הנעליים האדומות

הייתה פעם ילדה קטנה, יפה ועדינה מאוד. אבל בקיץ נאלצה להתרוצץ ברגליים יחפות, כי הייתה ענייה כל כך, ובחורף נעלה קבקבי עץ גדולים מאוד, שעשו את גב כף רגלה הקטנה אדום לגמרי, וזה נראה מסוכן כל כך!

באמצע הכפר גרה הסנדלרית הזקנה. היא ישבה ותפרה, ככל שיכלה, זוג נעליים קטן מפיסות בד אדומות וישנות. הן היו מגושמות מאוד, אבל זו הייתה מחשבה טובה. הן נועדו לילדה הקטנה. שמה של הילדה הקטנה היה קארן.

בדיוק ביום שבו קברו את אמה, קיבלה קארן את הנעליים האדומות, ונעלה אותן בפעם הראשונה. הן בוודאי לא נועדו לאבל, אבל לא היו לה אחרות, וכך, ברגליים בלי גרביים, הלכה בהן אחרי ארון הקש העלוב.

פתאום הגיעה כרכרה גדולה וישנה, וישבה בה גבירה זקנה וגדולה. היא הביטה בילדה הקטנה, ריחמה עליה, ואז אמרה לכומר:

"הנה, תן לי את הילדה הקטנה. אני אאמץ אותה!"

וקארן האמינה שכל זה קרה בזכות הנעליים האדומות. אבל הגבירה הזקנה חשבה שהן נוראות, ושרפו אותן. אבל קארן עצמה הייתה לבושה בבגדים נקיים ויפים. היא הייתה צריכה ללמוד לקרוא ולתפור, ואנשים אמרו שהיא ילדה נחמדה. אבל המראה אמרה: "את יותר מנחמדה, את יפה!"

פעם נסעה המלכה בארץ, ואיתה בתה הקטנה. והבת הקטנה הזאת הייתה נסיכה, ואנשים נהרו אל הטירה, וגם קארן הייתה שם. והנסיכה הקטנה עמדה בשמלתה הלבנה והיפה בחלון, והניחה לאנשים לבהות בה. לא היו לה לא שובל ולא כתר זהב, אבל היו לה נעליים נהדרות מעור מרוקאי אדום. הן היו יפות בהרבה מאלה שהסנדלרית הזקנה עשתה לקארן הקטנה. שום דבר בעולם אינו משתווה לנעליים אדומות.

עכשיו הייתה קארן גדולה מספיק לטקס האישור בכנסייה. היו לה בגדים חדשים, והיא הייתה אמורה לקבל גם נעליים חדשות. הסנדלר העשיר בעיר מדד את רגלה הקטנה. זה נעשה בביתו, בחדרו, ושם עמדו ארונות זכוכית גדולים מלאים נעליים אלגנטיות ומגפיים מבריקים. כל זה נראה מקסים, אבל הגבירה הזקנה לא ראתה טוב, ולכן לא היה לה שום תענוג בהם. בין הנעליים עמד זוג אדום, בדיוק כמו אלה שנעלה הנסיכה. כמה הן היו יפות! הסנדלר אמר גם שהן נתפרו לבתו של רוזן, אבל לא התאימו לה.

"זה בטח עור לכה!" אמרה הגבירה הזקנה. "הן מבריקות כל כך!"

"כן, הן מבריקות!" אמרה קארן. והן התאימו, ונקנו. אבל הגבירה הזקנה לא ידעה שהן אדומות, שאם לא כן לעולם לא הייתה מרשה לקארן ללכת לטקס האישור בנעליים אדומות. ובכל זאת, כך היה.

כולם הביטו ברגליה. וכשפסעה מבעד לדלת המקהלה אל רצפת הכנסייה, נדמה היה לה שהדמויות העתיקות על המצבות, דיוקנאות הכמרים הזקנים ונשות הכמרים, עם צווארוני הסלסלה הנוקשים והשמלות השחורות הארוכות, נועצים את עיניהם בנעליה האדומות. והיא חשבה רק עליהן כשהכומר הניח את ידו על ראשה, ודיבר על הטבילה הקדושה, על הברית עם אלוהים, ועל כך שעכשיו עליה להיות נוצרייה בוגרת. והעוגב הדהד חגיגי כל כך, קולות הילדים המתוקים שרו, ומנהלי המוזיקה הזקנים שרו, אבל קארן חשבה רק על הנעליים האדומות שלה.

אחר הצהריים שמעה הגבירה הזקנה מכל אחד שהנעליים היו אדומות. והיא אמרה שזה היה רע מאוד מצד קארן, שזה לא הולם כלל, ושמעכשיו תלך קארן לכנסייה רק בנעליים שחורות, גם כשתהיה מבוגרת יותר.

ביום ראשון שלאחר מכן היה טקס הסעודה הקדושה. וקארן הביטה בנעליים השחורות, הביטה באדומות, הביטה בהן שוב, ונעלה את הנעליים האדומות.

השמש זרחה בהדר. קארן והגבירה הזקנה הלכו בשביל שבין שדות התבואה. היה שם מאובק למדי.

ליד דלת הכנסייה עמד חייל זקן עם קב, ועם זקן ארוך להפליא, שהיה יותר אדום מלבן. הוא השתחווה עד הקרקע, ושאל את הגבירה הזקנה אם הוא רשאי לנקות את האבק מנעליה. וקארן הושיטה את רגלה הקטנה.

"תראו, איזה נעלי ריקוד יפות!" אמר החייל. "היו תקועות היטב כשאתן רוקדות!" והוא הושיט את ידו אל הסוליות.

והגבירה הזקנה נתנה לחייל הזקן נדבה, ונכנסה לכנסייה עם קארן.

וכל האנשים בכנסייה הביטו בנעליים האדומות של קארן, וגם כל התמונות. וכשקארן כרעה לפני המזבח והרימה את הגביע אל שפתיה, חשבה רק על הנעליים האדומות, ונדמה היה לה שהן שוחות בתוכו. והיא שכחה לשיר את המזמור שלה, ושכחה להתפלל "אבינו שבשמיים".

עכשיו יצאו כל האנשים מן הכנסייה, והגבירה הזקנה עלתה לכרכרה שלה. קארן הרימה את רגלה כדי לעלות אחריה, ואז אמר החייל הזקן:

"תראו, איזה נעלי ריקוד יפות!"

וקארן לא יכלה שלא לרקוד צעד או שניים. וכשהתחילה, המשיכו רגליה לרקוד. זה היה ממש כאילו לנעליים יש שליטה עליהן. היא רקדה סביב פינת הכנסייה, ולא יכלה להפסיק. העגלון נאלץ לרוץ אחריה ולתפוס אותה, והוא הרים אותה לכרכרה. אבל רגליה המשיכו לרקוד, כך שדרכה על הגבירה הזקנה בצורה נוראה. לבסוף חלצה את הנעליים, ואז נחו רגליה.

את הנעליים שמו בארון בבית, אבל קארן לא יכלה שלא להביט בהן.

עכשיו חלתה הגבירה הזקנה, ואמרו שלא תבריא. היה צריך לטפל בה ולשרת אותה, ולאף אחד זו לא הייתה חובה כמו לקארן. אבל בעיר היה נשף גדול, וקארן הוזמנה אליו. היא הביטה בגבירה הזקנה, שלא יכלה להבריא. היא הביטה בנעליים האדומות, וחשבה שאין בזה שום חטא. היא נעלה את הנעליים האדומות, גם את זה מותר לה לעשות, חשבה. אבל אז הלכה לנשף והתחילה לרקוד.

כשרצתה לרקוד ימינה, רקדו הנעליים שמאלה. וכשרצתה לרקוד לאורך האולם, רקדו הנעליים אחורה, במורד המדרגות, אל הרחוב, ומחוץ לשער העיר. היא רקדה, ונאלצה לרקוד, ישר אל תוך היער האפל.

אז פתאום נעשה אור בין העצים, והיא דמיינה שזה בוודאי הירח, כי היו שם פנים. אבל זה היה החייל הזקן עם הזקן האדום. הוא ישב שם, הנהן בראשו ואמר: "תראו, איזה נעלי ריקוד יפות!"

אז נבהלה, ורצתה להשליך את הנעליים האדומות, אבל הן נצמדו בחוזקה. היא הורידה את גרביה, אבל נראה היה שהנעליים צמחו אל רגליה. והיא רקדה, והייתה חייבת לרקוד, על פני שדות וכרי מרעה, בגשם ובשמש, בלילה וביום. אבל בלילה היה הכי נורא.

היא רקדה על פני בית הקברות, אבל המתים לא רקדו. היה להם משהו טוב יותר לעשות מלרקוד. היא רצתה לשבת על קברו של אדם עני, שבו צמח הטנצית המר, אבל בשבילה לא הייתה לא שלווה ולא מנוחה. וכשרקדה לעבר דלת הכנסייה הפתוחה, ראתה מלאך עומד שם. הוא לבש בגדים לבנים וארוכים. היו לו כנפיים שהגיעו מכתפיו ועד הארץ. פניו היו חמורות ורציניות, ובידו החזיק חרב רחבה ונוצצת.

"תרקדי!" אמר. "תרקדי בנעלייך האדומות עד שתחווירי ותתקררי! עד שעורך יצטמק ותהיי שלד! תרקדי מדלת לדלת, ובמקום שגרים בו ילדים גאים ויהירים, תדפקי, כדי שישמעו אותך וירעדו! תרקדי..."

"רחמים!" קראה קארן. אבל היא לא שמעה את תשובת המלאך, כי הנעליים נשאו אותה דרך השער אל השדות, על פני דרכים וגשרים, והיא הייתה חייבת לרקוד בלי הפסקה.

בוקר אחד רקדה על פני דלת שהכירה היטב. בפנים נשמע מזמור. ארון מתים, מקושט בפרחים, יצא משם. אז ידעה שהגבירה הזקנה מתה, והרגישה שכולם נטשו אותה, ושמלאך האלוהים דן אותה לעונש.

היא רקדה, והייתה חייבת לרקוד בלילה האפל. הנעליים נשאו אותה על פני גבעולים ואבנים. היא נשרטה עד זוב דם. היא רקדה על פני הערבה עד שהגיעה לבית קטן. כאן, ידעה, גר התליין. והיא דפקה באצבעותיה על החלון ואמרה: "צא החוצה! צא החוצה! אני לא יכולה להיכנס, כי אני חייבת לרקוד!"

והתליין אמר: "את לא יודעת מי אני, נדמה לי? אני כורת את ראשיהם של אנשים רעים, ואני שומע שהגרזן שלי מצלצל!"

"אל תכרות את ראשי!" אמרה קארן. "אז לא אוכל לחזור בתשובה על חטאיי! אבל כרות את רגליי עם הנעליים האדומות!"

ואז התוודתה על כל חטאה, והתליין כרת את רגליה עם הנעליים האדומות. אבל הנעליים רקדו משם עם הרגליים הקטנות על פני השדה, אל תוך היער העמוק.

והוא גילף לה רגלי עץ קטנות וקביים, ולימד אותה את המזמור שהאסירים שרים תמיד. והיא נישקה את היד שהניפה את הגרזן, והלכה על פני הערבה.

"עכשיו סבלתי די בגלל הנעליים האדומות!" אמרה. "עכשיו אלך לכנסייה כדי שאנשים יראו אותי!" והיא מיהרה לעבר דלת הכנסייה. אבל כשהתקרבה אליה, רקדו הנעליים האדומות לפניה, והיא נבהלה והסתובבה. כל השבוע הייתה אומללה, ובכתה דמעות מרות רבות. אבל כשחזר יום ראשון, אמרה: "טוב, עכשיו סבלתי ונאבקתי די! אני באמת מאמינה שאני טובה כמו רבות שיושבות בכנסייה ומרימות את ראשן גבוה כל כך!"

והיא הלכה לשם באומץ. אבל לא הגיעה רחוק יותר משער בית הקברות, וכבר ראתה את הנעליים האדומות רוקדות לפניה. והיא נבהלה, וחזרה, והתחרטה על חטאה מכל לבה.

והיא הלכה לבית הכומר, וביקשה שיקבלו אותה לשירות. היא תהיה חרוצה מאוד, אמרה, ותעשה כל מה שתוכל. לא איכפת לה מן השכר, היא רק רוצה שיהיה לה בית, ולהיות עם אנשים טובים. ואשת הכומר ריחמה עליה וקיבלה אותה לשירות. והיא הייתה חרוצה ומתחשבת. היא ישבה בשקט והקשיבה כשהכומר קרא בכתבי הקודש בערבים. כל הילדים חיבבו אותה מאוד. אבל כשדיברו על בגדים, ועל פאר, ועל יופי, הנידה בראשה.

ביום ראשון שלאחר מכן, כשהמשפחה הלכה לכנסייה, שאלו אותה אם לא תבוא איתם. אבל היא הביטה בעצב, ודמעות בעיניה, בקביים שלה. המשפחה הלכה לשמוע את דבר האלוהים, אבל היא הלכה לבדה לחדרה הקטן. היה בו מקום רק למיטה ולכיסא. וכאן ישבה עם ספר התפילה שלה. ובזמן שקראה בלב אדוק, נשאה הרוח אליה את צלילי העוגב, והיא הרימה את פניה הדומעות ואמרה: "הו אלוהים, עזור לי!"

והשמש זרחה בבהירות כזאת, וממש לפניה עמד מלאך האלוהים בבגדים לבנים, אותו מלאך שראתה באותו לילה ליד דלת הכנסייה. אבל עכשיו כבר לא נשא את החרב החדה, אלא במקומה ענף ירוק ונהדר, מלא ורדים. והוא נגע בענף בתקרה, והתקרה התרוממה גבוה כל כך, ובמקום שבו נגע בה נצץ כוכב זהב. והוא נגע בקירות, והם התרחבו, והיא ראתה את העוגב שניגן. היא ראתה את התמונות הישנות של הכמרים ושל נשות הכמרים. הקהל ישב על מושבים מרופדים ושר מתוך ספרי התפילה. כי הכנסייה עצמה באה אל הנערה המסכנה בחדרה הצר, או שהיא באה אל הכנסייה. היא ישבה בספסל עם משפחת הכומר, וכשסיימו את המזמור והרימו את עיניהם, הנהנו ואמרו: "טוב שבאת!"

"זה היה בחסד," אמרה.

והעוגב הדהד, וקולות הילדים במקהלה נשמעו מתוקים ורכים כל כך! אור השמש הבהיר זרם חם כל כך דרך החלון אל הספסל שבו ישבה קארן! לבה היה מלא כל כך באור שמש, בשלווה ובשמחה, שהוא נשבר. נשמתה עפה על קרני השמש אל אלוהים, ושם איש לא שאל על הנעליים האדומות.