לפני זמן רב חי משורר זקן, משורר זקן וטוב לב באמת. כשישב ערב אחד בחדרו, פרצה בחוץ סערה נוראה, והגשם ניתך מן השמיים. אבל המשורר הזקן ישב חמים ונוח בפינת האח שלו, שבה בערה האש והתפוח הנצלה רחש.
"מי שאין לו גג מעל ראשו יירטב עד לשד עצמותיו," אמר המשורר הזקן והטוב.
"הו, תן לי להיכנס! תן לי להיכנס! קר לי, ואני כל כך רטוב!" קרא פתאום ילד שעמד בוכה ליד הדלת ודפק בבקשה שיכניסו אותו, בזמן שהגשם ירד בזרמים והרוח הרעידה את כל החלונות.
"מסכן!" אמר המשורר הזקן, כשהלך לפתוח את הדלת. שם עמד ילד קטן, עירום לגמרי, והמים זלגו משערו הזהוב והארוך. הוא רעד מקור, ואילו לא נכנס לחדר חם, בוודאי היה מת בסערה הנוראה.
"ילד מסכן!" אמר המשורר הזקן, ולקח את הילד בידו. "היכנס, היכנס, ומהר אחזיר אותך לאיתנך! תקבל יין ותפוחים צלויים, כי אתה באמת ילד מקסים!" והילד באמת היה כזה. עיניו היו כמו שני כוכבים בהירים, ואף שהמים זלגו משערו, השיער התגלגל בתלתלים יפים. הוא נראה ממש כמו מלאך קטן, אבל היה חיוור כל כך, וכל גופו רעד מקור. בידו הייתה קשת קטנה ונאה, אבל הגשם קלקל אותה לגמרי, וצבעי חציו הצבעוניים נמרחו זה בזה.
המשורר הזקן התיישב ליד האח שלו, ולקח את הבחור הקטן על ברכיו. הוא סחט את המים משערו הנוטף, חימם את ידיו בין ידיו שלו, והרתיח לו יין מתוק. אז התאושש הילד, לחייו הוורידו שוב, הוא קפץ מן הברכיים שישב עליהן, ורקד סביב המשורר הזקן והטוב.
"אתה בחור עליז," אמר הזקן. "מה שמך?"
"שמי קופידון," ענה הילד. "אתה לא מכיר אותי? שם מונחת הקשת שלי. היא יורה היטב, אני מבטיח לך! תראה, מזג האוויר מתבהר עכשיו, והירח שוב זורח בבהירות דרך החלון."
"אבל הקשת שלך התקלקלה לגמרי," אמר המשורר הזקן.
"זה באמת היה עצוב," אמר הילד, ולקח את הקשת בידו ובחן אותה מכל הצדדים. "הו, היא יבשה שוב, ולא נפגעה בכלל. המיתר מתוח לגמרי. אנסה אותה מיד." והוא דרך את קשתו, כיוון, וירה חץ במשורר הזקן, ישר אל לבו. "אתה רואה עכשיו שהקשת שלי לא התקלקלה," אמר בצחוק, וברח משם.
הילד השובב, לירות כך במשורר הזקן! בזה שהכניס אותו לחדרו החם, שהתייחס אליו בטוב לב כזה, ושנתן לו יין חם ואת התפוחים הטובים ביותר!
המשורר המסכן שכב על הארץ ובכה, כי החץ באמת עף לתוך לבו.
"פוי!" אמר. "איזה ילד שובב הוא קופידון! אספר עליו לכל הילדים, כדי שיישמרו ולא ישחקו איתו, כי הוא רק יגרום להם צער ושברון לב רב."
וכל הילדים הטובים שסיפר להם את הסיפור הזה נזהרו מאוד מקופידון השובב. אבל הוא עדיין עושה מהם צחוק, כי הוא ערמומי להפליא. כשהסטודנטים חוזרים מן ההרצאות באוניברסיטה, הוא רץ לצדם במעיל שחור, עם ספר מתחת לזרועו. אין שום אפשרות שיכירו אותו, והם הולכים איתו שלובי זרוע, כאילו גם הוא סטודנט כמוהם. ואז, בלי שירגישו, הוא תוקע חץ בחזם. כשהעלמות הצעירות חוזרות מן הבחינה אצל הכומר, או הולכות לכנסייה לטקס האישור, שוב הוא שם, ממש מאחוריהן. כן, הוא תמיד הולך בעקבות אנשים. בתיאטרון הוא יושב בנברשת הגדולה ובוער בלהבות בהירות, כך שאנשים חושבים שזו באמת להבה, אבל עד מהרה הם מגלים שזה משהו אחר. הוא משוטט בגן הארמון ועל החומות. כן, פעם אפילו ירה באבא שלך ובאמא שלך, ישר בלב. רק תשאלו אותם, ותשמעו מה יספרו לכם. הו, הוא ילד שובב, הקופידון הזה. לעולם אל תתעסקו איתו. הוא תמיד רודף אחרי כולם. רק תחשבו, פעם הוא ירה חץ אפילו בסבתא הזקנה שלכם! אבל זה היה מזמן, וכבר עבר. ובכל זאת, דבר כזה היא לעולם לא שוכחת. פוי, קופידון השובב! אבל עכשיו אתם מכירים אותו, ואתם יודעים גם כמה רע הוא מתנהג!