הרפתקת הרווק האציל

נישואיו של הלורד סנט סיימון, וסיומם המוזר, חדלו מזמן להיות נושא לעניין בחוגים הרמים שבהם נע החתן האומלל. שערוריות חדשות האפילו עליהם, ופרטיהן העסיסיים יותר משכו את הרכלנים הרחק מהדרמה הזאת בת ארבע השנים. אבל מכיוון שיש לי סיבה להאמין שהעובדות המלאות מעולם לא נחשפו לציבור הרחב, ומכיוון שלידידי שרלוק הולמס היה חלק ניכר בהבהרת העניין, אני מרגיש ששום זיכרונות עליו לא יהיו שלמים בלי שרטוט קטן של הפרשה המופלאה הזאת.

זה היה כמה שבועות לפני נישואיי שלי, בימים שבהם עדיין חלקתי חדרים עם הולמס ברחוב בייקר, כשהוא חזר הביתה מטיול אחר הצהריים ומצא מכתב על השולחן מחכה לו. אני נשארתי בבית כל היום, כי מזג האוויר פנה פתאום לגשם, עם רוחות סתיו חזקות, וכדור הג'זאיל שהבאתי איתי באחד מאיבריי כמזכרת מהמערכה שלי באפגניסטן פעם בהתמדה עמומה. כשגופי בכורסה נוחה אחת ורגליי על אחרת, הקפתי את עצמי בענן של עיתונים, עד שלבסוף, רווי בחדשות היום, השלכתי את כולם הצידה ושכבתי באדישות, מתבונן בסמל ובמונוגרמה הענקיים שעל המעטפה שעל השולחן, ותוהה בעצלות מי יכול להיות המתכתב האציל של ידידי.

"הנה איגרת אופנתית מאוד," העריתי כשנכנס. "המכתבים שלך מהבוקר, אם אני זוכר נכון, היו ממוכר דגים ומפקיד מכס בנמל."

"כן, להתכתבות שלי בהחלט יש קסם של גיוון," ענה בחיוך, "והצנועים יותר הם בדרך כלל המעניינים יותר. זה נראה כמו אחת מאותן הזמנות חברתיות לא רצויות שקוראות לאדם או להשתעמם או לשקר."

הוא שבר את החותם והעיף מבט בתוכן.

"אה, נו, זה עשוי להתברר כמשהו מעניין, בסופו של דבר."

"לא חברתי, אם כך?"

"לא, מקצועי בהחלט."

"ומלקוח אציל?"

"אחד הרמים ביותר באנגליה."

"ידידי היקר, אני מברך אותך."

"אני מבטיח לך, ווטסון, בלי העמדת פנים, שמעמדו של הלקוח שלי חשוב לי פחות מהעניין שבמקרה שלו. אבל ייתכן בהחלט שגם זה לא יחסר בחקירה החדשה הזאת. קראת את העיתונים בשקידה לאחרונה, נכון?"

"כך נראה," אמרתי בעגמומיות, והצבעתי על ערימה ענקית בפינה. "לא היה לי שום דבר אחר לעשות."

"זה מזל, כי אולי תוכל לעדכן אותי. אני לא קורא שום דבר חוץ מחדשות הפשע ומדור המודעות האישיות. האחרון תמיד מאלף. אבל אם עקבת מקרוב כל כך אחרי האירועים האחרונים, בטח קראת על הלורד סנט סיימון והחתונה שלו?"

"אה, כן, בעניין העמוק ביותר."

"זה טוב. המכתב שאני מחזיק בידי הוא מהלורד סנט סיימון. אקרא לך אותו, ובתמורה עליך לדפדף בעיתונים האלה ולתת לי כל מה שנוגע לעניין. זה מה שהוא אומר:

"'מר שרלוק הולמס היקר, הלורד בקווטר אומר לי שאני יכול לסמוך בלי סייג על שיקול דעתך ועל הדיסקרטיות שלך. לכן החלטתי לבקר אותך ולהתייעץ איתך בנוגע לאירוע הכואב מאוד שקרה בקשר לחתונתי. מר לסטרייד, מסקוטלנד יארד, כבר פועל בעניין, אבל הוא מבטיח לי שאינו רואה שום התנגדות לשיתוף הפעולה שלך, ושהוא אפילו חושב שזה עשוי לעזור במידה מסוימת. אבוא בשעה ארבע אחר הצהריים, ואם יש לך התחייבות אחרת באותה שעה, אני מקווה שתדחה אותה, כי לעניין הזה חשיבות עליונה. שלך בנאמנות, רוברט סנט סיימון.'

"הוא מתוארך מגרוסוונר מנשנס, נכתב בעט נוצה, ולאדון האציל היה המזל הרע לקבל כתם דיו על הצד החיצוני של הזרת הימנית שלו," העיר הולמס כשקיפל את האיגרת.

"הוא אומר ארבע. עכשיו שלוש. הוא יהיה כאן בעוד שעה."

"אז יש לי בדיוק זמן, בעזרתך, להתבהר בנושא. דפדף בעיתונים האלה וסדר את הקטעים לפי סדר הזמנים, בזמן שאני מעיף מבט מי הלקוח שלנו." הוא שלף כרך בכריכה אדומה משורת ספרי עיון ליד מדף האח. "הנה הוא," אמר, התיישב ופרש אותו על ברכו. "'הלורד רוברט וולסינגהם דה ויר סנט סיימון, הבן השני של הדוכס מבלמורל.' המ! 'סמל: תכלת, שלושה דרדרי ברזל בראש מעל פס שחור. נולד ב־1846.' הוא בן ארבעים ואחת, וזה גיל בוגר לנישואים. היה תת־מזכיר לענייני המושבות בממשלה קודמת. הדוכס, אביו, היה פעם שר החוץ. הם יורשים דם פלנטג'נט בשושלת ישירה, ודם טיודור מצד האם. הא! נו, אין שום דבר מאלף במיוחד בכל זה. אני חושב שאני חייב לפנות אליך, ווטסון, בשביל משהו מוצק יותר."

"אין לי קושי רב למצוא את מה שאני רוצה," אמרתי, "כי העובדות די חדשות, והעניין נראה לי יוצא דופן. אבל חששתי להפנות אותן אליך, כי ידעתי שיש לך חקירה בידיים ושאתה לא אוהב חדירה של עניינים אחרים."

"אה, אתה מתכוון לבעיה הקטנה של עגלת הרהיטים מכיכר גרוסוונר. זה מוסדר לגמרי עכשיו, אף שבאמת זה היה ברור מההתחלה. בבקשה, תן לי את תוצאות הבחירות שלך מהעיתונים."

"הנה ההודעה הראשונה שאני יכול למצוא. היא במדור האישי של ה'מורנינג פוסט', ומתוארכת, כפי שאתה רואה, לפני כמה שבועות: 'נקבעו נישואים,' כתוב שם, 'והם יתקיימו, אם השמועה נכונה, בקרוב מאוד, בין הלורד רוברט סנט סיימון, הבן השני של הדוכס מבלמורל, לבין העלמה האטי דוראן, הבת היחידה של אלויסיוס דוראן, מסן פרנסיסקו, קליפורניה, ארצות הברית.' זה הכל."

"תמציתי ולעניין," העיר הולמס, ומתח את רגליו הארוכות והדקות לעבר האש.

"הייתה פסקה שהרחיבה את זה באחד מעיתוני החברה של אותו שבוע. אה, הנה היא: 'בקרוב תידרש הגנה מכסית בשוק הנישואים, כי עקרון הסחר החופשי הנוכחי נראה פוגע קשות בתוצרת המקומית שלנו. אחד אחד, ניהול הבתים האצילים של בריטניה הגדולה עובר לידי בנות דודינו היפות מעבר לאוקיינוס האטלנטי. תוספת חשובה נעשתה בשבוע האחרון לרשימת השללים שנישאו על ידי הפולשות המקסימות האלה. הלורד סנט סיימון, שהוכיח את עצמו במשך יותר מעשרים שנה כחסין בפני חיציו של האל הקטן, הודיע עכשיו סופית על נישואיו הקרובים עם העלמה האטי דוראן, בתו המקסימה של מיליונר מקליפורניה. העלמה דוראן, שדמותה החיננית ופניה המרשימות משכו תשומת לב רבה בחגיגות בית וסטברי, היא בת יחידה, ומדווחים כרגע שהנדוניה שלה תגיע הרבה מעבר לשש ספרות, עם ציפיות לעתיד. מכיוון שזה סוד גלוי שהדוכס מבלמורל נאלץ למכור את תמונותיו בשנים האחרונות, ומכיוון שללורד סנט סיימון אין שום רכוש משלו חוץ מהאחוזה הקטנה של בירצ'מור, ברור שהיורשת מקליפורניה אינה היחידה שמרוויחה מברית שתאפשר לה לעשות את המעבר הקל והנפוץ מגברת רפובליקנית לאצילה בריטית.'"

"משהו נוסף?" שאל הולמס ופיהק.

"אה, כן, הרבה. יש עוד הודעה ב'מורנינג פוסט' שאומרת שהנישואים יהיו שקטים לחלוטין, שהם יתקיימו בכנסיית סנט ג'ורג', בכיכר הנובר, שרק חצי תריסר חברים קרובים יוזמנו, ושהמסיבה תחזור לבית המרוהט בלנקסטר גייט ששכר מר אלויסיוס דוראן. יומיים אחר כך, כלומר ביום רביעי שעבר, יש הודעה קצרה שהחתונה התקיימה, ושירח הדבש יבולה באחוזתו של הלורד בקווטר, ליד פטרספילד. אלה כל ההודעות שהופיעו לפני היעלמות הכלה."

"לפני מה?" שאל הולמס ונרתע.

"היעלמות הגברת."

"מתי היא נעלמה, אם כך?"

"בארוחת החתונה."

"באמת. זה מעניין יותר ממה שזה הבטיח להיות. דרמטי למדי, למעשה."

"כן. זה נראה לי קצת יוצא דופן."

"הן נעלמות לעתים קרובות לפני הטקס, ולפעמים במהלך ירח הדבש. אבל אינני יכול להיזכר בשום דבר מהיר כמו זה. בבקשה, תן לי את הפרטים."

"אני מזהיר אותך שהם לא שלמים בכלל."

"אולי נוכל להפוך אותם לפחות חסרים."

"כפי שהם, הם מוצגים במאמר יחיד בעיתון בוקר מאתמול, שאקרא לך. הכותרת שלו היא 'אירוע משונה בחתונה אופנתית':

"'משפחתו של הלורד רוברט סנט סיימון נקלעה למבוכה הגדולה ביותר בגלל האירועים המוזרים והכואבים שהתרחשו בקשר לחתונתו. הטקס, כפי שהודע בקצרה בעיתוני אתמול, התקיים בבוקר שלפני כן. אבל רק עכשיו ניתן היה לאשר את השמועות המוזרות שריחפו בעקשנות כזאת. למרות ניסיונות החברים להשתיק את העניין, כל כך הרבה תשומת לב ציבורית נמשכה אליו עכשיו, שאין שום תועלת בהעמדת פנים שמתעלמים ממה שהוא נושא שיחה נפוץ.

"'הטקס, שנערך בכנסיית סנט ג'ורג', בכיכר הנובר, היה שקט מאוד, ואיש לא נכח בו חוץ מאבי הכלה, מר אלויסיוס דוראן, הדוכסית מבלמורל, הלורד בקווטר, הלורד יוסטס והליידי קלרה סנט סיימון (האח והאחות הצעירים של החתן), והליידי אליסיה ויטינגטון. כל המסיבה המשיכה אחר כך לביתו של מר אלויסיוס דוראן, בלנקסטר גייט, שם הוכנה ארוחה. נראה שצרה קטנה נגרמה על ידי אישה, ששמה לא אומת, שניסתה לפרוץ את דרכה לתוך הבית אחרי מסיבת הכלולות, בטענה שיש לה תביעה כלשהי על הלורד סנט סיימון. רק אחרי סצנה כואבת וממושכת היא סולקה על ידי המשרת הראשי ומשרת הבית.

"'הכלה, שלמזלה נכנסה לבית לפני ההפרעה הלא נעימה הזאת, התיישבה לארוחה עם השאר, כשהתלוננה על חולשה פתאומית ופרשה לחדרה. מכיוון שהיעדרותה הממושכת עוררה הערות, אביה הלך אחריה, אבל נודע לו מהמשרתת שלה שהיא עלתה לחדרה רק לרגע, חטפה מעיל ארוך ומצנפת, ומיהרה למטה למעבר. אחד המשרתים הצהיר שראה גברת יוצאת מהבית לבושה כך, אבל סירב להאמין שזו גבירתו, כי האמין שהיא עם החברה. כשהתברר שבתו נעלמה, מר אלויסיוס דוראן, יחד עם החתן, יצרו מיד קשר עם המשטרה, ונערכות חקירות נמרצות מאוד, שכנראה יובילו להבהרה מהירה של העסק המשונה מאוד הזה. אבל עד שעה מאוחרת אתמול בלילה, שום דבר לא התגלה לגבי מקום הימצאה של הגברת הנעדרת. יש שמועות על מעשה פלילי בעניין, ונאמר שהמשטרה עצרה את האישה שגרמה להפרעה המקורית, באמונה שמקנאה או ממניע אחר, ייתכן שהייתה מעורבת בהיעלמות המוזרה של הכלה.'"

"וזה הכל?"

"רק פריט קטן אחד בעיתון בוקר אחר, אבל הוא מרמז."

"והוא..."

"שהעלמה פלורה מילר, הגברת שגרמה להפרעה, אכן נעצרה. נראה שהיא הייתה בעבר רקדנית באלגרו, ושהיא מכירה את החתן כבר כמה שנים. אין פרטים נוספים, וכל המקרה בידיך עכשיו, ככל שהוצג בעיתונות הציבורית."

"ונראה שזה מקרה מעניין ביותר. לא הייתי מחמיץ אותו בעד שום הון. אבל יש צלצול בפעמון, ווטסון, ומכיוון שהשעון מראה כמה דקות אחרי ארבע, אין לי ספק שזה יתברר כלקוח האציל שלנו. אל תחלום ללכת, ווטסון, כי אני מעדיף מאוד שיהיה לי עד, ולו רק כבדיקה לזיכרון שלי."

"הלורד רוברט סנט סיימון," הכריז נער השליחויות שלנו, ופתח את הדלת לרווחה. ג'נטלמן נכנס, עם פנים נעימות ומשכילות, בעל אף גבוה וחיוור, עם משהו אולי של רגזנות סביב הפה, ועם העין היציבה והפקוחה של אדם שגורלו הנעים תמיד היה לפקד ולקבל ציות. התנהגותו הייתה נמרצת, ובכל זאת מראהו הכללי נתן רושם מוגזם של גיל, כי הייתה לו כפיפות קלה קדימה וכיפוף קל של הברכיים כשהלך. גם שערו, כשהסיר את כובעו המסולסל מאוד בשוליו, היה מאפיר בקצוות ודליל בחלק העליון. ובאשר ללבושו, הוא היה מוקפד עד גבול הגנדרנות, עם צווארון גבוה, פראק שחור, אפוד לבן, כפפות צהובות, נעלי לכה וחותלות בהירות. הוא התקדם לאט לתוך החדר, מסובב את ראשו משמאל לימין, ומנדנד בידו הימנית את החוט שהחזיק את משקפי הזהב שלו.

"יום טוב, הלורד סנט סיימון," אמר הולמס, קם וקד. "בבקשה, קח את כיסא הנצרים. זה ידידי ועמיתי, ד"ר ווטסון. התקרב מעט לאש, ונדבר על העניין הזה."

"עניין כואב ביותר בשבילי, כפי שאתה יכול לדמיין בקלות רבה, מר הולמס. נפגעתי עד עמקי נשמתי. אני מבין שכבר טיפלת בכמה מקרים עדינים מסוג זה, אדוני, אף שאני מניח שהם בקושי היו מאותו מעמד חברתי."

"לא, אני יורד."

"סליחה?"

"הלקוח האחרון שלי מסוג זה היה מלך."

"אה, באמת! לא היה לי מושג. ואיזה מלך?"

"מלך סקנדינביה."

"מה! הוא איבד את אשתו?"

"אתה יכול להבין," אמר הולמס בנועם, "שאני מעניק לענייני לקוחותיי האחרים את אותה סודיות שאני מבטיח לך בענייניך."

"כמובן! צודק מאוד! צודק מאוד! אני בטוח שאני מבקש סליחה. ובאשר למקרה שלי, אני מוכן לתת לך כל מידע שעשוי לעזור לך לגבש דעה."

"תודה. כבר למדתי את כל מה שיש בעיתונות, לא יותר. אני מניח שאני יכול לקבל אותו כנכון. המאמר הזה, למשל, לגבי היעלמות הכלה."

הלורד סנט סיימון העיף בו מבט. "כן, הוא נכון, עד כמה שהוא מגיע."

"אבל הוא זקוק להשלמות רבות לפני שמישהו יוכל להציע דעה. אני חושב שאוכל להגיע לעובדות שלי בדרך הישירה ביותר אם אשאל אותך."

"בבקשה, עשה זאת."

"מתי פגשת לראשונה את העלמה האטי דוראן?"

"בסן פרנסיסקו, לפני שנה."

"טיילת בארצות הברית?"

"כן."

"התארסתם אז?"

"לא."

"אבל הייתם ביחסים ידידותיים?"

"החברה שלה שעשעה אותי, והיא יכלה לראות שאני משועשע."

"אביה עשיר מאוד?"

"אומרים שהוא האיש העשיר ביותר בחוף האוקיינוס השקט."

"ואיך עשה את כספו?"

"בכרייה. לא היה לו כלום לפני כמה שנים. אז הוא מצא זהב, השקיע אותו, ועלה בדילוגים ובקפיצות."

"ובכן, מה הרושם שלך לגבי האופי של הגברת הצעירה, של אשתך?"

האציל נדנד את משקפיו קצת יותר מהר ובהה מטה לתוך האש. "אתה מבין, מר הולמס," אמר, "אשתי הייתה בת עשרים לפני שאביה נעשה אדם עשיר. במשך הזמן הזה היא התרוצצה חופשייה במחנה כורים ושוטטה ביערות או בהרים, כך שהחינוך שלה בא מהטבע יותר מאשר מהמורה. היא מה שאנחנו קוראים באנגליה נערה שובבה, עם אופי חזק, פראי וחופשי, בלי כבלים של מסורות מכל סוג. היא נמהרת, כמעט אמרתי געשית. היא מהירה בקבלת החלטות וחסרת פחד בביצוע הכרעותיה. מצד שני, לא הייתי נותן לה את השם שיש לי הכבוד לשאת," הוא השתעל שיעול קטן ומכובד, "אילולא חשבתי שבעומק היא אישה אצילה. אני מאמין שהיא מסוגלת להקרבה עצמית הרואית, ושכל דבר מחפיר יהיה מתועב בעיניה."

"יש לך תצלום שלה?"

"הבאתי את זה איתי." הוא פתח תליון והראה לנו את פניה המלאות של אישה יפהפייה מאוד. זה לא היה תצלום אלא מיניאטורה על שנהב, והאמן הוציא את מלוא האפקט של השיער השחור המבריק, העיניים הכהות הגדולות והפה המעודן. הולמס הביט בה זמן רב וברצינות. אחר כך סגר את התליון והחזיר אותו ללורד סנט סיימון.

"הגברת הצעירה באה ללונדון, אם כך, וחידשתם את ההיכרות?"

"כן, אביה הביא אותה לכאן לעונה הלונדונית האחרונה הזאת. פגשתי אותה כמה פעמים, התארסתי לה, ועכשיו התחתנתי איתה."

"היא הביאה, אני מבין, נדוניה ניכרת?"

"נדוניה הוגנת. לא יותר ממה שמקובל במשפחתי."

"וזו, כמובן, נשארת לך, מכיוון שהנישואים הם עובדה מוגמרת?"

"באמת לא ביררתי בנושא."

"באופן טבעי מאוד שלא. ראית את העלמה דוראן ביום שלפני החתונה?"

"כן."

"היא הייתה במצב רוח טוב?"

"מעולם לא טוב יותר. היא המשיכה לדבר על מה שנעשה בחיינו העתידיים."

"באמת! זה מעניין מאוד. ובבוקר החתונה?"

"היא הייתה עליזה ככל האפשר. לפחות עד אחרי הטקס."

"והבחנת בשינוי כלשהו בה אז?"

"נו, אם לומר את האמת, ראיתי אז את הסימנים הראשונים שראיתי אי פעם לכך שמזגה קצת חריף. אבל התקרית הייתה זניחה מכדי לספר עליה, ולא יכול להיות לה שום קשר למקרה."

"בבקשה, ספר לנו בכל זאת."

"אה, זה ילדותי. היא הפילה את זר הפרחים שלה כשהלכנו לעבר חדר הכלים של הכנסייה. היא עברה ליד ספסל הקדמי באותו זמן, והוא נפל לתוך הספסל. היה עיכוב של רגע, אבל הג'נטלמן שבספסל הגיש לה אותו שוב, והוא לא נראה פגוע מהנפילה. ובכל זאת, כשדיברתי איתה על העניין, היא ענתה לי בחדות, ובכרכרה, בדרך הביתה, היא נראתה נסערת באופן מגוחך בגלל הסיבה הפעוטה הזאת."

"באמת! אתה אומר שהיה ג'נטלמן בספסל. חלק מהציבור הרחב נכחו, אם כך?"

"אה, כן. אי אפשר להוציא אותם כשהכנסייה פתוחה."

"הג'נטלמן הזה לא היה אחד מחבריה של אשתך?"

"לא, לא. אני קורא לו ג'נטלמן מתוך נימוס, אבל הוא היה אדם רגיל למראה. בקושי הבחנתי במראהו. אבל באמת, אני חושב שאנחנו נודדים די רחוק מהעניין."

"הליידי סנט סיימון, אם כך, חזרה מהחתונה במצב רוח פחות עליז מזה שבו הלכה אליה. מה עשתה כשנכנסה שוב לבית אביה?"

"ראיתי אותה משוחחת עם המשרתת שלה."

"ומי המשרתת שלה?"

"אליס שמה. היא אמריקאית ובאה איתה מקליפורניה."

"משרתת מקורבת?"

"קצת יותר מדי. נראה לי שגבירתה הרשתה לה לקחת חירויות רבות. ובכל זאת, כמובן, באמריקה מסתכלים על דברים כאלה בצורה אחרת."

"כמה זמן היא דיברה עם אליס הזאת?"

"אה, כמה דקות. היה לי משהו אחר לחשוב עליו."

"לא שמעת במקרה מה הן אמרו?"

"הליידי סנט סיימון אמרה משהו על 'קפיצה על חלקה של מישהו אחר', ביטוי של כורי זהב. היא נהגה להשתמש בעגה מהסוג הזה. אין לי מושג למה התכוונה."

"העגה האמריקאית מבטאת מאוד לפעמים. ומה עשתה אשתך כשסיימה לדבר עם המשרתת שלה?"

"היא נכנסה לחדר האוכל."

"בזרועך?"

"לא, לבד. היא הייתה עצמאית מאוד בדברים קטנים כאלה. אז, אחרי שישבנו עשר דקות בערך, היא קמה בחיפזון, מלמלה כמה מילות התנצלות ויצאה מהחדר. היא לא חזרה לעולם."

"אבל המשרתת הזאת, אליס, כפי שאני מבין, מעידה שהיא הלכה לחדרה, כיסתה את שמלת הכלה שלה במעיל ארוך, חבשה מצנפת ויצאה."

"בדיוק. ואחר כך ראו אותה נכנסת להייד פארק בחברת פלורה מילר, אישה שנמצאת עכשיו במעצר, ושכבר עשתה מהומה בביתו של מר דוראן באותו בוקר."

"אה, כן. הייתי רוצה כמה פרטים על הגברת הצעירה הזאת, ועל היחסים שלך איתה."

הלורד סנט סיימון משך בכתפיו והרים את גבותיו. "היינו ביחסים ידידותיים במשך כמה שנים. אני יכול לומר ביחסים ידידותיים מאוד. היא נהגה להופיע באלגרו. לא התייחסתי אליה בקמצנות, ולא הייתה לה שום סיבה צודקת להתלונן נגדי, אבל אתה יודע איך נשים הן, מר הולמס. פלורה הייתה יצור קטן ויקר, אבל חמת מזג ביותר ומסורה לי בכל ליבה. היא כתבה לי מכתבים נוראים כששמעה שאני עומד להתחתן, ואם לומר את האמת, הסיבה שבגללה ערכתי את הנישואים בשקט כזה הייתה שחששתי שמא תהיה שערורייה בכנסייה. היא באה לדלת של מר דוראן ממש אחרי שחזרנו, וניסתה לדחוף את דרכה פנימה, והשמיעה ביטויים פוגעניים מאוד כלפי אשתי, ואפילו איימה עליה. אבל צפיתי אפשרות של משהו כזה, והיו לי שם שני שוטרים בבגדים אזרחיים, שדחפו אותה החוצה במהרה. היא נרגעה כשראתה שאין טעם לעשות מהומה."

"אשתך שמעה את כל זה?"

"לא, תודה לאל, היא לא שמעה."

"ואחר כך ראו אותה הולכת עם האישה הזאת עצמה?"

"כן. זה מה שמר לסטרייד, מסקוטלנד יארד, רואה כרציני כל כך. חושבים שפלורה פיתתה את אשתי לצאת והטמינה לה איזו מלכודת נוראה."

"נו, זו השערה אפשרית."

"גם אתה חושב כך?"

"לא אמרתי שהיא סבירה. אבל אתה עצמך לא רואה בזה דבר סביר?"

"אינני חושב שפלורה הייתה פוגעת בזבוב."

"ובכל זאת, הקנאה היא משנה אופי מוזרה. בבקשה, מה התיאוריה שלך עצמך לגבי מה שקרה?"

"נו, באמת, באתי לחפש תיאוריה, לא להציע אחת. נתתי לך את כל העובדות. אבל מכיוון שאתה שואל אותי, אני יכול לומר שעלה בדעתי כאפשרי שההתרגשות של הפרשה הזאת, המודעות שהיא עשתה צעד חברתי עצום כל כך, גרמו להפרעה עצבית קטנה כלשהי אצל אשתי."

"בקיצור, שהיא איבדה פתאום את שפיותה?"

"נו, באמת, כשאני שוקל שהיא הפנתה את גבה, לא אגיד אליי, אלא אל כל כך הרבה שרבים שאפו אליו בלי הצלחה, אני בקושי יכול להסביר את זה בדרך אחרת."

"נו, בהחלט גם זו השערה אפשרית," אמר הולמס בחיוך. "ועכשיו, הלורד סנט סיימון, אני חושב שיש לי כמעט את כל הנתונים שלי. מותר לי לשאול אם ישבתם ליד שולחן הארוחה כך שיכולתם לראות מהחלון?"

"יכולנו לראות את הצד השני של הדרך ואת הפארק."

"בדיוק. אז אינני חושב שאני צריך לעכב אותך יותר. אצור איתך קשר."

"אם יהיה לך המזל לפתור את הבעיה הזאת," אמר הלקוח שלנו, וקם.

"פתרתי אותה."

"אה? מה זה היה?"

"אני אומר שפתרתי אותה."

"איפה, אם כך, אשתי?"

"זה פרט שאספק במהרה."

הלורד סנט סיימון הניד בראשו. "אני חושש שזה ידרוש ראשים חכמים משלך או משלי," העיר, וכשקד בדרך מכובדת ומיושנת, הוא עזב.

"זה נחמד מאוד מצד הלורד סנט סיימון לכבד את ראשי כשהוא מעמיד אותו באותה רמה של ראשו," אמר שרלוק הולמס וצחק. "אני חושב שאשתה ויסקי וסודה ואעשן סיגר אחרי כל החקירה הנגדית הזאת. גיבשתי את מסקנותיי לגבי המקרה לפני שהלקוח שלנו נכנס לחדר."

"הולמס היקר!"

"יש לי רשימות על כמה מקרים דומים, אף שאף אחד מהם, כפי שהערתי קודם, לא היה מהיר כמו זה. כל הבדיקה שלי שימשה כדי להפוך את ההשערה שלי לוודאות. ראיות נסיבתיות משכנעות מאוד לפעמים, כמו כשאתה מוצא דג פורל בחלב, כדי לצטט את הדוגמה של ת'ורו."

"אבל שמעתי את כל מה ששמעת."

"אבל בלי הידיעה של מקרים קודמים, שמשרתת אותי כל כך טוב. היה מקרה מקביל באברדין לפני כמה שנים, ומשהו באותם קווים ממש במינכן, בשנה שאחרי המלחמה הצרפתית־פרוסית. זה אחד מהמקרים האלה... אבל, הלו, הנה לסטרייד! אחר צהריים טובים, לסטרייד! תמצא כוס נוספת על המזנון, ויש סיגרים בקופסה."

הבלש הרשמי היה לבוש במעיל מלחים ובעניבת צוואר, שנתנו לו מראה ימי בהחלט, והוא נשא בידו תיק בד שחור. בברכה קצרה הוא התיישב והדליק את הסיגר שהוצע לו.

"מה קרה, אם כך?" שאל הולמס בניצוץ בעינו. "אתה נראה לא מרוצה."

"ואני מרגיש לא מרוצה. זה המקרה הארור הזה של נישואי סנט סיימון. אני לא מצליח להבין לא ראש ולא זנב בעסק הזה."

"באמת! אתה מפתיע אותי."

"מי שמע אי פעם על פרשה מבולבלת כזאת? כל רמז נראה חומק בין אצבעותיי. עבדתי עליה כל היום."

"ונראה שהיא הרטיבה אותך מאוד," אמר הולמס, והניח את ידו על שרוול מעיל המלחים.

"כן, גררתי את הסרפנטיין."

"בשם השמיים, בשביל מה?"

"בחיפוש אחר גופתה של הליידי סנט סיימון."

שרלוק הולמס נשען לאחור בכיסאו וצחק מכל הלב.

"גררת את אגן המזרקה של כיכר טרפלגר?" שאל.

"למה? למה אתה מתכוון?"

"כי יש לך סיכוי טוב בדיוק כמו למצוא את הגברת הזאת באחד כמו בשני."

לסטרייד שלח מבט כועס בחברי. "אני מניח שאתה יודע הכל על זה," נהם.

"נו, רק עכשיו שמעתי את העובדות, אבל דעתי מגובשת."

"אה, באמת! אז אתה חושב שהסרפנטיין לא ממלא שום תפקיד בעניין?"

"אני חושב שזה מאוד לא סביר."

"אז אולי תהיה נחמד להסביר איך זה שמצאנו את זה בו?" הוא פתח את התיק שלו בזמן שדיבר, והפיל על הרצפה שמלת כלה ממשי משוי, זוג נעלי סאטן לבנות, וזר והינומה של כלה, כולם דהויים וספוגים במים. "הנה," אמר, והניח טבעת נישואים חדשה על ראש הערימה. "הנה אגוז קטן לפצח בשבילך, אדון הולמס."

"אה, באמת!" אמר ידידי, ונשף טבעות עשן כחולות לאוויר. "גררת אותם מהסרפנטיין?"

"לא. הם נמצאו צפים ליד השפה על ידי שומר פארק. זוהו כבגדיה, ונראה לי שאם הבגדים היו שם, הגופה לא תהיה רחוקה."

"לפי אותו נימוק מבריק, גופתו של כל אדם נמצאת בקרבת ארון הבגדים שלו. ובבקשה, למה קיווית להגיע דרך זה?"

"לראיה כלשהי שמסבכת את פלורה מילר בהיעלמות."

"אני חושש שתמצא את זה קשה."

"אתה חושש, באמת, עכשיו?" קרא לסטרייד במרירות מסוימת. "אני חושש, הולמס, שאתה לא מעשי במיוחד עם ההסקות וההיסקים שלך. עשית שתי טעויות בתוך שתי דקות. השמלה הזאת אכן מסבכת את העלמה פלורה מילר."

"ואיך?"

"בשמלה יש כיס. בכיס יש נרתיק לכרטיסי ביקור. בנרתיק יש פתק. והנה הפתק עצמו." הוא הטיח אותו על השולחן שלפניו. "הקשב לזה: 'תראי אותי כשהכל יהיה מוכן. בואי מיד. פ.ה.מ.' ובכן, התיאוריה שלי כל הזמן הייתה שהליידי סנט סיימון פותתה להתרחק על ידי פלורה מילר, ושהיא, יחד עם שותפים, בלי ספק, אחראית להיעלמותה. הנה, חתום בראשי התיבות שלה, הפתק עצמו, שבלי ספק הוחלק בשקט לידה בדלת ושפיתה אותה אל טווח השגתם."

"טוב מאוד, לסטרייד," אמר הולמס וצחק. "אתה באמת נהדר ביותר. תן לי לראות אותו." הוא הרים את הנייר בדרך אדישה, אבל תשומת ליבו נצמדה אליו מיד, והוא פלט קריאת סיפוק קטנה. "זה באמת חשוב," אמר.

"הא! אתה מוצא אותו כזה?"

"חשוב ביותר. אני מברך אותך בחום."

לסטרייד קם בניצחונו והרכין את ראשו להסתכל. "מה," צרח, "אתה מסתכל על הצד הלא נכון!"

"להפך, זה הצד הנכון."

"הצד הנכון? אתה משוגע! הנה הפתק כתוב בעיפרון כאן."

"וכאן יש מה שנראה כקטע של חשבון מלון, שמעניין אותי עמוקות."

"אין בו כלום. הסתכלתי עליו קודם," אמר לסטרייד. "'4 באוקטובר, חדרים 8 שילינג, ארוחת בוקר 2 שילינג ו־6 פני, קוקטייל שילינג, ארוחת צהריים 2 שילינג ו־6 פני, כוס שרי 8 פני.' אני לא רואה בזה כלום."

"סביר מאוד שלא. ובכל זאת, זה חשוב ביותר. ובאשר לפתק, גם הוא חשוב, או לפחות ראשי התיבות, אז אני מברך אותך שוב."

"בזבזתי מספיק זמן," אמר לסטרייד, וקם. "אני מאמין בעבודה קשה ולא בישיבה ליד האש וטוויית תיאוריות יפות. יום טוב, מר הולמס, ונראה מי יגיע ראשון לעומקו של העניין." הוא אסף את הבגדים, דחף אותם לתיק ופנה לדלת.

"רק רמז אחד בשבילך, לסטרייד," אמר הולמס בגרירת מילים לפני שיריבו נעלם. "אגיד לך את הפתרון האמיתי של העניין. הליידי סנט סיימון היא מיתוס. אין, ומעולם לא היה, אדם כזה."

לסטרייד הביט בעצב בחברי. אחר כך פנה אליי, הקיש על מצחו שלוש פעמים, הניד בראשו בחגיגיות ומיהר לדרכו.

הוא בקושי סגר את הדלת אחריו כשהולמס קם ללבוש את מעילו העליון. "יש משהו במה שהבחור אומר על עבודה בחוץ," העיר, "אז אני חושב, ווטסון, שאני חייב להשאיר אותך עם העיתונים שלך לזמן מה."

השעה הייתה אחרי חמש כששרלוק הולמס עזב אותי, אבל לא היה לי זמן להיות בודד, כי תוך שעה הגיע איש של קונדיטוריה עם קופסה שטוחה גדולה מאוד. את זו פרק בעזרת צעיר שהביא איתו, ועד מהרה, לתדהמתי הגדולה מאוד, התחילה להיערך ארוחת ערב קרה קטנה, מעדנית לגמרי, על שולחן המהגוני הצנוע של בית הדירות שלנו. היו שני זוגות של חרטומניות קרות, פסיון, פשטידת כבד אווז, עם קבוצה של בקבוקים עתיקים ומכוסי קורי עכביש. אחרי שערכו את כל המותרות האלה, שני המבקרים שלי נעלמו, כמו השדים מ"אלף לילה ולילה", בלי שום הסבר חוץ מכך שהדברים שולמו והוזמנו לכתובת הזאת.

קצת לפני תשע שרלוק הולמס נכנס בצעד נמרץ לחדר. תווי פניו היו רציניים, אבל היה אור בעינו שגרם לי לחשוב שהוא לא התאכזב במסקנותיו.

"הם ערכו את ארוחת הערב, אם כך," אמר, ושפשף את ידיו.

"נראה שאתה מצפה לאורחים. הם ערכו לחמישה."

"כן, אני משער שאולי יבואו כמה אורחים," אמר. "אני מופתע שהלורד סנט סיימון עוד לא הגיע. הא! אני משער שאני שומע את צעדו עכשיו על המדרגות."

אכן היה זה המבקר שלנו מאחר הצהריים שנכנס בהמולה, מנדנד את משקפיו במרץ רב מתמיד, ועם הבעה נסערת מאוד על תווי פניו האריסטוקרטיים.

"השליח שלי הגיע אליך, אם כך?" שאל הולמס.

"כן, ואני מודה שהתוכן הבהיל אותי מעבר לכל מידה. יש לך סמכות טובה למה שאתה אומר?"

"הטובה ביותר האפשרית."

הלורד סנט סיימון שקע בכיסא והעביר את ידו על מצחו.

"מה יגיד הדוכס," מלמל, "כשישמע שאחד מבני המשפחה הושפל כך?"

"זה מקרה טהור. אינני יכול להודות שיש כאן השפלה כלשהי."

"אה, אתה מסתכל על הדברים האלה מנקודת מבט אחרת."

"אני לא רואה שמישהו אשם. אני בקושי רואה איך הגברת יכלה לפעול אחרת, אף שהדרך הפתאומית שבה עשתה זאת הייתה בלי ספק מצערת. מכיוון שלא הייתה לה אם, לא היה לה איש שייעץ לה במשבר כזה."

"זה היה עלבון, אדוני, עלבון פומבי," אמר הלורד סנט סיימון, ותופף באצבעותיו על השולחן.

"עליך להתחשב בנערה המסכנה הזאת, שהוצבה במצב חסר תקדים כל כך."

"לא אתחשב בשום דבר. אני כועס מאוד באמת, והתייחסו אליי באופן מחפיר."

"אני חושב ששמעתי צלצול," אמר הולמס. "כן, יש צעדים על המישורת. אם אינני יכול לשכנע אותך להסתכל על העניין בסלחנות, הלורד סנט סיימון, הבאתי לכאן סניגור שאולי יצליח יותר." הוא פתח את הדלת והכניס גברת וג'נטלמן. "הלורד סנט סיימון," אמר, "הרשה לי להציג בפניך את מר וגברת פרנסיס היי מולטון. את הגברת, אני חושב, כבר פגשת."

למראה החדשים האלה, הלקוח שלנו קפץ ממושבו ועמד זקוף מאוד, עיניו מושפלות וידו תחובה בחזית הפראק שלו, תמונה של כבוד פגוע. הגברת צעדה צעד מהיר קדימה והושיטה לו את ידה, אבל הוא עדיין סירב להרים את עיניו. אולי זה היה טוב בשביל נחישותו, כי פניה המתחננות היו כאלה שקשה לעמוד בפניהן.

"אתה כועס, רוברט," אמרה. "נו, אני מניחה שיש לך כל סיבה לכעוס."

"בבקשה, אל תתנצלי בפניי," אמר הלורד סנט סיימון במרירות.

"אה, כן, אני יודעת שהתייחסתי אליך ממש רע ושהייתי צריכה לדבר איתך לפני שהלכתי. אבל הייתי די מבולבלת, ומהרגע שראיתי שוב את פרנק כאן, פשוט לא ידעתי מה אני עושה או אומרת. אני רק תמהה שלא נפלתי והתעלפתי ממש שם לפני המזבח."

"אולי, גברת מולטון, תרצי שידידי ואני נצא מהחדר בזמן שאת מסבירה את העניין?"

"אם מותר לי לחוות דעה," העיר הג'נטלמן הזר, "כבר היה לנו קצת יותר מדי סודיות בעסק הזה. מצידי, הייתי רוצה שכל אירופה ואמריקה ישמעו את האמת על זה." הוא היה אדם קטן, שרירי ושזוף, מגולח למשעי, עם פנים חדות והתנהגות ערנית.

"אז אספר את הסיפור שלנו מיד," אמרה הגברת. "פרנק כאן ואני נפגשנו ב־84, במחנה של מקווייר, ליד הרי הרוקי, שם אבא עבד על חלקת כרייה. היינו מאורסים זה לזה, פרנק ואני. אבל אז יום אחד אבא מצא כיס עשיר של זהב ועשה הון, ואילו לפרנק המסכן כאן הייתה חלקה שהתדלדלה ולא הניבה כלום. ככל שאבא התעשר, פרנק נעשה עני יותר. אז לבסוף אבא לא רצה לשמוע שהאירוסין שלנו יימשכו עוד, והוא לקח אותי לסן פרנסיסקו. אבל פרנק לא רצה לוותר. אז הוא הלך אחריי לשם, והוא ראה אותי בלי שאבא ידע על זה כלום. זה רק היה משגע אותו לדעת, אז פשוט סידרנו הכל בעצמנו. פרנק אמר שהוא ילך לעשות גם הוא את ההון שלו, ולעולם לא יחזור לתבוע אותי עד שיהיה לו כמו לאבא. אז הבטחתי לחכות לו עד קץ הימים, והתחייבתי לא להתחתן עם אף אחד אחר כל עוד הוא חי. 'למה שלא נתחתן מיד, אם כך,' אמר, 'ואז ארגיש בטוח בך, ולא אתבע להיות בעלך עד שאחזור?' נו, דיברנו על זה, והוא סידר הכל כל כך יפה, עם כומר מוכן ומחכה, שפשוט עשינו את זה ממש שם. ואז פרנק הלך לחפש את מזלו, ואני חזרתי לאבא.

"הדבר הבא ששמעתי על פרנק היה שהוא במונטנה, ואז הוא הלך לחפש זהב באריזונה, ואז שמעתי עליו מניו מקסיקו. אחרי זה בא סיפור ארוך בעיתון על כך שמחנה כורים הותקף על ידי אינדיאנים אפאצ'י, והנה שמו של פרנק שלי בין ההרוגים. התעלפתי לגמרי, והייתי חולה מאוד חודשים אחר כך. אבא חשב שאני דועכת ולקח אותי לחצי מהרופאים בסן פרנסיסקו. אף מילה של חדשות לא הגיעה במשך שנה ויותר, כך שמעולם לא פקפקתי שפרנק באמת מת. אז הלורד סנט סיימון בא לסן פרנסיסקו, ואנחנו באנו ללונדון, ונקבעו נישואים, ואבא היה מרוצה מאוד, אבל הרגשתי כל הזמן ששום גבר על פני האדמה לא יתפוס לעולם את המקום בליבי שניתן לפרנק המסכן שלי.

"ובכל זאת, אילו הייתי מתחתנת עם הלורד סנט סיימון, כמובן שהייתי ממלאת את חובתי כלפיו. אנחנו לא יכולים לצוות על האהבה שלנו, אבל אנחנו יכולים לצוות על המעשים שלנו. הלכתי איתו למזבח בכוונה להיות לו אישה טובה ככל שיש בי. אבל אתם יכולים לדמיין מה הרגשתי כשבדיוק כשהגעתי למעקה המזבח, העפתי מבט לאחור וראיתי את פרנק עומד ומסתכל עליי מהספסל הראשון. בהתחלה חשבתי שזו רוח הרפאים שלו. אבל כשהסתכלתי שוב, הוא עדיין היה שם, עם מעין שאלה בעיניו, כאילו הוא שואל אותי אם אני שמחה או מצטערת לראות אותו. אני תמהה שלא נפלתי. אני יודעת שהכל הסתובב, ודברי הכומר היו בדיוק כמו זמזום של דבורה באוזני. לא ידעתי מה לעשות. האם לעצור את הטקס ולעשות סצנה בכנסייה? העפתי בו מבט שוב, ונראה שהוא ידע מה אני חושבת, כי הוא הרים את אצבעו אל שפתיו כדי לומר לי לשתוק. אז ראיתי אותו משרבט על פיסת נייר, וידעתי שהוא כותב לי פתק. כשעברתי ליד הספסל שלו בדרך החוצה, הפלתי אליו את זר הפרחים שלי, והוא החליק את הפתק לידי כשהחזיר לי את הפרחים. זו הייתה רק שורה שמבקשת ממני להצטרף אליו כשיסמן לי לעשות זאת. כמובן שלא פקפקתי אף לרגע שחובתי הראשונה היא עכשיו כלפיו, והחלטתי לעשות בדיוק כל מה שיורה לי.

"כשחזרתי, סיפרתי למשרתת שלי, שהכירה אותו בקליפורניה ותמיד הייתה ידידה שלו. ציוויתי עליה לא לומר כלום, אלא לארוז כמה דברים ולהכין את המעיל שלי. אני יודעת שהייתי צריכה לדבר עם הלורד סנט סיימון, אבל זה היה קשה נורא לפני אמו וכל האנשים החשובים האלה. פשוט החלטתי לברוח ולהסביר אחר כך. לא ישבתי ליד השולחן עשר דקות לפני שראיתי את פרנק מהחלון, בצד השני של הדרך. הוא סימן לי ואז התחיל ללכת לתוך הפארק. התגנבתי החוצה, לבשתי את הדברים שלי והלכתי אחריו. איזו אישה באה ודיברה איתי משהו על הלורד סנט סיימון. נראה לי מהמעט ששמעתי כאילו היה לו גם סוד קטן משלו לפני הנישואים. אבל הצלחתי להתרחק ממנה והשגתי במהרה את פרנק. נכנסנו יחד לכרכרה, ונסענו לחדרים ששכר בכיכר גורדון, וזו הייתה החתונה האמיתית שלי אחרי כל שנות ההמתנה האלה. פרנק היה שבוי אצל האפאצ'ים, ברח, הגיע לסן פרנסיסקו, גילה שוויתרתי עליו כמת ונסעתי לאנגליה, הלך אחריי לשם, ומצא אותי לבסוף בבוקר של חתונתי השנייה."

"ראיתי את זה בעיתון," הסביר האמריקאי. "היה כתוב שם השם והכנסייה, אבל לא איפה הגברת גרה."

"אז דיברנו על מה שעלינו לעשות, ופרנק היה בעד גלוי לב, אבל אני הייתי כל כך מבוישת מכל זה, שהרגשתי שהייתי רוצה להיעלם ולעולם לא לראות שוב אף אחד מהם. רק לשלוח שורה לאבא, אולי, כדי להראות לו שאני בחיים. היה נורא בשבילי לחשוב על כל הלורדים והליידיז האלה יושבים סביב שולחן הארוחה ומחכים שאחזור. אז פרנק לקח את בגדי החתונה והדברים שלי ועשה מהם צרור, כדי שלא יתחקו אחריי, והשליך אותם איפשהו שאף אחד לא יוכל למצוא אותם. סביר שהיינו ממשיכים לפריז מחר, אלא שהג'נטלמן הטוב הזה, מר הולמס, בא אלינו הערב, אף שאיך מצא אותנו זה יותר ממה שאני יכולה לחשוב, והוא הראה לנו בבירור רב ובאדיבות שאני טעיתי ושפרנק צדק, ושנעמיד את עצמנו בצד הלא נכון אם נהיה כל כך סודיים. אז הוא הציע לתת לנו הזדמנות לדבר עם הלורד סנט סיימון לבד, וכך באנו מיד לחדרים שלו. עכשיו, רוברט, שמעת הכל, ואני מצטערת מאוד אם גרמתי לך כאב, ואני מקווה שאתה לא חושב עליי בשפלות רבה."

הלורד סנט סיימון לא הרפה כלל מעמדתו הנוקשה, אלא הקשיב בגבות מכווצות ובשפתיים קפוצות לסיפור הארוך הזה.

"סלחי לי," אמר, "אבל אין זה מנהגי לדון בענייניי האישיים האינטימיים ביותר בדרך פומבית זו."

"אז לא תסלח לי? לא תלחץ את ידי לפני שאלך?"

"אה, בהחלט, אם זה יסב לך הנאה כלשהי." הוא הושיט את ידו ואחז בקרירות בזו שהיא הושיטה לו.

"קיוויתי," הציע הולמס, "שתצטרף אלינו לארוחת ערב ידידותית."

"אני חושב שבזה אתה מבקש קצת יותר מדי," השיב הלורד. "ייתכן שאאלץ להשלים עם ההתפתחויות האחרונות האלה, אבל בקושי אפשר לצפות ממני לחגוג עליהן. אני חושב שברשותכם אאחל לכולכם עכשיו לילה טוב מאוד." הוא כלל את כולנו בקידה רחבה ויצא מהחדר בצעדים נוקשים.

"אז אני מקווה שלפחות אתם תכבדו אותי בחברתכם," אמר שרלוק הולמס. "תמיד שמחה גדולה לפגוש אמריקאי, מר מולטון, כי אני מאלה שמאמינים שהאיוולת של מלך והמשגים של שר בשנים רחוקות לא ימנעו מילדינו להיות יום אחד אזרחים של אותה ארץ כלל־עולמית, תחת דגל שיהיה שילוב של דגל האיחוד הבריטי עם הכוכבים והפסים."

"המקרה היה מעניין," העיר הולמס כשהמבקרים שלנו עזבו אותנו, "כי הוא מראה בבירור רב כמה פשוט יכול להיות ההסבר של פרשה שבמבט ראשון נראית כמעט בלתי ניתנת להסבר. שום דבר לא יכול להיות טבעי יותר מרצף האירועים כפי שסיפרה הגברת הזאת, ושום דבר לא מוזר יותר מהתוצאה כשמסתכלים עליה, למשל, בעיני מר לסטרייד מסקוטלנד יארד."

"אתה עצמך לא טעית כלל, אם כך?"

"מההתחלה, שתי עובדות היו ברורות לי מאוד. האחת, שהגברת הייתה מוכנה לגמרי לעבור את טקס החתונה. השנייה, שהיא התחרטה על כך בתוך דקות ספורות מחזרתה הביתה. ברור, אם כך, שמשהו קרה במהלך הבוקר שגרם לה לשנות את דעתה. מה יכול להיות המשהו הזה? היא לא יכלה לדבר עם אף אחד כשהייתה בחוץ, כי הייתה בחברת החתן. האם ראתה מישהו, אם כך? אם כן, זה חייב להיות מישהו מאמריקה, כי היא בילתה זמן קצר כל כך בארץ הזאת, שבקושי יכלה לאפשר למישהו לרכוש עליה השפעה עמוקה כל כך, שעצם המראה שלו יביא אותה לשנות את תוכניותיה לגמרי כך.

"אתה רואה שכבר הגענו, בתהליך של אלימינציה, לרעיון שאולי ראתה אמריקאי. אז מי יכול להיות האמריקאי הזה, ולמה יש לו השפעה רבה כל כך עליה? זה יכול להיות מאהב. זה יכול להיות בעל. ימי עלומיה עברו, ידעתי, בסביבות קשוחות ובתנאים מוזרים. עד כאן הגעתי עוד לפני ששמעתי את סיפורו של הלורד סנט סיימון. כשהוא סיפר לנו על אדם בספסל, על השינוי בהתנהגות הכלה, על תחבולה שקופה כל כך להשגת פתק כמו הפלת זר פרחים, על פנייתה למשרתת המקורבת שלה, ועל הרמז המשמעותי מאוד שלה ל'קפיצה על חלקה', שבלשון הכורים פירושה להשתלט על דבר שלאדם אחר יש עליו זכות קודמת, כל המצב נעשה ברור לחלוטין. היא הלכה עם גבר, והגבר היה או מאהב או בעל קודם, והסיכויים היו לטובת האפשרות השנייה."

"ואיך בכל העולם מצאת אותם?"

"זה יכול היה להיות קשה, אבל ידידנו לסטרייד החזיק בידיו מידע שאת ערכו לא ידע בעצמו. ראשי התיבות היו, כמובן, בעלי החשיבות הגבוהה ביותר, אבל עוד יותר יקר ערך היה לדעת שבתוך שבוע הוא סילק את חשבונו באחד המלונות המובחרים ביותר בלונדון."

"איך הסקת את המובחרים?"

"לפי המחירים המובחרים. שמונה שילינג למיטה ושמונה פני לכוס שרי הצביעו על אחד המלונות היקרים ביותר. אין הרבה בלונדון שגובים בשיעור כזה. בשני שבו ביקרתי, בשדרת נורת'מברלנד, למדתי מעיון בספר האורחים שפרנסיס ה. מולטון, ג'נטלמן אמריקאי, עזב רק יום קודם, וכשעברתי על הרישומים שלו, נתקלתי באותם פריטים בדיוק שראיתי בהעתק החשבון. מכתביו היו אמורים להישלח לכיכר גורדון 226. אז נסעתי לשם, ומכיוון שהיה לי המזל למצוא את הזוג האוהב בבית, העזתי לתת להם כמה עצות אבהיות ולהראות להם שעדיף מכל בחינה שיבהירו את מצבם קצת יותר, גם לציבור הרחב וגם ללורד סנט סיימון במיוחד. הזמנתי אותם לפגוש אותו כאן, וכפי שאתה רואה, גרמתי לו לעמוד בפגישה."

"אבל בלי תוצאה טובה במיוחד," העריתי. "התנהגותו בהחלט לא הייתה אדיבה במיוחד."

"אה, ווטסון," אמר הולמס בחיוך, "אולי גם אתה לא היית אדיב במיוחד, אילו, אחרי כל הטרחה של חיזור ונישואים, היית מוצא את עצמך מקופח ברגע אחד מאישה ומהון. אני חושב שאנחנו יכולים לשפוט את הלורד סנט סיימון ברחמים רבים, ולהודות לכוכבינו שלא סביר שנמצא את עצמנו אי פעם באותו מצב. קרב את הכיסא שלך ותן לי את הכינור שלי, כי הבעיה היחידה שעוד נותר לנו לפתור היא איך להעביר את ערבי הסתיו הקודרים האלה."