לא נתנו לי מנוחה! זה נכון, תמיד הייתי אדון הדור ומעומלן! היו לי גם מגף־חולץ וגם מסרק, שמעולם לא השתמשתי בהם! הייתם צריכים לראות אותי אז, הייתם צריכים לראות אותי כששכבתי! לעולם לא אשכח את אהבתי הראשונה. היא הייתה חגורה, עדינה כל כך, רכה כל כך ומקסימה כל כך. היא השליכה את עצמה לגיגית מים בשבילי! הייתה גם אלמנה, שהתלהטה ממש, אבל השארתי אותה לעמוד עד שהשחירה שוב. הייתה גם הרקדנית הראשית באופרה. היא נתנה לי את החתך שאני מסתובב איתו עכשיו, כל כך פראית הייתה! המסרקת שלי עצמה הייתה מאוהבת בי. היא איבדה את כל שיניה מרוב שברון לב. כן, זכיתי לראות הרבה מדברים כאלה. אבל אני מצטער מאוד על הבירית, כלומר על החגורה, שנכנסה לגיגית המים. יש לי הרבה על המצפון. אני רוצה להפוך לנייר לבן!"

וכך היה. כל הסמרטוטים הפכו לנייר לבן. אבל הצווארון נעשה בדיוק פיסת הנייר הלבן הזאת שאנחנו רואים כאן, שעליה מודפס הסיפור. וזה משום שהתרברב כל כך נורא אחר כך במה שמעולם לא קרה לו. טוב יהיה לנו להיזהר שלא נעשה כמוהו. כי לעולם איננו יכולים לדעת אם גם אנחנו לא נגיע, במשך הזמן, לתיבת הסמרטוטים, ונהפוך לנייר לבן, ואז יודפס עליו כל סיפור חיינו, אפילו הסודי ביותר, ונצטרך להסתובב ולספר אותו בעצמנו, בדיוק כמו הצווארון הזה.