האיש עם השפה המעוקמת

אייזה וויטני, אחיו של המנוח אליאס וויטני, דוקטור לתיאולוגיה, מנהל המכללה התיאולוגית של סנט ג'ורג', היה מכור מאוד לאופיום. ההרגל השתלט עליו, כפי שאני מבין, בעקבות איזה גחמה טיפשית כשהיה בקולג'. אחרי שקרא את התיאור של דה קווינסי על חלומותיו ותחושותיו, הוא השרה את הטבק שלו בלאודנום, בניסיון להשיג את אותן השפעות. הוא גילה, כמו כל כך הרבה אחרים, שקל יותר לרכוש את ההרגל מאשר להיפטר ממנו, ובמשך שנים רבות המשיך להיות עבד לסם, מושא לאימה ולרחמים מעורבים בעיני חבריו וקרוביו. אני יכול לראות אותו עכשיו, עם פנים צהובות ודמויות בצק, עפעפיים שמוטים ואישונים כחודי סיכה, כולו מכווץ בכיסא, חורבה והריסה של אדם אציל.

לילה אחד, זה היה ביוני 89, צלצל הפעמון שלי, בערך בשעה שבה אדם מפהק את הפיהוק הראשון שלו ומעיף מבט בשעון. הזדקפתי בכיסאי, ואשתי הניחה את עבודת התפירה שלה בחיקה ועשתה פרצוף קטן של אכזבה.

"חולה!" אמרה. "תצטרך לצאת."

נאנקתי, כי זה עתה חזרתי מיום מעייף.

שמענו את הדלת נפתחת, כמה מילים חפוזות, ואחר כך צעדים מהירים על הלינוליאום. הדלת שלנו נפתחה בבת אחת, וגברת, לבושה בבד כהה, עם צעיף שחור, נכנסה לחדר.

"תסלחו לי שאני באה כל כך מאוחר," התחילה, ואז, כשאיבדה פתאום את שליטתה העצמית, רצה קדימה, כרכה את זרועותיה סביב צווארה של אשתי, והתייפחה על כתפה. "הו, אני בצרה כזאת!" קראה. "אני כל כך צריכה קצת עזרה."

"הרי," אמרה אשתי, והרימה את הצעיף שלה, "זו קייט וויטני. כמה הבהלת אותי, קייט! לא היה לי מושג מי את כשנכנסת."

"לא ידעתי מה לעשות, אז באתי ישר אלייך." כך היה תמיד. אנשים שהיו בצער באו אל אשתי כמו ציפורים אל מגדלור.

"זה היה מתוק מאוד מצידך לבוא. עכשיו את חייבת לשתות משהו, ולשבת כאן בנוחות ולספר לנו הכל. או שאת מעדיפה שאשלח את ג'יימס לישון?"

"אה, לא, לא! אני רוצה גם את העצה והעזרה של הדוקטור. זה על אייזה. הוא לא היה בבית יומיים. אני כל כך מפחדת לגביו!"

לא הייתה זו הפעם הראשונה שהיא דיברה איתנו על הצרה של בעלה, איתי כרופא, ועם אשתי כחברה ותיקה וחברת לימודים. הרגענו וניחמנו אותה במילים שמצאנו. האם היא יודעת איפה בעלה? האם ייתכן שנוכל להחזיר אותו אליה?

נראה שכן. היה לה מידע בטוח ביותר שבזמן האחרון, כשההתקף תקף אותו, הוא השתמש במאורת אופיום בקצה המזרחי ביותר של הסיטי. עד כה ההוללות שלו תמיד הוגבלו ליום אחד, והוא חזר בערב, מתעוות ומרוסק. אבל עכשיו הקסם היה עליו ארבעים ושמונה שעות, והוא שכב שם, בלי ספק בין חלאת הרציפים, נושם את הרעל או ישן כדי להתאושש מהשפעותיו. שם אפשר למצוא אותו, היא הייתה בטוחה בזה, ב'בר הזהב', בסמטת סוונדם העליונה. אבל מה היא יכולה לעשות? איך היא, אישה צעירה וביישנית, יכולה להיכנס למקום כזה ולמשות את בעלה מבין הבריונים שסובבים אותו?

זה היה המצב, וכמובן הייתה רק דרך אחת לצאת ממנו. האם לא אוכל ללוות אותה למקום הזה? ואז, במחשבה שנייה, למה שהיא תבוא בכלל? אני הייתי היועץ הרפואי של אייזה וויטני, וככזה הייתה לי השפעה עליו. אוכל לטפל בזה טוב יותר אם אהיה לבד. הבטחתי לה במילה שלי שאשלח אותו הביתה בכרכרה בתוך שעתיים, אם הוא אכן בכתובת שנתנה לי. וכך תוך עשר דקות השארתי מאחוריי את הכורסה שלי ואת הסלון העליז, ודהרתי מזרחה בכרכרה שכורה בשליחות מוזרה, כך היא נראתה לי באותו זמן, אף שרק העתיד יכול היה להראות כמה מוזרה היא תהיה.

אבל לא היה קושי גדול בשלב הראשון של ההרפתקה שלי. סמטת סוונדם העליונה היא סמטה שפלה שאורבת מאחורי המזחים הגבוהים שלאורך הצד הצפוני של הנהר, מזרחית לגשר לונדון. בין חנות בגדים זולים לבין מסבאה, שאליה מגיעים בגרם מדרגות תלול שיורד לפער שחור כמו פי מערה, מצאתי את המאורה שחיפשתי. ציוויתי על הכרכרה שלי לחכות, וירדתי במדרגות, ששקעו באמצען מהדריכה הבלתי פוסקת של רגליים שיכורות. ולאור מנורת שמן מהבהבת מעל הדלת מצאתי את הבריח, ונכנסתי לחדר ארוך ונמוך, סמיך וכבד מעשן אופיום חום, ומדורג בדרגשי עץ, כמו החרטום של ספינת מהגרים.

דרך האפלולית אפשר היה לקלוט במעומעם גופות שוכבות בתנוחות מוזרות ודמיוניות, כתפיים שחוחות, ברכיים כפופות, ראשים מושלכים לאחור וסנטרים מופנים למעלה, ופה ושם עין כהה וכבויה מופנית אל הנכנס. מתוך הצללים השחורים נצצו עיגולים קטנים ואדומים של אור, פעם בהירים, פעם חלשים, כשהרעל הבוער התגבר או נחלש בראשי המקטרות המתכתיות. רובם שכבו בשתיקה, אבל חלקם מלמלו לעצמם, ואחרים דיברו יחד בקול מוזר, נמוך ומונוטוני, השיחה שלהם באה בפרצים, ואז פתאום דועכת לשתיקה, כל אחד ממלמל את מחשבותיו שלו ובקושי שם לב לדברי שכנו. בקצה הרחוק היה מחתה קטנה של פחם בוער, ולידה, על שרפרף עץ בעל שלוש רגליים, ישב איש זקן, גבוה ורזה, לסתו מונחת על שני אגרופיו ומרפקיו על ברכיו, בוהה באש.

כשנכנסתי, משרת מלאי צהבהב מיהר אליי עם מקטרת ואספקה של הסם, ורמז לי ללכת לדרגש ריק.

"תודה. לא באתי להישאר," אמרתי. "יש כאן חבר שלי, מר אייזה וויטני, ואני רוצה לדבר איתו."

הייתה תזוזה וקריאה מימיני, וכשהצצתי דרך האפלולית, ראיתי את וויטני, חיוור, מורעב ומוזנח, בוהה בי.

"אלוהים! זה ווטסון," אמר. הוא היה במצב מעורר רחמים של תגובה נגדית, וכל עצב בו רוטט. "תגיד, ווטסון, מה השעה?"

"כמעט אחת עשרה."

"של איזה יום?"

"של יום שישי, 19 ביוני."

"שמיים! חשבתי שזה יום רביעי. זה יום רביעי. למה אתה רוצה להפחיד בחור?" הוא שקע עם פניו על זרועותיו והתחיל להתייפח בקול דקיק וגבוה.

"אני אומר לך שזה יום שישי, איש. אשתך מחכה לך כבר יומיים. אתה צריך להתבייש בעצמך!"

"אני מתבייש. אבל התבלבלת, ווטסון, כי אני כאן רק כמה שעות, שלוש מקטרות, ארבע מקטרות, אני שוכח כמה. אבל אני אלך הביתה איתך. לא הייתי מפחיד את קייט, קייט הקטנה והמסכנה. תן לי את ידך! יש לך כרכרה?"

"כן, יש לי אחת שמחכה."

"אז אסע בה. אבל אני בטח חייב משהו. תברר מה אני חייב, ווטסון. אני לגמרי לא בכושר. אני לא יכול לעשות שום דבר בעצמי."

הלכתי במעבר הצר בין שתי השורות של הישנים, עוצר את נשימתי כדי למנוע מהאדים השפלים והמשכרים של הסם להיכנס, ומסתכל סביבי בחיפוש אחר המנהל. כשעברתי ליד האיש הגבוה שישב ליד המחתה, הרגשתי פתאום משיכה בשולי מעילי, וקול נמוך לחש: "תעבור לידי, ואז תסתכל עליי אחורה." המילים נפלו באוזני בבירור רב. העפתי מבט למטה. הן יכלו לבוא רק מהזקן שלידי, ובכל זאת הוא ישב עכשיו שקוע כתמיד, רזה מאוד, מקומט מאוד, כפוף מזקנה, מקטרת אופיום משתלשלת בין ברכיו, כאילו נפלה מאצבעותיו מרוב רפיון.

צעדתי שני צעדים קדימה והסתכלתי אחורה. נדרשה כל השליטה העצמית שלי כדי למנוע ממני לפרוץ בקריאת תדהמה. הוא סובב את גבו כך שאף אחד לא יכול היה לראות אותו חוץ ממני. דמותו התמלאה, הקמטים שלו נעלמו, העיניים העמומות השיבו את האש שלהן, ושם, יושב ליד האש ומחייך חיוך רחב להפתעתי, היה לא אחר מאשר שרלוק הולמס. הוא עשה לי תנועה קלה להתקרב אליו, ומיד, כשהפנה את פניו למחצה אל החבורה שוב, שקע בחזרה לזקנה רופסת עם שפתיים רפויות.

"הולמס!" לחשתי. "מה לכל הרוחות אתה עושה במאורה הזאת?"

"בשקט ככל שאתה יכול," ענה. "יש לי אוזניים מצוינות. אם תהיה טוב לב כל כך להיפטר מהחבר השיכור הזה שלך, הייתי שמח מאוד לשוחח איתך קצת."

"יש לי כרכרה בחוץ."

"אז בבקשה, שלח אותו הביתה בה. אתה יכול לסמוך עליו בבטחה, כי הוא נראה רפוי מדי מכדי להסתבך בצרות. הייתי ממליץ לך גם לשלוח עם העגלון פתק לאשתך, שאומר שקשרת את גורלך בגורלי. אם תחכה בחוץ, אהיה איתך בעוד חמש דקות."

היה קשה לסרב לכל אחת מבקשותיו של שרלוק הולמס, כי הן תמיד היו מוגדרות מאוד, והוצגו באווירה שקטה כל כך של שליטה. אבל הרגשתי שכשוויטני יהיה סגור בכרכרה, השליחות שלי בעצם הושלמה. ולגבי השאר, לא יכולתי לרצות דבר טוב יותר מאשר להיות שותף לידידי באחת מאותן הרפתקאות משונות שהיו המצב הרגיל של קיומו. תוך כמה דקות כתבתי את הפתק שלי, שילמתי את החשבון של וויטני, הובלתי אותו לכרכרה, וראיתי אותו נוסע בחושך. תוך זמן קצר מאוד יצאה ממאורת האופיום דמות תשושה, והלכתי במורד הרחוב עם שרלוק הולמס. במשך שני רחובות הוא דשדש עם גב כפוף ורגל לא בטוחה. ואז, אחרי שהעיף מבט מהיר סביבו, הזדקף ופרץ בצחוק לבבי.

"אני מניח, ווטסון," אמר, "שאתה מדמיין שהוספתי עישון אופיום לזריקות הקוקאין, ולכל שאר החולשות הקטנות שעליהן זיכית אותי בדעותיך הרפואיות."

"בהחלט הופתעתי למצוא אותך שם."

"אבל לא יותר משהופתעתי אני למצוא אותך."

"באתי למצוא חבר."

"ואני למצוא אויב."

"אויב?"

"כן. אחד מהאויבים הטבעיים שלי, או שאומר, הטרף הטבעי שלי. בקצרה, ווטסון, אני באמצע חקירה יוצאת דופן מאוד, וקיוויתי למצוא רמז במלמולים הלא קוהרנטיים של השיכורים האלה, כמו שעשיתי בעבר. אילו זיהו אותי במאורה ההיא, החיים שלי לא היו שווים אפילו שעה. כי השתמשתי בה בעבר למטרות שלי, והלסקר הנבל שמנהל אותה נשבע לנקום בי. יש דלת סתרים בגב הבניין ההוא, ליד הפינה של רציף פול, שיכלה לספר סיפורים מוזרים על מה שעבר דרכה בלילות בלי ירח."

"מה! אתה לא מתכוון לגופות?"

"כן, גופות, ווטסון. היינו אנשים עשירים אילו היו לנו אלף לירות על כל מסכן שהומת במאורה ההיא. זו מלכודת הרצח השפלה ביותר בכל שפת הנהר, ואני חושש שנוויל סנט קלייר נכנס אליה כדי לא לצאת ממנה עוד. אבל הכרכרה שלנו אמורה להיות כאן." הוא הכניס את שתי אצבעותיו המורות בין שיניו ושרק בחדות, אות שנענה בשריקה דומה מרחוק, ואחריה זמן קצר קרקוש גלגלים וצלצול פרסות סוסים.

"עכשיו, ווטסון," אמר הולמס, כשעגלה קלה וגבוהה דהרה דרך האפלולית, ומפנסי הצד שלה שתי מנהרות זהב של אור צהוב. "תבוא איתי, נכון?"

"אם אוכל להועיל."

"אה, חבר נאמן תמיד מועיל. וכותב קורות עוד יותר. החדר שלי ב'ארזים' הוא חדר עם שתי מיטות."

"הארזים?"

"כן, זה הבית של מר סנט קלייר. אני מתארח שם בזמן שאני מנהל את החקירה."

"איפה זה, אם כך?"

"ליד לי, בקנט. יש לנו נסיעה של אחד עשר קילומטרים לפנינו."

"אבל אני לגמרי בחושך."

"כמובן שאתה בחושך. תדע הכל בקרוב. קפוץ לכאן. בסדר, ג'ון, לא נצטרך אותך. הנה חצי כתר. חפש אותי מחר, בסביבות אחת עשרה. תן לה לרוץ חופשי. להתראות, אם כך!"

הוא הצליף בסוס בשוט שלו, ודהרנו דרך רצף אינסופי של רחובות קודרים ושוממים, שהתרחבו בהדרגה, עד שטסנו על גשר רחב עם מעקה, והנהר העכור זורם באיטיות מתחתינו. מעבר לו השתרע עוד מדבר עמום של לבנים וטיח, ושתיקתו הופרה רק בצעד הכבד והקבוע של השוטר, או בשירים ובצעקות של איזו חבורת חוגגים מאוחרת. עננים עמומים נסחפו לאט על פני השמיים, וכוכב או שניים נצנצו במעומעם פה ושם דרך הפרצות בעננים.

הולמס נהג בשתיקה, ראשו שמוט על חזהו, ובאווירה של אדם שאבוד במחשבות, ואילו אני ישבתי לידו, סקרן ללמוד מה יכול להיות החיפוש החדש הזה, שנראה שהוא מעמיס על כוחותיו כל כך, ובכל זאת חושש להפריע לזרם מחשבותיו. נסענו כמה קילומטרים, והתחלנו להגיע לשולי חגורת הווילות הפרבריות, כשהוא התנער, משך בכתפיו, והדליק את המקטרת שלו באווירה של אדם שהשתכנע שהוא פועל בדרך הטובה ביותר.

"יש לך כישרון גדול לשתיקה, ווטסון," אמר. "זה הופך אותך לחבר שאין לו מחיר. באמת, זה דבר גדול בשבילי שיש לי עם מי לדבר, כי המחשבות שלי לא נעימות במיוחד. תהיתי מה אומר לאישה הקטנה והיקרה הזאת הלילה כשהיא תפגוש אותי בדלת."

"אתה שוכח שאני לא יודע על זה כלום."

"יהיה לי בדיוק זמן לספר לך את עובדות המקרה לפני שנגיע ללי. הוא נראה פשוט עד אבסורד, ובכל זאת, איכשהו, אני לא מוצא שום דבר להתבסס עליו. יש הרבה חוט, בלי ספק, אבל אני לא מצליח לתפוס את הקצה שלו ביד. עכשיו אציג לך את המקרה בבהירות ובתמציתיות, ווטסון, ואולי תוכל לראות ניצוץ במקום שבו בשבילי הכל חשוך."

"המשך, אם כך."

"לפני כמה שנים, כדי לדייק, במאי 1884, בא ללי ג'נטלמן בשם נוויל סנט קלייר, שנראה שהיה לו הרבה כסף. הוא לקח וילה גדולה, עיצב את השטח יפה מאוד, וחי בדרך כלל ברמה טובה. בהדרגה הוא רכש חברים בסביבה, וב־1887 התחתן עם בתו של מבשל בירה מקומי, וממנה יש לו עכשיו שני ילדים. לא היה לו עיסוק, אבל היה מעורב בכמה חברות, ובדרך כלל נסע לעיר בבוקר, וחזר ברכבת של 5:14 מקאנון סטריט בכל ערב. מר סנט קלייר בן שלושים ושבע עכשיו, איש בעל הרגלים מתונים, בעל טוב, אב אוהב מאוד, ואיש שאהוב על כל מי שמכיר אותו. אני יכול להוסיף שכל החובות שלו כרגע, ככל שהצלחנו לברר, מסתכמים בשמונים ושמונה לירות ועשרה שילינג, ואילו יש לו מאתיים ועשרים לירות לזכותו בבנק קפיטל אנד קאונטיז. אין סיבה, לכן, לחשוב שצרות כספיות הכבידו על מוחו.

"ביום שני שעבר מר נוויל סנט קלייר נסע לעיר מוקדם מהרגיל, והעיר לפני שיצא שיש לו שתי שליחויות חשובות לבצע, ושהוא יביא לבנו הקטן קופסת קוביות. ובכן, במקרה גמור, אשתו קיבלה מברק באותו יום שני, זמן קצר מאוד אחרי שיצא, שאמר שחבילה קטנה בעלת ערך ניכר שהיא חיכתה לה מחכה לה במשרדי חברת הספנות אברדין. ובכן, אם אתה בקיא בלונדון שלך, תדע שהמשרד של החברה נמצא ברחוב פרזנו, שמסתעף מסמטת סוונדם העליונה, שבה מצאת אותי הלילה. גברת סנט קלייר אכלה את ארוחת הצהריים שלה, יצאה לסיטי, עשתה כמה קניות, המשיכה למשרד החברה, קיבלה את החבילה שלה, ומצאה את עצמה בדיוק ב־4:35 הולכת בסמטת סוונדם בדרכה חזרה לתחנה. עקבת אחריי עד כאן?"

"זה ברור מאוד."

"אם אתה זוכר, יום שני היה יום חם ביותר, וגברת סנט קלייר הלכה לאט, מעיפה מבטים סביבה בתקווה לראות כרכרה, כי היא לא אהבה את השכונה שבה מצאה את עצמה. בזמן שהלכה כך במורד סמטת סוונדם, היא שמעה פתאום קריאה או צעקה, וקפאה כשראתה את בעלה מסתכל עליה למטה, וכפי שנראה לה, מסמן לה מחלון בקומה השנייה. החלון היה פתוח, והיא ראתה בבירור את פניו, שהיא מתארת אותן כנסערות נורא. הוא נופף אליה בידיו בטירוף, ואז נעלם מהחלון כל כך פתאום, שנראה לה שהוא נתלש לאחור בכוח שאי אפשר לעמוד בפניו מאחור. נקודה משונה אחת שבלטה לעינה הנשית המהירה הייתה שאף שהוא לבש מעיל כהה כלשהו, כמו זה שבו יצא לעיר, לא היו עליו לא צווארון ולא עניבה.

"היא השתכנעה שמשהו לא בסדר איתו, ומיהרה במורד המדרגות, כי הבית היה לא אחר מאשר מאורת האופיום שבה מצאת אותי הלילה. ובריצה דרך החדר הקדמי ניסתה לעלות במדרגות שהובילו לקומה הראשונה. אבל למרגלות המדרגות פגשה את הנבל הלסקר הזה שדיברתי עליו, שדחף אותה לאחור, ובעזרת דני אחד, שמשמש שם עוזר, דחף אותה החוצה לרחוב. מלאה בספקות ובפחדים המטריפים ביותר, היא מיהרה במורד הסמטה, ובמזל נדיר פגשה ברחוב פרזנו כמה שוטרים עם מפקח, כולם בדרכם לסיור שלהם.

"המפקח ושני אנשים ליוו אותה בחזרה, ולמרות ההתנגדות המתמשכת של הבעלים, הם עשו את דרכם לחדר שבו נראה מר סנט קלייר בפעם האחרונה. לא היה שם שום סימן ממנו. למעשה, בכל הקומה ההיא לא נמצא אף אחד חוץ מקבצן נכה בעל מראה מחריד, שנראה שעשה את ביתו שם. גם הוא וגם הלסקר נשבעו בתוקף שאף אחד אחר לא היה בחדר הקדמי במהלך אחר הצהריים. ההכחשה שלהם הייתה נחושה כל כך, שהמפקח היה המום, וכמעט התחיל להאמין שגברת סנט קלייר הוטעתה, כשבקריאה היא זינקה אל קופסת עץ קטנה שהייתה מונחת על השולחן ותלשה ממנה את המכסה. מתוכה נפל מפל של קוביות ילדים. זה היה הצעצוע שהוא הבטיח להביא הביתה.

"הגילוי הזה, והבלבול הברור שהנכה הפגין, גרמו למפקח להבין שהעניין רציני. החדרים נבדקו בקפידה, והתוצאות הצביעו כולן על פשע מתועב. החדר הקדמי היה מרוהט בפשטות כסלון, והוביל לחדר שינה קטן, שהשקיף על גב אחד המזחים. בין המזח לבין חלון חדר השינה יש רצועה צרה, שהיא יבשה בשפל, אבל מכוסה בגאות במטר וחצי של מים לפחות. חלון חדר השינה היה רחב ונפתח מלמטה. בבדיקה נראו עקבות של דם על אדן החלון, וכמה טיפות פזורות נראו על רצפת העץ של חדר השינה.

"דחופים מאחורי וילון בחדר הקדמי היו כל הבגדים של מר נוויל סנט קלייר, חוץ מהמעיל שלו. המגפיים שלו, הגרביים שלו, הכובע שלו והשעון שלו, כולם היו שם. לא היו סימני אלימות על אף אחד מהבגדים האלה, ולא היו עקבות אחרים של מר נוויל סנט קלייר. ככל הנראה הוא יצא דרך החלון, כי לא נמצאה שום יציאה אחרת, וכתמי הדם המבשרים רעות על האדן נתנו תקווה מועטה שהוא יכול היה להציל את עצמו בשחייה, כי הגאות הייתה בשיאה ברגע הטרגדיה.

"ועכשיו לנבלים שנראה שהיו מעורבים ישירות בעניין. הלסקר היה ידוע כאדם בעל עבר שפל ביותר. אבל מכיוון שלפי סיפורה של גברת סנט קלייר, היה ידוע שהוא עמד למרגלות המדרגות בתוך שניות ספורות מהופעת בעלה בחלון, הוא בקושי יכול היה להיות יותר משותף לפשע. ההגנה שלו הייתה בורות מוחלטת, והוא מחה שאין לו שום ידיעה על מעשיו של יו בון, הדייר שלו, ושהוא לא יכול להסביר בשום דרך את נוכחות הבגדים של הג'נטלמן הנעדר.

"עד כאן לגבי המנהל הלסקר. ועכשיו לנכה המאיים שגר בקומה השנייה של מאורת האופיום, ושהיה בוודאי האדם האחרון שעיניו נחו על נוויל סנט קלייר. שמו יו בון, ופניו המחרידות מוכרות לכל מי שהולך הרבה לסיטי. הוא קבצן מקצועי, אף שכדי להתחמק מתקנות המשטרה הוא מעמיד פנים שהוא סוחר קטן בגפרורי שעווה. במרחק קטן במורד רחוב ת'רדנידל, בצד שמאל, יש, כפי שאולי שמת לב, פינה קטנה בקיר. שם היצור הזה תופס את מקומו היומי, ברגליים משוכלות, עם המלאי הזעיר של הגפרורים שלו על ברכיו. ומכיוון שהוא מחזה מעורר רחמים, גשם קטן של צדקה יורד לתוך כובע העור השמנוני שמונח על המדרכה לידו.

"צפיתי בבחור יותר מפעם אחת עוד לפני שחשבתי בכלל להכיר אותו מקצועית, והופתעתי מהיבול שהוא קוצר בזמן קצר. המראה שלו, אתה מבין, כל כך יוצא דופן, שאף אחד לא יכול לעבור לידו בלי לשים לב אליו. רעמה של שיער כתום, פנים חיוורות שמעוותות בצלקת נוראית, שבהתכווצותה הפכה כלפי מעלה את הקצה החיצוני של שפתו העליונה, סנטר של בולדוג, וזוג עיניים כהות וחודרות מאוד, שמציגות ניגוד משונה לצבע שערו, כל אלה מבדילים אותו מההמון הרגיל של הקבצנים. וכך גם שנינותו, כי הוא תמיד מוכן עם תשובה לכל עקיצה שעוברים ושבים עשויים לזרוק עליו. זה האיש שעכשיו אנחנו לומדים שהיה הדייר במאורת האופיום, ושהיה האדם האחרון שראה את הג'נטלמן שאנחנו מחפשים."

"אבל נכה!" אמרתי. "מה הוא יכול היה לעשות לבדו נגד אדם בשיא כוחו?"

"הוא נכה במובן שהוא הולך בצליעה. אבל מבחינות אחרות נראה שהוא אדם חזק ומוזן היטב. בוודאי הניסיון הרפואי שלך יגיד לך, ווטסון, שחולשה באיבר אחד מפוצה לעתים קרובות בכוח יוצא דופן באחרים."

"בבקשה, המשך בסיפור שלך."

"גברת סנט קלייר התעלפה למראה הדם על החלון, והמשטרה ליוותה אותה הביתה בכרכרה, כי נוכחותה לא יכלה לעזור להם בחקירות שלהם. המפקח ברטון, שהיה אחראי על המקרה, ערך בדיקה קפדנית מאוד של המקום, אבל בלי למצוא שום דבר ששפך אור על העניין. נעשתה טעות אחת כשלא עצרו את בון מיד, כי ניתנו לו כמה דקות שבהן יכול היה לתקשר עם חברו הלסקר. אבל הטעות הזאת תוקנה מהר, והוא נתפס ונערך עליו חיפוש, בלי שנמצא שום דבר שיכול להפליל אותו. היו, זה נכון, כמה כתמי דם על שרוול החולצה הימני שלו, אבל הוא הצביע על הקמיצה שלו, שנחתכה ליד הציפורן, והסביר שהדימום בא משם. והוסיף שהוא היה ליד החלון זמן לא רב קודם לכן, ושהכתמים שנצפו שם באו בלי ספק מאותו מקור.

"הוא הכחיש בתוקף שראה אי פעם את מר נוויל סנט קלייר, ונשבע שנוכחות הבגדים בחדרו היא תעלומה בשבילו באותה מידה כמו בשביל המשטרה. ובאשר לטענת גברת סנט קלייר שהיא ממש ראתה את בעלה בחלון, הוא הצהיר שהיא בטח הייתה משוגעת או חולמת. הוא הועבר, תוך מחאה רמה, לתחנת המשטרה, ואילו המפקח נשאר במקום בתקווה שהשפל יספק רמז חדש כלשהו.

"והוא סיפק, אף שבקושי מצאו על שרטון הבוץ את מה שפחדו למצוא. זה היה המעיל של נוויל סנט קלייר, ולא נוויל סנט קלייר עצמו, שנחשף כשהמים נסוגו. ומה אתה חושב שמצאו בכיסים?"

"אינני יכול לדמיין."

"לא, אינני חושב שהיית מנחש. כל כיס היה דחוס פרוטות וחצאי פרוטות, 421 פרוטות ו־270 חצאי פרוטות. אין פלא שהוא לא נסחף בגאות. אבל גוף אדם הוא עניין אחר. יש מערבולת עזה בין המזח לבין הבית. נראה סביר מספיק שהמעיל המכביד נשאר, כשהגוף העירום נשאב לתוך הנהר."

"אבל אני מבין שכל שאר הבגדים נמצאו בחדר. האם הגוף היה לבוש רק במעיל?"

"לא, אדוני, אבל אפשר להסביר את העובדות באופן משכנע למדי. נניח שהאיש הזה, בון, דחף את נוויל סנט קלייר דרך החלון. אין עין אנושית שיכלה לראות את המעשה. מה הוא היה עושה אז? כמובן היה עולה בדעתו מיד שהוא חייב להיפטר מהבגדים המסגירים. הוא היה תופס את המעיל, אם כך, ובדיוק בזמן שהוא זורק אותו החוצה, היה עולה בדעתו שהוא יצוף ולא ישקע. יש לו מעט זמן, כי הוא שמע את התגרה למטה כשהאישה ניסתה לפלס את דרכה למעלה, ואולי כבר שמע מהשותף הלסקר שלו שהמשטרה ממהרת במעלה הרחוב. אין רגע לאבד. הוא ממהר למחבוא סודי כלשהו, שבו צבר את פירות הקבצנות שלו, ודוחס לכיסים את כל המטבעות שהוא יכול לשים עליהם יד, כדי לוודא שהמעיל ישקע. הוא זורק אותו החוצה, והיה עושה אותו דבר עם שאר הבגדים, אילולא שמע את שעטת הצעדים למטה, ובקושי הספיק לסגור את החלון כשהמשטרה הופיעה."

"זה בהחלט נשמע אפשרי."

"נו, ניקח את זה כהשערת עבודה בהיעדר משהו טוב יותר. בון, כפי שסיפרתי לך, נעצר והובא לתחנה, אבל לא ניתן היה להראות שאי פעם היה משהו נגדו קודם. הוא היה ידוע במשך שנים כקבצן מקצועי, אבל נראה שחייו היו שקטים ותמימים מאוד. בזה העניין עומד כרגע, והשאלות שצריך לפתור, מה עשה נוויל סנט קלייר במאורת האופיום, מה קרה לו כשהיה שם, איפה הוא עכשיו, ומה הקשר של יו בון להיעלמותו, כולן רחוקות מפתרון כתמיד. אני מודה שאינני יכול להיזכר בשום מקרה בניסיוני שנראה במבט ראשון כל כך פשוט, ובכל זאת הציג קשיים כאלה."

בזמן ששרלוק הולמס פירט את סדרת האירועים המשונה הזאת, דהרנו דרך פרברי העיר הגדולה, עד שהבתים האחרונים והפזורים נשארו מאחור, וקרקשנו עם גדר חיה כפרית משני צידינו. אבל בדיוק כשסיים, עברנו דרך שני כפרים פזורים, שבהם עוד נצנצו כמה אורות בחלונות.

"אנחנו בפאתי לי," אמר חברי. "נגענו בשלושה מחוזות אנגליים בנסיעה הקצרה שלנו, התחלנו במידלסקס, עברנו על פינה של סארי, וסיימנו בקנט. רואה את האור ההוא בין העצים? זה 'הארזים', וליד המנורה ההיא יושבת אישה שאוזניה הדואגות, אין לי ספק, כבר קלטו את צלצול פרסות הסוס שלנו."

"אבל למה אתה לא מנהל את המקרה מרחוב בייקר?" שאלתי.

"כי יש הרבה בירורים שצריך לערוך כאן בחוץ. גברת סנט קלייר העמידה בטוב ליבה שני חדרים לרשותי, ואתה יכול להיות בטוח שלא יהיה לה בשביל ידידי ועמיתי אלא קבלת פנים חמה. אני שונא לפגוש אותה, ווטסון, כשאין לי חדשות על בעלה. הנה הגענו. הו, הו!"

עצרנו לפני וילה גדולה שעמדה בתוך השטח שלה. נער אורווה רץ החוצה לראש הסוס, וכשקפצתי למטה, הלכתי אחרי הולמס בשביל החצץ הקטן והמתפתל שהוביל לבית. כשהתקרבנו, הדלת נפתחה בבת אחת, ואישה קטנה ובלונדינית עמדה בפתח, לבושה במשי עדין ושקוף, עם נגיעה של שיפון ורוד ואוורירי בצווארה ובפרקי ידיה. היא עמדה ודמותה משורטטת מול שטף האור, יד אחת על הדלת, ואחת מורמת למחצה בלהיטותה, גופה כפוף מעט, ראשה ופניה בולטים קדימה, עם עיניים להוטות ושפתיים פשוקות, שאלה עומדת.

"נו?" קראה. "נו?" ואז, כשראתה שאנחנו שניים, קראה קריאת תקווה ששקעה לאנחה כשראתה שחברי מניד בראשו ומושך בכתפיו.

"אין חדשות טובות?"

"לא."

"ולא רעות?"

"לא."

"תודה לאל על כך. אבל היכנסו. אתם בטח עייפים, כי היה לכם יום ארוך."

"זה ידידי, ד"ר ווטסון. הוא הועיל לי באופן חיוני ביותר בכמה מהתיקים שלי, ומקרה בר מזל איפשר לי להביא אותו לכאן ולשתף אותו בחקירה הזאת."

"אני שמחה מאוד לראות אותך," אמרה, ולחצה את ידי בחום. "אני בטוחה שתסלח על כל מה שאולי חסר בסידורים שלנו, כשתחשוב על המכה שנפלה עלינו כל כך פתאום."

"גברתי היקרה," אמרתי, "אני חייל ותיק. וגם אילו לא הייתי, אני יכול לראות היטב שאין צורך בשום התנצלות. אם אוכל לעזור במשהו, לך או לידידי כאן, אהיה מאושר באמת."

"ועכשיו, מר שרלוק הולמס," אמרה הגברת כשנכנסנו לחדר אוכל מואר היטב, שעל שולחנו נערכה ארוחת ערב קרה, "הייתי רוצה מאוד לשאול אותך שאלה או שתיים פשוטות, ואני מבקשת שתיתן תשובה פשוטה."

"בהחלט, גברתי."

"אל תדאג לרגשות שלי. אני לא היסטרית, ולא נוטה להתעלף. אני פשוט רוצה לשמוע את דעתך האמיתית, האמיתית."

"באיזו נקודה?"

"בעומק ליבך, האם אתה חושב שנוויל בחיים?"

שרלוק הולמס נראה נבוך מהשאלה. "בכנות, עכשיו!" חזרה, עומדת על השטיח ומביטה בו בחדות כשהוא נשען לאחור בכיסא נצרים.

"בכנות, אם כך, גברתי, אינני חושב."

"אתה חושב שהוא מת?"

"כן."

"נרצח?"

"אינני אומר את זה. אולי."

"ובאיזה יום הוא מצא את מותו?"

"ביום שני."

"אז אולי, מר הולמס, תהיה טוב מספיק להסביר איך קיבלתי ממנו מכתב היום."

שרלוק הולמס זינק מכיסאו כאילו הוכה בזרם חשמלי.

"מה!" שאג.

"כן, היום." היא עמדה מחייכת, ומחזיקה פיסת נייר קטנה באוויר.

"אפשר לראות?"

"בהחלט."

הוא חטף אותו ממנה בלהיטותו, וכששיטח אותו על השולחן, משך אליו את המנורה ובחן אותו בריכוז. עזבתי את כיסאי והבטתי בו מעבר לכתפו. המעטפה הייתה גסה מאוד, והוטבעו עליה חותמת הדואר של גרייבסנד ותאריך של אותו יום ממש, או ליתר דיוק של היום הקודם, כי כבר היה הרבה אחרי חצות.

"כתב יד גס," מלמל הולמס. "בוודאי זה לא כתב ידו של בעלך, גברתי."

"לא, אבל מה שבפנים כן."

"אני רואה גם שמי שמיען את המעטפה נאלץ ללכת ולשאול על הכתובת."

"איך אתה יכול לדעת את זה?"

"השם, אתה מבין, כתוב בדיו שחורה לגמרי, שהתייבשה מעצמה. השאר בצבע אפרפר, שמראה שהשתמשו בנייר סופג. אילו הכל היה נכתב ברצף, ואחר כך נספג, שום חלק לא היה בגוון שחור עמוק. האיש הזה כתב את השם, ואז הייתה הפסקה לפני שכתב את הכתובת, וזה יכול לומר רק שהיא לא הייתה מוכרת לו. זה, כמובן, פרט קטן, אבל אין דבר חשוב כמו פרטים קטנים. בוא נראה עכשיו את המכתב. הא! היה כאן משהו מצורף!"

"כן, הייתה טבעת. טבעת החותם שלו."

"ואת בטוחה שזה כתב ידו של בעלך?"

"אחד מכתבי היד שלו."

"אחד?"

"כתב ידו כשהוא כותב בחיפזון. הוא שונה מאוד מכתבו הרגיל, ובכל זאת אני מכירה אותו היטב."

"'יקירתי, אל תפחדי. הכל יסתדר. יש טעות עצומה שאולי ייקח קצת זמן לתקן. חכי בסבלנות. נוויל.' נכתב בעיפרון על דף הפורזץ של ספר, בגודל אוקטבו, בלי סימן מים. המ! נשלח היום בגרייבסנד על ידי אדם עם אגודל מלוכלך. הא! והדש הודבק, אם אינני טועה מאוד, על ידי אדם שלעס טבק. ואין לך ספק שזה כתב ידו של בעלך, גברתי?"

"שום ספק. נוויל כתב את המילים האלה."

"והן נשלחו היום מגרייבסנד. נו, גברת סנט קלייר, העננים מתבהרים, אף שלא הייתי מעז לומר שהסכנה חלפה."

"אבל הוא בטח בחיים, מר הולמס."

"אלא אם כן זה זיוף מחוכם כדי לשלוח אותנו לעקבות שגויים. הטבעת, בסופו של דבר, לא מוכיחה כלום. ייתכן שנלקחה ממנו."

"לא, לא. זה, זה כתב ידו שלו ממש!"

"טוב מאוד. אבל ייתכן שהוא נכתב ביום שני ונשלח רק היום."

"זה אפשרי."

"אם כך, הרבה דברים יכלו לקרות בינתיים."

"הו, אל תייאש אותי, מר הולמס. אני יודעת שהכל בסדר איתו. יש בינינו אהדה חדה כל כך, שהייתי יודעת אילו רע בא עליו. ביום שבו ראיתי אותו בפעם האחרונה, הוא נחתך בחדר השינה, ובכל זאת אני, בחדר האוכל, מיהרתי מיד למעלה בוודאות מוחלטת שמשהו קרה. אתה חושב שהייתי מגיבה לדבר קטן כזה, ובכל זאת לא הייתי יודעת על מותו?"

"ראיתי יותר מדי מכדי שלא אדע שהרושם של אישה עשוי להיות בעל ערך רב יותר ממסקנה של חושב אנליטי. ובמכתב הזה בהחלט יש לך ראיה חזקה מאוד שמאששת את השקפתך. אבל אם בעלך בחיים ומסוגל לכתוב מכתבים, למה שיישאר רחוק ממך?"

"אינני יכולה לדמיין. זה בלתי נתפס."

"וביום שני הוא לא העיר שום הערה לפני שעזב אותך?"

"לא."

"והופתעת לראות אותו בסמטת סוונדם?"

"מאוד."

"החלון היה פתוח?"

"כן."

"אז הוא יכול היה לקרוא לך?"

"הוא יכול היה."

"הוא רק, כפי שאני מבין, השמיע צעקה לא מובנת?"

"כן."

"קריאה לעזרה, חשבת?"

"כן. הוא נופף בידיו."

"אבל ייתכן שזו הייתה קריאת הפתעה. תדהמה למראה הבלתי צפוי שלך עשויה הייתה לגרום לו להרים את ידיו?"

"זה אפשרי."

"וחשבת שהוא נמשך לאחור?"

"הוא נעלם כל כך פתאום."

"ייתכן שהוא קפץ לאחור. לא ראית אף אחד אחר בחדר?"

"לא, אבל האיש הנורא הזה הודה שהיה שם, והלסקר היה למרגלות המדרגות."

"בדיוק. בעלך, ככל שיכולת לראות, לבש את בגדיו הרגילים?"

"אבל בלי הצווארון והעניבה שלו. ראיתי בבירור את גרונו החשוף."

"הוא אי פעם דיבר על סמטת סוונדם?"

"אף פעם."

"הוא אי פעם הראה סימנים כלשהם שלקח אופיום?"

"אף פעם."

"תודה, גברת סנט קלייר. אלה הנקודות העיקריות שלגביהן רציתי להיות ברור לגמרי. עכשיו נאכל קצת ארוחת ערב ואז נפרוש, כי ייתכן שיהיה לנו יום עמוס מאוד מחר."

חדר גדול ונוח עם שתי מיטות הועמד לרשותנו, ומהר הייתי בין הסדינים, כי הייתי עייף אחרי לילה ההרפתקאות שלי. אבל שרלוק הולמס היה אדם שכשהייתה לו בעיה לא פתורה על ליבו, היה עובר ימים, ואפילו שבוע, בלי מנוחה, הופך אותה, מסדר מחדש את העובדות שלו, מסתכל עליה מכל זווית, עד שפענח אותה או שכנע את עצמו שהנתונים שלו אינם מספיקים. מהר מאוד היה ברור לי שהוא מתכונן עכשיו לישיבה של לילה שלם. הוא הוריד את המעיל ואת החזייה שלו, לבש חלוק כחול גדול, ואז שוטט בחדר ואסף כריות מהמיטה שלו וכריות מהספה ומהכורסאות. מהן בנה מעין ספה מזרחית, שעליה ישב ברגליים משוכלות, עם אונקיה של טבק זול וקופסת גפרורים פרושים לפניו.

באור העמום של המנורה ראיתי אותו יושב שם, מקטרת ישנה מעץ אברש בין שפתיו, עיניו נעוצות בריקות בפינת התקרה, העשן הכחול מסתלסל ממנו, שותק, ללא תנועה, והאור זורח על תווי פניו החזקים והנשריים. כך הוא ישב כשנרדמתי, וכך הוא ישב כשקריאה פתאומית גרמה לי להתעורר, ומצאתי את שמש הקיץ זורחת לתוך החדר. המקטרת עדיין הייתה בין שפתיו, העשן עדיין הסתלסל כלפי מעלה, והחדר היה מלא באובך טבק סמיך, אבל לא נשאר דבר מערמת הטבק שראיתי בלילה הקודם.

"ער, ווטסון?" שאל.

"כן."

"מוכן לנסיעת בוקר?"

"בהחלט."

"אז התלבש. אף אחד עוד לא מתעורר, אבל אני יודע איפה נער האורווה ישן, ונוציא מהר את העגלה." הוא צחקק לעצמו כשדיבר, עיניו נצצו, והוא נראה אדם אחר מההוגה הקודר של הלילה הקודם.

כשהתלבשתי, העפתי מבט בשעון שלי. אין פלא שאף אחד לא התעורר. השעה הייתה ארבע ועשרים וחמש דקות. בקושי סיימתי, כשהולמס חזר עם החדשות שהנער רותם את הסוס.

"אני רוצה לבחון תיאוריה קטנה שלי," אמר, ונעל את מגפיו. "אני חושב, ווטסון, שאתה עומד עכשיו בנוכחות אחד הטיפשים הגמורים ביותר באירופה. מגיע לי שיבעטו בי מכאן עד צ'רינג קרוס. אבל אני חושב שעכשיו יש לי את המפתח לפרשה."

"ואיפה הוא?" שאלתי בחיוך.

"בחדר האמבטיה," ענה. "אה, כן, אני לא מתבדח," המשיך, כשראה את מבט חוסר האמון שלי. "בדיוק הייתי שם, והוצאתי אותו, והוא אצלי בתיק הגלדסטון הזה. בוא, בחור, ונראה אם הוא לא יתאים למנעול."

עשינו את דרכנו למטה בשקט ככל האפשר, ויצאנו לשמש הבוקר הבהירה. בכביש עמדו הסוס והעגלה שלנו, ונער האורווה הלבוש למחצה מחכה ליד הראש. שנינו קפצנו פנימה, ודהרנו משם במורד דרך לונדון. כמה עגלות כפריות כבר נעו, נושאות ירקות לבירה, אבל שורות הווילות משני הצדדים היו שקטות וחסרות חיים כמו עיר בחלום.

"זה היה מקרה משונה בכמה נקודות," אמר הולמס, והאיץ את הסוס לדהרה. "אני מודה שהייתי עיוור כמו חפרפרת, אבל עדיף ללמוד חוכמה מאוחר מאשר לעולם לא ללמוד אותה בכלל."

בעיר המשכימים הראשונים רק התחילו להציץ בישנוניות מחלונותיהם כשנסענו ברחובות של צד סארי. כשעברנו במורד דרך גשר ווטרלו חצינו את הנהר, ובדהרה במעלה רחוב וולינגטון פנינו בחדות ימינה ומצאנו את עצמנו ברחוב בואו. שרלוק הולמס היה מוכר היטב במשטרה, ושני השוטרים שבדלת הצדיעו לו. אחד מהם החזיק את ראש הסוס, ואילו השני הוביל אותנו פנימה.

"מי בתורנות?" שאל הולמס.

"המפקח בראדסטריט, אדוני."

"אה, בראדסטריט, מה שלומך?" פקיד גבוה וחסון ירד במסדרון המרוצף באבן, בכובע מצחייה ובז'קט עם רכיסות קלועות. "אני רוצה לשוחח איתך בשקט, בראדסטריט."

"בהחלט, מר הולמס. היכנס לחדר שלי כאן."

זה היה חדר קטן דמוי משרד, עם פנקס ענק על השולחן, וטלפון בולט מהקיר. המפקח התיישב ליד שולחנו.

"מה אוכל לעשות בשבילך, מר הולמס?"

"באתי בעניין הקבצן ההוא, בון, זה שהואשם במעורבות בהיעלמותו של מר נוויל סנט קלייר, מלי."

"כן. הוא הובא לדיון והוחזק במעצר לבירורים נוספים."

"כך שמעתי. הוא אצלכם כאן?"

"בתאים."

"הוא שקט?"

"אה, הוא לא עושה צרות. אבל הוא נבל מלוכלך."

"מלוכלך?"

"כן, בקושי אנחנו מצליחים לגרום לו לרחוץ את הידיים, והפנים שלו שחורות כמו של פחח נודד. נו, כשהמקרה שלו יוסדר, הוא יקבל אמבטיה רגילה של בית הסוהר. ואני חושב שאילו ראית אותו, היית מסכים איתי שהוא צריך אותה."

"הייתי רוצה מאוד לראות אותו."

"באמת? זה קל לעשות. בוא מכאן. אתה יכול להשאיר את התיק שלך."

"לא, אני חושב שאקח אותו."

"טוב מאוד. בוא מכאן, בבקשה." הוא הוביל אותנו במסדרון, פתח דלת עם סורגים, ירד במדרגות מתפתלות, והביא אותנו למסדרון מסויד בלבן עם שורת דלתות בכל צד.

"השלישית מימין היא שלו," אמר המפקח. "הנה היא!" הוא הסיט בשקט לוח בחלק העליון של הדלת והציץ פנימה.

"הוא ישן," אמר. "אתם יכולים לראות אותו טוב מאוד."

שנינו הצמדנו את עינינו לסבכה. האסיר שכב ופניו אלינו, בשינה עמוקה מאוד, נושם לאט ובכבדות. הוא היה איש בינוני בגובהו, לבוש בגסות כיאה למקצועו, עם חולצה צבעונית בולטת מבעד לקרע במעילו המרופט. הוא היה, כפי שאמר המפקח, מלוכלך ביותר, אבל הלכלוך שכיסה את פניו לא יכול היה להסתיר את כיעורן הדוחה. פס רחב של צלקת ישנה עבר לרוחבן מהעין ועד הסנטר, ובהתכווצותו הפך כלפי מעלה צד אחד של השפה העליונה, כך ששלוש שיניים נחשפו בנהמה מתמדת. רעמה של שיער אדום בוהק מאוד צמחה נמוך מעל עיניו ומצחו.

"הוא יפהפה, נכון?" אמר המפקח.

"הוא בהחלט צריך רחצה," העיר הולמס. "היה לי רעיון שהוא עשוי להצטרך, והרשיתי לעצמי להביא את הכלים איתי." הוא פתח את תיק הגלדסטון בזמן שדיבר, והוציא, לתדהמתי, ספוג אמבטיה גדול מאוד.

"הי! הי! אתה בחור מצחיק," צחקק המפקח.

"ועכשיו, אם תהיה טוב לב גדול כל כך לפתוח את הדלת הזאת בשקט רב, נגרום לו מהר להיראות הרבה יותר מכובד."

"נו, אינני יודע למה לא," אמר המפקח. "הוא לא נראה כבוד לתאים של רחוב בואו, נכון?" הוא החליק את המפתח שלו למנעול, וכולנו נכנסנו בשקט רב לתא. הישן הסתובב למחצה, ואז שקע שוב בשינה עמוקה. הולמס התכופף אל כד המים, הרטיב את הספוג שלו, ואז שפשף אותו פעמיים בחוזקה לרוחב פני האסיר ולאורכן.

"תנו לי להציג בפניכם," צעק, "את מר נוויל סנט קלייר, מלי, במחוז קנט."

מעולם בחיי לא ראיתי מחזה כזה. פני האיש התקלפו מתחת לספוג כמו קליפה מעץ. נעלם הגוון החום והגס! נעלמה גם הצלקת הנוראית שחרצה אותן לרוחב, והשפה המעוקמת שנתנה לפנים את הלגלוג הדוחה! משיכה אחת הסירה את השיער האדום הסבוך, ושם, מתיישב במיטתו, היה איש חיוור, עצוב פנים ומעודן למראה, שחור שיער וחלק עור, משפשף את עיניו ובוהה סביבו בתמיהה מנומנמת. ואז, כשהבין פתאום שנחשף, פרץ בצעקה והשליך את עצמו כשפניו אל הכרית.

"שמיים גדולים!" קרא המפקח. "זה באמת האיש הנעדר. אני מכיר אותו מהתצלום."

האסיר הסתובב באווירה הפזיזה של אדם שמוסר את עצמו לגורלו. "שיהיה כך," אמר. "ובמה, בבקשה, אני מואשם?"

"בחיסולו של מר נוויל סנט... אה, בחייך, אי אפשר להאשים אותך בזה, אלא אם כן יעשו מזה מקרה של ניסיון התאבדות," אמר המפקח בחיוך. "נו, אני עשרים ושבע שנים במשטרה, אבל זה באמת שובר את כל השיאים."

"אם אני מר נוויל סנט קלייר, אז ברור שלא נעשה שום פשע, ושלכן אני מוחזק שלא כחוק."

"לא פשע, אבל נעשתה טעות גדולה מאוד," אמר הולמס. "היה עדיף לך לסמוך על אשתך."

"זו לא הייתה האישה, אלה היו הילדים," נאנק האסיר. "אלוהים, עזור לי, לא רציתי שיתביישו באביהם. אלוהים! איזו חשיפה! מה אני יכול לעשות?"

שרלוק הולמס התיישב לידו על הדרגש וטפח לו על הכתף בחביבות.

"אם תשאיר לבית משפט לברר את העניין," אמר, "כמובן שבקושי תוכל להימנע מפרסום. מצד שני, אם תשכנע את רשויות המשטרה שאין שום תיק אפשרי נגדך, אינני יודע שיש סיבה כלשהי שהפרטים ימצאו את דרכם לעיתונים. המפקח בראדסטריט, אני בטוח, ירשום כל דבר שתספר לנו ויגיש אותו לרשויות המתאימות. המקרה אז לעולם לא יגיע לבית המשפט בכלל."

"אלוהים יברך אותך!" קרא האסיר בלהט. "הייתי סובל מאסר, כן, אפילו הוצאה להורג, ובלבד שלא אשאיר את הסוד העלוב שלי ככתם משפחתי לילדיי.

"אתם הראשונים ששומעים את הסיפור שלי אי פעם. אבי היה מורה בצ'סטרפילד, שם קיבלתי חינוך מצוין. טיילתי בצעירותי, עליתי על הבמה, ולבסוף נעשיתי כתב בעיתון ערב בלונדון. יום אחד העורך שלי רצה סדרת מאמרים על קבצנות בבירה, והתנדבתי לספק אותם. משם התחילו כל ההרפתקאות שלי. רק אם אנסה קבצנות כחובב, אוכל להשיג את העובדות שעליהן אבסס את המאמרים שלי. כשהייתי שחקן למדתי, כמובן, את כל סודות האיפור, והייתי מפורסם מאחורי הקלעים בזכות המיומנות שלי. עכשיו ניצלתי את ההישגים שלי. צבעתי את פניי, וכדי להפוך את עצמי למעורר רחמים ככל האפשר, עשיתי צלקת טובה וקיבעתי צד אחד של שפתי בעיקום בעזרת פיסה קטנה של פלסטר בצבע בשר. ואז, עם ראש של שיער אדום ובגדים מתאימים, תפסתי את עמדתי באזור העסקים של העיר, לכאורה כמוכר גפרורים, אבל באמת כקבצן. במשך שבע שעות עסקתי במלאכתי, וכשחזרתי הביתה בערב גיליתי להפתעתי שקיבלתי לא פחות מעשרים ושישה שילינג וארבע פני.

"כתבתי את המאמרים שלי ולא חשבתי יותר הרבה על העניין, עד שזמן מה אחר כך ערבתי לשטר של חבר, וקיבלתי צו תשלום על עשרים וחמש לירות. לא ידעתי מאיפה להשיג את הכסף, אבל רעיון פתאומי עלה בדעתי. ביקשתי ארכה של שבועיים מהנושה, ביקשתי חופשה מהמעסיקים שלי, ובילתי את הזמן בקבצנות בסיטי בתחפושת שלי. תוך עשרה ימים היה לי הכסף ושילמתי את החוב.

"נו, אתם יכולים לדמיין כמה קשה היה להתמסר לעבודה מפרכת תמורת שתי לירות לשבוע, כשידעתי שאני יכול להרוויח את אותו סכום ביום, כשאני מורח את פניי בקצת צבע, מניח את הכובע שלי על הארץ ויושב בשקט. זה היה מאבק ארוך בין הגאווה שלי לבין הכסף, אבל הכסף ניצח לבסוף, וזרקתי את עבודת הכתב, וישבתי יום אחרי יום בפינה שבחרתי בפעם הראשונה, מעורר רחמים בפניי המבעיתות וממלא את כיסיי במטבעות נחושת.

"רק אדם אחד ידע את סודי. הוא היה בעליה של מאורה שפלה שבה נהגתי להתאכסן בסמטת סוונדם, שבה יכולתי לצאת כל בוקר כקבצן מטונף ובערבים להפוך את עצמי לאיש עיר לבוש היטב. הבחור הזה, לסקר, קיבל ממני תשלום טוב על החדרים שלו, כך שידעתי שהסוד שלי בטוח בידיו.

"נו, מהר מאוד גיליתי שאני חוסך סכומי כסף ניכרים. אינני מתכוון שכל קבצן ברחובות לונדון יכול להרוויח שבע מאות לירות לשנה, שזה פחות מההכנסה הממוצעת שלי. אבל היו לי יתרונות יוצאי דופן ביכולת האיפור שלי, וגם בקלות התשובה השנונה, שהשתפרה באימון ועשתה אותי לדמות מוכרת למדי בסיטי. כל היום זרם של פרוטות, ולפעמים גם כסף, נשפך עליי, וזה היה יום רע מאוד שבו לא הצלחתי לקחת שתי לירות.

"ככל שהתעשרתי, נעשיתי שאפתן יותר. לקחתי בית בכפר, ולבסוף התחתנתי, בלי שלמישהו היה חשד כלשהו לגבי העיסוק האמיתי שלי. אשתי היקרה ידעה שיש לי עסקים בסיטי. היא בקושי ידעה אילו.

"ביום שני שעבר סיימתי את היום והתלבשתי בחדר שלי מעל מאורת האופיום, כשהבטתי מהחלון וראיתי, לאימתי ולתדהמתי, שאשתי עומדת ברחוב, ועיניה נעוצות בי במלואן. קראתי קריאת הפתעה, הרמתי את זרועותיי לכסות את פניי, ומיהרתי לאיש סודי, הלסקר, והתחננתי שימנע מכל אחד לעלות אליי. שמעתי את קולה למטה, אבל ידעתי שהיא לא יכולה לעלות. במהירות השלכתי את בגדיי, לבשתי את אלה של קבצן, ושמתי את הצבעים ואת הפאה שלי. אפילו עיני אישה לא יכלו לחדור תחפושת מושלמת כל כך.

"אבל אז עלה בדעתי שאולי יהיה חיפוש בחדר, ושהבגדים עלולים להסגיר אותי. פתחתי את החלון לרווחה, ובאלימות שלי פתחתי מחדש חתך קטן שגרמתי לעצמי בחדר השינה באותו בוקר. ואז תפסתי את המעיל שלי, שהיה מוכבד במטבעות הנחושת שזה עתה העברתי אליו מתיק העור שבו נשאתי את ההכנסות שלי. השלכתי אותו מהחלון, והוא נעלם בתמזה. שאר הבגדים היו הולכים אחריו, אבל באותו רגע הייתה שעטה של שוטרים במעלה המדרגות. וכמה דקות אחר כך גיליתי, די להקלתי, אני מודה, שבמקום שיזהו אותי כמר נוויל סנט קלייר, נעצרתי כרוצחו.

"אינני יודע שיש משהו נוסף שעליי להסביר. הייתי נחוש לשמור על התחפושת שלי כל עוד אפשר, ומכאן העדפתי לפנים מלוכלכות. מכיוון שידעתי שאשתי תהיה מודאגת נורא, הסרתי את הטבעת שלי והפקדתי אותה בידי הלסקר ברגע שאף שוטר לא הסתכל עליי, יחד עם שרבוט חפוז, שאומר לה שאין לה סיבה לפחד."

"הפתק הזה הגיע אליה רק אתמול," אמר הולמס.

"אלוהים אדירים! איזה שבוע היא בטח עברה!"

"המשטרה עקבה אחרי הלסקר הזה," אמר המפקח בראדסטריט, "ואני יכול להבין היטב שהיה לו קשה לשלוח מכתב בלי שיראו. כנראה הוא מסר אותו לאיזה מלח מלקוחותיו, ששכח ממנו לגמרי כמה ימים."

"זה היה כך," אמר הולמס, והנהן בהסכמה. "אין לי ספק בזה. אבל האם מעולם לא הועמדת לדין על קבצנות?"

"הרבה פעמים. אבל מה היה קנס בשבילי?"

"אבל זה חייב להיפסק כאן," אמר בראדסטריט. "אם המשטרה תשתיק את הדבר הזה, לא יהיה יותר יו בון."

"נשבעתי לכך בשבועות החגיגיות ביותר שאדם יכול להישבע."

"במקרה כזה אני חושב שסביר שלא יינקטו צעדים נוספים. אבל אם ימצאו אותך שוב, אז הכל ייצא החוצה. אני בטוח, מר הולמס, שאנחנו חבים לך מאוד על כך שהבהרת את העניין. הלוואי שידעתי איך אתה מגיע לתוצאות שלך."

"לזאת הגעתי," אמר ידידי, "בישיבה על חמש כריות ובעישון אונקיה של טבק זול. אני חושב, ווטסון, שאם ניסע לרחוב בייקר, נגיע בדיוק בזמן לארוחת הבוקר."