ברחוב, שם למעלה, עמד בית ישן, ישן מאוד. הוא היה בן כמעט שלוש מאות שנה, את זה אפשר היה לדעת אם קראו את הקורה הגדולה שעליה נחרתה שנת הבנייה. יחד עם צבעונים וקנוקנות של כשות היו חרוטים עליה פסוקים שלמים, באיות של פעם, ומעל כל חלון היו פנים מעוותות מגולפות בקורה. קומה אחת בלטה הרבה קדימה מעל זו שמתחתיה, וממש מתחת לכרכוב היה מרזב עופרת עם ראש של דרקון. מי הגשם היו אמורים לזרום מן הפה, אבל הם זרמו מן הבטן, כי היה חור במרזב.
כל הבתים האחרים ברחוב היו חדשים ומסודרים כל כך, עם זגוגיות חלון גדולות וקירות חלקים, שבקלות אפשר היה לראות שהם לא רוצים שום קשר עם הבית הישן. הם בוודאי חשבו: "עד מתי יעמוד כאן הדבר הישן והרקוב הזה כמו מחזה ברחוב? והחלונות הבולטים שלו בולטים כל כך החוצה, שאיש לא יכול לראות מן החלונות שלנו מה קורה בכיוון ההוא! המדרגות רחבות כמו של ארמון וגבוהות כאילו הן מובילות למגדל כנסייה. מעקה הברזל נראה בדיוק כמו הדלת לקבר משפחתי עתיק, ועוד יש לו כדורי פליז בראשו. זה כל כך טיפשי!"
גם בצד השני של הרחוב עמדו בתים חדשים ומסודרים, והם חשבו בדיוק כמו האחרים. אבל בחלון שמול הבית הישן ישב ילד קטן, עם לחיים ורודות ורעננות ועיניים בהירות וקורנות. הוא בוודאי אהב את הבית הישן יותר מכולם, גם באור השמש וגם באור הירח. וכשהביט אל הקיר שממנו נשר הטיח, יכול היה לשבת ולגלות שם את הדמויות המשונות ביותר שאפשר לדמיין: בדיוק איך שנראה הרחוב פעם, עם מדרגות, חלונות בולטים וגמלונים מחודדים. הוא יכול היה לראות חיילים עם רמחים, ומרזבים שהמים זרמו בהם, כמו דרקונים ונחשים. זה היה בית שכדאי להסתכל עליו. ושם גר איש זקן, שלבש מכנסי קטיפה, והיה לו מעיל עם כפתורי פליז גדולים, ופאה נוכרית שאפשר היה לראות שהיא פאה אמיתית. בכל בוקר בא אליו איש זקן אחר, שסידר את חדריו והלך בשליחויות. מלבד זאת היה הזקן במכנסי הקטיפה לבדו לגמרי בבית הישן. מדי פעם ניגש לחלון והביט החוצה, והילד הקטן הנהן אליו, והזקן הנהן בחזרה, וכך נעשו מכרים, ואחר כך חברים, אף שמעולם לא דיברו זה עם זה. אבל זה לא שינה דבר. הילד הקטן שמע את הוריו אומרים: "לזקן שממול יש די והותר, אבל הוא כל כך, כל כך בודד!"
ביום ראשון שלאחר מכן לקח הילד הקטן משהו, עטף אותו בפיסת נייר, ירד במדרגות ועמד בפתח. וכשעבר שם האיש שהלך בשליחויות, אמר לו:
"תשמע, אדון! תיתן את זה לזקן שממול ממני? יש לי שני חיילי בדיל. זה אחד מהם, והוא יקבל אותו, כי אני יודע שהוא כל כך, כל כך בודד."
והשליח הזקן נראה מרוצה מאוד, הנהן, ולקח את חייל הבדיל אל הבית הישן. אחר כך באה הודעה: שאלו אם הילד הקטן עצמו לא רוצה לבוא לבקר. וכך קיבל רשות מהוריו, והלך אל הבית הישן.
וכדורי הפליז על מעקה הברזל זרחו הרבה יותר מתמיד. אפשר היה לחשוב שמירקו אותם לכבוד הביקור. וזה היה כאילו החצוצרנים המגולפים, כי היו שם חצוצרנים, שעמדו בתוך צבעונים, מגולפים על הדלת, תקעו בכל כוחם. לחייהם נראו עגולות הרבה יותר מקודם. כן, הם תקעו: "טרטרטרה! הילד הקטן בא! טרטרטרה!" ואז נפתחה הדלת.
כל המסדרון היה תלוי דיוקנאות של אבירים בשריון ושל גבירות בשמלות משי. והשריונות קישקשו, ושמלות המשי רישרשו! ואחר כך היה גרם מדרגות שעלה הרבה למעלה וירד קצת למטה, ואז הגיעו למרפסת. היא הייתה רעועה מאוד, זה נכון, עם חורים גדולים וסדקים ארוכים, אבל עשב ועלים צמחו מהם, כי כל המרפסת שבחוץ, החצר והקירות, היו מכוסים בכל כך הרבה ירק, שזה נראה כמו גינה. אבל זו הייתה רק מרפסת. כאן עמדו עציצים ישנים עם פרצופים ואוזני חמור, והפרחים צמחו בהם כרצונם. אחד העציצים היה מכוסה מכל הצדדים בציפורנים, כלומר בחלק הירוק שלהן. נצר עמד ליד נצר, והוא אמר בבירור רב: "האוויר ליטף אותי, השמש נשקה לי, והבטיחה לי פרח קטן ביום ראשון! פרח קטן ביום ראשון!"
ואז נכנסו לחדר שקירותיו היו מכוסים עור חזיר, מוטבע בפרחי זהב.
"זהב נמחק ונעלם,
עור חזיר נשאר לעולם!"
אמרו הקירות.
ושם עמדו כורסאות עם משענות גבוהות כל כך, מגולפות כל כך, ועם ידיות משני הצדדים. "שב! שב!" אמרו. "אוי! איך שאני חורקת. עכשיו אקבל בוודאי שיגדון, כמו ארון הבגדים הישן, אוי!"
ואז נכנס הילד הקטן לחדר שבו היו החלונות הבולטים, ושם ישב הזקן.
"תודה לך על חייל הבדיל, ידידי הקטן!" אמר הזקן. "ותודה לך על שבאת אליי."
"תודה! תודה!" או "חורק! חורק!" נשמע מכל הרהיטים. היו שם כל כך הרבה רהיטים, שכל אחד עמד בדרכו של האחר, כדי להעיף מבט בילד הקטן.
באמצע הקיר היה תלוי ציור של גבירה יפה, צעירה כל כך, שמחה כל כך, אבל לבושה ממש כמו בימים עברו, בבגדים שעמדו נוקשים לגמרי, ועם אבקה בשערה. היא לא אמרה "תודה, תודה!" וגם לא "חורק, חורק!" אלא הביטה בעיניה הרכות בילד הקטן, והוא שאל מיד את הזקן: "מאיפה השגת אותה?"
"שם, אצל הסוחר בחפצים משומשים," אמר הזקן, "שם תלויות כל כך הרבה תמונות. איש לא מכיר אותן ואיש לא מתעניין בהן, כי כולם קבורים כבר. אבל אני הכרתי אותה בימים שעברו, ועכשיו היא מתה ואיננה כבר חמישים שנה!"
מתחת לתמונה, במסגרת מזוגגת, היה תלוי זר של פרחים קמלים. הם היו כמעט בני חמישים שנה. הם נראו כל כך ישנים!
המטוטלת של השעון הגדול נעה הלוך ושוב, והמחוגים הסתובבו, וכל דבר בחדר נעשה ישן עוד יותר. אבל הם לא הרגישו בכך.
"אומרים אצלנו בבית," אמר הילד הקטן, "שאתה כל כך, כל כך בודד!"
"הו!" אמר הזקן. "המחשבות הישנות, עם כל מה שהן מביאות איתן, באות לבקר אותי, ועכשיו גם אתה בא! טוב לי מאוד!"
אחר כך הוריד מן המדף ספר עם תמונות. היו בו תהלוכות ארוכות שלמות ומצעדים מפוארים, עם הדמויות המשונות ביותר, שכבר לא רואים בימינו: חיילים כמו נסיך התלתן שבקלפים, ואזרחים עם דגלים מתנופפים. לחייטים היה דגל משלהם, עם זוג מספריים שמחזיקים שני אריות. ולסנדלרים היה דגל משלהם, בלי מגפיים, אבל עם נשר דו־ראשי, כי אצל הסנדלרים הכול חייב להיות כך שיוכלו לומר: זה זוג! כן, זה היה ספר תמונות!
הזקן הלך עכשיו לחדר השני להביא ריבה, תפוחים ואגוזים. כן, היה נפלא שם בבית הישן.
"אני לא יכול לסבול את זה יותר!" אמר חייל הבדיל, שישב על השידה. "בודד ועצוב כל כך כאן! כשהיה אדם פעם בחוג משפחה, הוא לא יכול להתרגל לחיים כאלה! אני לא יכול לסבול את זה יותר! כל היום כל כך ארוך, והערבים ארוכים עוד יותר! כאן זה בכלל לא כמו אצלכם ממול, שם אבא שלך ואמא שלך דיברו כל כך נעים, ושם אתה וכל הילדים המתוקים עשיתם רעש כזה נפלא. לא, כמה בודד הזקן! אתה חושב שהוא מקבל נשיקות? אתה חושב שמביטים בו בעיניים רכות, או שיש לו עץ חג מולד? הוא לא יקבל דבר מלבד קבר! אני לא יכול לסבול את זה יותר!"
"אל תיתן לזה לצער אותך כל כך," אמר הילד הקטן. "לי נעים כל כך כאן, וחוץ מזה כל המחשבות הישנות, עם כל מה שהן מביאות איתן, באות לבקר כאן."
"כן, זה טוב ויפה, אבל אני לא רואה אף אחת מהן, ואני לא מכיר אותן!" אמר חייל הבדיל. "אני לא יכול לסבול את זה!"
"אבל אתה חייב!" אמר הילד הקטן.
אז נכנס הזקן, עם פנים מרוצות ומאושרות מאוד, ועם הריבה, התפוחים והאגוזים הטעימים ביותר, וכך הילד הקטן לא חשב עוד על חייל הבדיל.
הילד הקטן חזר הביתה שמח ומרוצה. ושבועות וימים עברו, והנהונים נשלחו אל הבית הישן ומן הבית הישן, ואז הלך הילד הקטן לשם שוב.
החצוצרנים המגולפים תקעו: "טרטרטרה! הנה הילד הקטן! טרטרטרה!" והחרבות והשריונות בדיוקנאות האבירים קישקשו, ושמלות המשי רישרשו. עור החזיר דיבר, ולכורסאות הישנות היה שיגדון ברגליים וכאבי שגרון בגב. אוי! זה היה בדיוק כמו בפעם הראשונה, כי שם כל יום וכל שעה היו בדיוק כמו האחרים.
"אני לא יכול לסבול את זה!" אמר חייל הבדיל. "כבר שפכתי דמעות של בדיל! זה עצוב מדי! תנו לי מוטב ללכת למלחמה ולאבד ידיים ורגליים! לפחות זה יהיה שינוי. אני לא יכול לסבול את זה עוד! עכשיו אני יודע מה זה כשהמחשבות הישנות באות לבקר, עם כל מה שהן מביאות איתן! המחשבות שלי באו לבקר אותי, ותהיה בטוח שבסוף זה לא דבר נעים. כבר כמעט קפצתי מן השידה.
"ראיתי את כולכם שם בבית בבהירות כזאת, כאילו הייתם באמת כאן. זה היה שוב אותו בוקר של יום ראשון. כל הילדים עמדתם לפני השולחן ושרתם את המזמורים שלכם, כמו בכל בוקר. עמדתם ביראה עם ידיים משולבות, ואבא ואמא היו אדוקים בדיוק כמוכם. ואז נפתחה הדלת, ואחותך הקטנה מרי, שעוד לא בת שנתיים, ושתמיד רוקדת כשהיא שומעת מוזיקה או שירה, מכל סוג שהוא, הוכנסה לחדר, אף שלא הייתה צריכה להיות שם. ואז התחילה לרקוד, אבל לא הצליחה לשמור על הקצב, כי הצלילים היו ארוכים כל כך. ואז עמדה, קודם על רגל אחת, והרכינה את ראשה קדימה, ואחר כך על הרגל השנייה, והרכינה את ראשה קדימה. אבל זה לא הועיל. אתם עמדתם כולכם ברצינות רבה, אף שזה היה קשה למדי. אבל אני צחקתי לעצמי, ואז נפלתי מן השולחן וקיבלתי מכה, שעוד יש לי, כי לא היה נכון מצדי לצחוק. אבל עכשיו כל זה עובר לפניי שוב במחשבה, וכל מה שזכיתי לראות. ואלה המחשבות הישנות, עם כל מה שהן מביאות איתן.
"ספר לי, אתם עוד שרים בימי ראשון? ספר לי משהו על מרי הקטנה! ואיך חי חברי, חייל הבדיל השני! כן, לו בוודאי טוב, זה בטוח! אני לא יכול לסבול את זה יותר!"
"נתנו אותך במתנה!" אמר הילד הקטן. "אתה חייב להישאר. אתה לא מבין את זה?"
עכשיו בא הזקן עם מגירה, ובה היה הרבה מה לראות: גם קופסאות פח וגם קופסאות של משחות ריחניות, וקלפים ישנים, גדולים ומוזהבים כל כך, כאלה שכבר לא רואים היום. וכמה מגירות נפתחו, ונפתח גם הפסנתר. היו לו נופים מצוירים בצד הפנימי של המכסה, והוא היה צרוד כל כך כשהזקן ניגן עליו! ואז זמזם שיר.
"כן, היא ידעה לשיר את זה!" אמר, והנהן אל הדיוקן שקנה אצל הסוחר בחפצים משומשים, ועיני הזקן זרחו כל כך!
"אני הולך למלחמה! אני הולך למלחמה!" צעק חייל הבדיל בקול רם ככל שיכול, והשליך את עצמו מן השידה ישר אל הרצפה. מה עלה בגורלו? הזקן חיפש, והילד הקטן חיפש. הוא נעלם, ונשאר נעלם.
"אני אמצא אותו!" אמר הזקן. אבל הוא לא מצא אותו אף פעם. הרצפה הייתה מלאה מרווחים. חייל הבדיל נפל דרך סדק, ושם שכב כמו בקבר פתוח.
היום ההוא עבר, והילד הקטן הלך הביתה. והשבוע ההוא עבר, ועוד כמה שבועות. החלונות קפאו לגמרי, והילד הקטן נאלץ לשבת ולנשוף עליהם כדי לפתוח חור הצצה אל הבית הישן. ושם נישא השלג אל תוך כל הגילופים והכתובות. הוא כיסה לגמרי את המדרגות, ממש כאילו איש לא היה בבית. ובאמת איש לא היה בבית: הזקן מת!
בערב נראתה כרכרת מתים לפני הדלת, והוא הוכנס אליה בארונו. עכשיו היה צריך לצאת אל מחוץ לעיר, לשכב בקברו. הסיעו אותו לשם, אבל איש לא הלך אחריו. כל חבריו מתו. והילד הקטן שלח נשיקה באצבעותיו אל הארון כשהסיעו אותו.
כמה ימים אחר כך נערכה מכירה פומבית בבית הישן, והילד הקטן ראה מחלונו איך לקחו משם את האבירים הישנים ואת הגבירות הישנות, את העציצים עם האוזניים הארוכות, את הכורסאות הישנות ואת ארונות הבגדים הישנים. משהו הלך לכאן, ומשהו הלך לשם. הדיוקן של זו שנמצאה אצל הסוחר בחפצים משומשים חזר אל הסוחר בחפצים משומשים, ושם נתלה, כי איש כבר לא הכיר אותה, ואיש לא התעניין בתמונה הישנה.
באביב הרסו את הבית, כי, כפי שאמרו האנשים, הוא היה חורבה. אפשר היה לראות מן הרחוב ישר לתוך החדר עם קירות עור החזיר, שנחתכו ונקרעו. והעשב הירוק והעלים שסביב המרפסת השתלשלו פרועים לגמרי סביב הקורות הנופלות. ואז פינו הכול.
"איזו הקלה," אמרו הבתים השכנים.
בית יפה נבנה שם, עם חלונות גדולים וקירות לבנים וחלקים. אבל לפניו, במקום שבו עמד באמת הבית הישן, נטעו גינה קטנה, וגפן בר טיפסה על קיר הבית השכן. לפני הגינה היה מעקה ברזל גדול עם שער ברזל. הוא נראה נהדר מאוד, ואנשים עצרו והציצו פנימה. והדרורים ישבו בעשרות על הגפן, ופטפטו זה עם זה ככל שיכלו. אבל לא על הבית הישן, כי לא יכלו לזכור אותו. כל כך הרבה שנים עברו. כל כך הרבה, שהילד הקטן גדל והיה לאיש שלם. כן, לאיש נבון, שהוריו שמחו בו. והוא בדיוק התחתן, ועם אשתו הקטנה בא לגור בבית הזה, שבו הייתה הגינה. והוא עמד לידה שם, בזמן ששתלה פרח שדה שמצא חן בעיניה כל כך. היא שתלה אותו בידה הקטנה, והידקה את האדמה סביבו באצבעותיה. הו! מה זה? היא נדקרה. משהו חד בלט ישר מתוך האדמה הרכה.
זה היה... כן, נחשו! זה היה חייל הבדיל, זה שאבד אצל הזקן, והתגלגל והסתובב בין הקורות והפסולת, ולבסוף שכב שנים רבות באדמה.
האישה הצעירה ניגבה את הלכלוך מעל החייל, קודם בעלה ירוק, ואחר כך במטפחת העדינה שלה. היה לה ריח נפלא כל כך, שבשביל חייל הבדיל זה היה ממש כאילו התעורר מתרדמה.
"תני לי לראות אותו," אמר הצעיר. הוא צחק, ואז הניד בראשו. "לא, זה לא יכול להיות הוא. אבל הוא מזכיר לי סיפור על חייל בדיל שהיה לי כשהייתי ילד קטן!" ואז סיפר לאשתו על הבית הישן, ועל הזקן, ועל חייל הבדיל ששלח לו כי היה כל כך, כל כך בודד. והוא סיפר את זה בדיוק כמו שהיה באמת, כך שהדמעות עלו בעיני אשתו הצעירה, בגלל הבית הישן והזקן.
"ובכל זאת ייתכן שזה אותו חייל בדיל!" אמרה. "אשמור עליו, ואזכור את כל מה שסיפרת לי. אבל אתה חייב להראות לי את הקבר של הזקן!"
"אבל אני לא יודע איפה הוא," אמר, "ואיש לא יודע! כל חבריו מתו, איש לא טיפל בקבר, ואני הייתי אז ילד קטן!"
"כמה, כמה בודד הוא בוודאי היה!" אמרה.
"כל כך, כל כך בודד!" אמר חייל הבדיל. "אבל נפלא לא להישכח!"
"נפלא!" צעק משהו סמוך לשם. אבל איש, מלבד חייל הבדיל, לא ראה שזו פיסה מקירות עור החזיר. היא איבדה את כל הזהב שלה, ונראתה כמו פיסת חמר רטוב. אבל הייתה לה דעה, והיא אמרה אותה:
"זהב נמחק ונעלם,
עור חזיר נשאר לעולם!"
בזה חייל הבדיל לא האמין.