הצל

בארצות החמות השמש באמת שורפת! שם נעשים האנשים חומים לגמרי, כמו עץ מהגוני, ובארצות החמות ביותר השמש משחירה אותם לגמרי. אבל עכשיו הגיע איש מלומד מן הארצות הקרות רק אל הארצות החמות. הוא חשב שיוכל להתרוצץ שם בדיוק כמו בבית, אבל עד מהרה גילה את טעותו.

הוא, וכל האנשים הנבונים, נאלצו להישאר בבית. התריסים והדלתות היו סגורים כל היום. נראה היה כאילו כל הבית ישן, או שאיש אינו בבית.

הרחוב הצר עם הבתים הגבוהים היה בנוי כך, שאור השמש היה חייב ליפול עליו מן הבוקר ועד הערב. באמת אי אפשר היה לשאת זאת.

המלומד מן הארצות הקרות, הוא היה איש צעיר, ונראה איש נבון, ישב כמו בתוך תנור לוהט. זה השפיע עליו, והוא נעשה רזה מאוד. אפילו הצל שלו התכווץ, כי השמש השפיעה גם עליו. רק לקראת ערב, כשהשמש שקעה, התחילו להתאושש.

בארצות החמות יש מרפסת לכל חלון, והאנשים יצאו לכל המרפסות ברחוב, כי צריך לנשום אוויר, אפילו מי שרגיל להיות "מהגוני". (בדנית יש למילה הזאת שני פירושים: העץ האדמדם, ובהלצה גם "מעודן ומגונדר מאוד".) היה תוסס ברחוב, למעלה ולמטה. חייטים וסנדלרים וכל האנשים יצאו לרחוב. הוציאו כיסאות ושולחנות, ונרות בערו. כן, יותר מאלף אורות בערו. זה דיבר וזה שר, ואנשים טיילו, ופעמוני כנסיות צלצלו, וחמורים עברו עם דינג־דינג־דונג!, כי גם להם היו פעמונים. נערי הרחוב צרחו וצעקו, הריעו וירו בזיקוקים ובפצצות רעש. ובאו נושאי מתים ולובשי ברדסים, כי היו הלוויות עם מזמורים ותפילות. ואחר כך שאון הכרכרות הנוסעות והאורחים המגיעים. כן, באמת היה תוסס למדי למטה ברחוב. רק בבית האחד, שעמד מול הבית שבו גר המלומד הזר, היה שקט לגמרי. ובכל זאת מישהו גר שם, כי במרפסת עמדו פרחים. הם צמחו כל כך יפה בחום השמש! ואת זה לא יכלו לעשות אלא אם השקו אותם, ומישהו היה צריך להשקות אותם. מישהו היה חייב להיות שם. גם הדלת ממול נפתחה בשעה מאוחרת בערב, אבל בפנים היה חושך, לפחות בחדר הקדמי. פנימה יותר נשמעה מוזיקה. המלומד הזר חשב שזה מופלא מאוד. אבל אולי רק דמיין זאת, כי הוא מצא שהכול מופלא שם בחוץ, בארצות החמות, לו רק לא הייתה השמש. בעל הבית של הזר אמר שהוא לא יודע מי שכר את הבית שממול. לא ראו שם אף אדם. ובאשר למוזיקה, היא נראתה לו משעממת ביותר. "זה כאילו מישהו יושב שם ומתאמן ביצירה שהוא לא מצליח לשלוט בה, תמיד אותה יצירה. 'אני אשלוט בה!' הוא אומר. אבל בכל זאת הוא לא מצליח לשלוט בה, כמה זמן שינגן."

לילה אחד התעורר הזר. הוא ישן כשדלתות המרפסת פתוחות. הרוח הרימה את הווילון שלפניהן, ונדמה היה לו שזוהר מוזר בא מבית השכן שממול. כל הפרחים זרחו כמו להבות, בצבעים היפים ביותר, ובאמצע הפרחים עמדה עלמה תמירה ומלאת חן. זה היה כאילו גם היא זורחת. האור ממש הכאיב לעיניו. עכשיו פקח אותן לרווחה. כן, הוא היה ער לגמרי. בקפיצה אחת היה על הרצפה. הוא התגנב בשקט אל מאחורי הווילון, אבל העלמה נעלמה. הפרחים כבר לא זרחו, אבל עמדו שם, רעננים ופורחים כתמיד. הדלת הייתה פתוחה למחצה, ורחוק בפנים נשמעה המוזיקה, רכה ונפלאה כל כך, שאפשר היה ממש להימס ממנה במחשבות מתוקות. ובכל זאת זה היה כמו כישוף. ומי גר שם? היכן הייתה הכניסה האמיתית? כל קומת הקרקע הייתה שורה של חנויות, ושם אנשים לא יכלו לעבור כל הזמן.

ערב אחד ישב הזר בחוץ, על המרפסת. האור דלק בחדר שמאחוריו, וכך היה טבעי לגמרי שצלו ייפול על הקיר של השכן ממול. כן! שם ישב, בדיוק ממול, בין הפרחים שעל המרפסת. וכשהזר זז, זז גם הצל, כי כך הוא עושה תמיד.

"נדמה לי שהצל שלי הוא הדבר החי היחיד שרואים שם ממול," אמר המלומד. "תראו כמה יפה הוא יושב בין הפרחים. הדלת פתוחה למחצה. עכשיו הצל צריך להיות פיקח, להיכנס לחדר, להסתכל מסביב, ואז לבוא ולספר לי מה ראה. נו, קדימה! היה מועיל ועשה לי טובה," אמר בהלצה. "היה נא טוב והיכנס. נו! אתה הולך?" ואז הנהן אל הצל, והצל הנהן בחזרה. "טוב, אז לך! אבל אל תתעכב."

הזר קם, וצלו שעל מרפסת השכן ממול קם גם הוא. הזר הסתובב, וגם הצל הסתובב. כן! אילו מישהו שם לב לכך במיוחד, היה רואה בבירור רב שהצל נכנס דרך דלת המרפסת הפתוחה למחצה של השכן ממול, בדיוק כשהזר נכנס לחדרו שלו והניח לווילון הארוך ליפול אחריו.

למחרת בבוקר יצא המלומד לשתות קפה ולקרוא עיתונים.

"מה זה?" אמר, כשיצא אל אור השמש. "אין לי צל! אז הוא באמת הלך אתמול בלילה, ולא חזר. זה באמת מרגיז!"

זה הרגיז אותו, לא כל כך משום שהצל נעלם, אלא משום שידע שיש סיפור על אדם בלי צל, פטר שלמיל. כולם הכירו אותו בבית, בארצות הקרות. ואם המלומד יבוא לשם עכשיו ויספר את סיפורו, יאמרו שהוא מחקה את הסיפור ההוא, ושאין לו שום צורך בכך. לכן החליט לא לדבר על כך כלל, וזו הייתה מחשבה נבונה.

בערב יצא שוב למרפסת. הוא הציב את האור ממש מאחוריו, כי ידע שהצל תמיד צריך את אדונו כמסך, אבל לא הצליח לפתות אותו. הוא עשה את עצמו קטן, הוא עשה את עצמו גדול, אבל שום צל לא בא שוב. הוא אמר: "אהם! אהם!" אבל זה לא הועיל.

זה היה מרגיז. אבל בארצות החמות הכול צומח מהר כל כך, ואחרי שמונה ימים הבחין, לשמחתו הגדולה, שצל חדש מופיע באור השמש. בתוך שלושה שבועות היה לו צל נאה למדי, וכשיצא לדרכו הביתה, אל ארצות הצפון, הצל גדל יותר ויותר במסע, עד שלבסוף היה ארוך וגדול כל כך, שהיה די והותר.

המלומד חזר הביתה, וכתב ספרים על מה שאמיתי בעולם, ועל מה שטוב ומה שיפה. ועברו ימים ושנים. כן! הרבה שנים עברו.

ערב אחד, כשישב בחדרו, נשמעה דפיקה שקטה בדלת.

"היכנס!" אמר. אבל איש לא נכנס. לכן פתח את הדלת, ושם עמד לפניו איש רזה כל כך, שהרגיש מוזר מאוד. מלבד זאת, האיש היה לבוש בהדר רב. הוא בוודאי היה אדון חשוב.

"עם מי יש לי הכבוד לדבר?" שאל המלומד.

"כן! כך חשבתי," אמר האיש ההדור. "חשבתי שלא תכיר אותי. יש לי עכשיו כל כך הרבה גוף. יש לי אפילו בשר ובגדים. בוודאי מעולם לא חשבת לראות אותי במצב טוב כל כך. אינך מכיר את הצל הישן שלך? בוודאי חשבת שלעולם לא אחזור. הדברים הלכו לי טוב מאז שהייתי אצלך לאחרונה. נעשיתי אמיד מאוד מכל הבחינות. שאקנה את חירותי מן השירות? אם כן, אני יכול לעשות זאת." ואז קישקש בצרור שלם של חותמות יקרות שהיו תלויות בשעונו, ותחב את ידו בשרשרת הזהב העבה שענד סביב צווארו. אה! איך נצצו כל אצבעותיו בטבעות יהלומים! וכולן היו אבנים אמיתיות.

"לא, אני לא מצליח להתאושש מן ההפתעה!" אמר המלומד. "מה פירוש כל זה?"

"משהו לא רגיל, נכון?" אמר הצל. "אבל גם אתה עצמך אינך אדם רגיל. ואני, כפי שאתה יודע היטב, הלכתי בעקבותיך מאז שהייתי ילד. ברגע שמצאת שאני מסוגל לצאת לבדי לעולם, הלכתי בדרכי שלי. אני במצב מזהיר ביותר, אבל בא עליי מעין רצון לראות אותך עוד פעם לפני שתמות. אתה הרי תמות, אני מניח? רציתי גם לראות שוב את הארץ הזאת, כי, אתה יודע, תמיד אוהבים את המולדת. אני יודע שיש לך שוב צל אחר. האם אני חייב לו או לך משהו? אם כן, תעשה לי טובה ותגיד לי כמה."

"לא, באמת זה אתה?" אמר המלומד. "זה מדהים ביותר. מעולם לא העליתי בדעתי שהצל הישן של אדם יכול לחזור אליו כאדם."

"אמור לי כמה אני חייב," אמר הצל, "כי אני לא אוהב להיות בשום חוב."

"איך אתה יכול לדבר כך?" אמר המלומד. "על איזה חוב יש לדבר? היה חופשי כמו כל אחד אחר. אני שמח מאוד לשמוע על מזלך הטוב. שב, ידידי הוותיק, וספר לי קצת איך עבר עליך, ומה ראית אצל השכן שלנו ממול, שם בארצות החמות."

"כן, אספר לך הכול," אמר הצל, והתיישב. "אבל אז אתה חייב גם להבטיח לי שבכל מקום שתפגוש אותי, לעולם לא תגיד לאיש כאן בעיר שהייתי הצל שלך. אני מתכוון להתארס, כי אני יכול לפרנס יותר ממשפחה אחת."

"היה רגוע לגמרי בעניין הזה," אמר המלומד. "לא אגיד לאיש מי אתה באמת. הנה ידי. אני מבטיח, ואדם עומד במילתו."

"מילה היא צל," אמר הצל, "וכצל היא צריכה לדבר."

היה באמת מדהים עד כמה הוא נעשה אדם. הוא היה לבוש כולו שחור, מן הבד המשובח ביותר. היו לו מגפי לכה, וכובע שאפשר היה לקפל אותו כך שנשארו רק כיפה ושוליים. ושלא לדבר על מה שאנחנו כבר יודעים שהיה לו: חותמות, שרשרת זהב לצוואר וטבעות יהלומים. כן, הצל היה לבוש היטב, ובדיוק זה הפך אותו לאדם של ממש.

"עכשיו אספר לך את הרפתקאותיי," אמר הצל. ואז ישב, עם המגפיים המבריקים, בכל הכובד שיכול, על זרועו של הצל החדש של המלומד, ששכב כמו כלב פודל לרגליו. אולי עשה זאת מתוך יהירות. והצל שעל הרצפה שמר על עצמו שקט ודומם כל כך, כדי שיוכל לשמוע את כל מה שנאמר. הוא רצה לדעת איך יוכל להשתחרר ולהתקדם, כדי להיות האדון של עצמו.

"אתה יודע מי גר בבית של השכן שלנו ממול?" אמר הצל. "זו הייתה המקסימה מכל היצורים, זו הייתה השירה! הייתי שם שלושה שבועות, וזה משפיע כמו לחיות שלושת אלפים שנה ולקרוא את כל מה שחובר ונכתב. זה מה שאני אומר, וזה נכון. ראיתי הכול ואני יודע הכול!"

"השירה!" קרא המלומד. "כן, כן, היא שוכנת לעתים קרובות כמתבודדת בערים גדולות! השירה! כן, ראיתי אותה, רגע קצר אחד, אבל השינה נפלה על עיניי! היא עמדה על המרפסת וזרחה כמו זוהר הצפון. המשך, המשך! היית על המרפסת, ונכנסת בפתח, ואז..."

"אז הייתי במבואה," אמר הצל. "אתה תמיד ישבת והבטת לעבר המבואה. לא היה שם אור. היה מעין דמדומים, אבל הדלתות עמדו פתוחות זו מול זו לאורך שורה ארוכה של חדרים ואולמות, ושם היה מואר. הייתי נהרג לגמרי אילו ניגשתי אל העלמה. אבל הייתי זהיר, לקחתי זמן לחשוב, וכך צריך לעשות תמיד."

"ומה ראית אז?" שאל המלומד.

"ראיתי הכול, ואספר לך הכול. אבל... אין זו גאווה מצדי... כאדם חופשי, ועם הידע שיש לי, שלא לדבר על מעמדי בחיים ועל מצבי המצוין, הייתי רוצה מאוד שתפנה אליי בכבוד ותקרא לי 'אדוני'!"

"סלח לי," אמר המלומד. "זה הרגל ישן אצלי. אדוני צודק לגמרי, ואזכור זאת. אבל עכשיו אדוני חייב לספר לי את כל מה שראה!"

"הכול!" אמר הצל. "כי ראיתי הכול, ואני יודע הכול!"

"איך נראה האולם הפנימי ביותר?" שאל המלומד. "האם היה שם כמו ביער הרענן? האם היה שם כמו בכנסייה קדושה? האם היו האולמות כמו רקיע זרוע כוכבים כשעומדים על ההרים הגבוהים?"

"הכול היה שם!" אמר הצל. "לא נכנסתי ממש פנימה. נשארתי בחדר הקדמי, בדמדומים, אבל עמדתי שם היטב. ראיתי הכול ואני יודע הכול! הייתי במבואה של חצר השירה."

"אבל מה אדוני ראה? האם כל אלי הימים העתיקים עברו באולמות הגדולים? האם נלחמו שם הגיבורים הקדומים? האם שיחקו שם ילדים מתוקים וסיפרו את חלומותיהם?"

"אני אומר לך שהייתי שם, ואתה יכול להבין שראיתי כל מה שהיה לראות שם. אילו אתה היית בא לשם, לא היית נעשה אדם. אבל אני נעשיתי! וחוץ מזה, למדתי להכיר את טבעי הפנימי, את תכונותיי המולדות, את הקרבה שבין השירה לביני. בזמן שהייתי אצלך לא חשבתי על כך. אבל תמיד, אתה יודע זאת היטב, כשהשמש זרחה וכשהשמש שקעה, נעשיתי גדול בצורה מוזרה כל כך. באור הירח הייתי כמעט ברור יותר ממך. אז לא הבנתי את טבעי. הוא נגלה לי במבואה! נעשיתי אדם! יצאתי משם בוגר. אבל אתה כבר לא היית בארצות החמות. כאדם התביישתי ללכת כפי שהייתי. היו חסרים לי מגפיים, בגדים, כל הציפוי האנושי שעושה את האדם לנראה. הלכתי בדרכי. אני מספר לך את זה, אבל אל תכניס את זה לשום ספר. הלכתי אל מוכרת העוגות, והסתתרתי מאחוריה. האישה לא העלתה בדעתה כמה היא מסתירה. יצאתי רק בערב. רצתי ברחובות באור הירח. נמתחתי לאורך הקירות. זה מדגדג את הגב כל כך נעים! רצתי למעלה ורצתי למטה, הצצתי לחלונות הגבוהים ביותר, לאולמות ולגגות. הצצתי במקום שאיש לא יכול להציץ, וראיתי את מה שאף אחד אחר לא ראה, את מה שאף אחד אחר לא צריך לראות! זה, באמת, עולם שפל! לא הייתי רוצה להיות אדם, אילולא היה מקובל ונחשב לדבר חשוב להיות אדם! ראיתי את הדברים שלא ייאמנו אצל הנשים, אצל הגברים, אצל ההורים ואצל הילדים המתוקים שאין כמותם. ראיתי," אמר הצל, "את מה שאסור לשום אדם לדעת, אבל מה שכולם היו רוצים כל כך לדעת: מה רע אצל השכן. אילו כתבתי עיתון, היו קוראים אותו! אבל אני כתבתי ישירות לאנשים עצמם, והייתה בהלה בכל הערים שאליהן באתי. הם פחדו ממני כל כך, ובכל זאת אהבו אותי מאוד. הפרופסורים עשו אותי לפרופסור. החייטים נתנו לי בגדים חדשים, יש לי די והותר. מנהל המטבעה טבע בשבילי מטבעות חדשים, והנשים אמרו שאני כל כך נאה! וכך נעשיתי האיש שאני. ועכשיו אני נפרד ממך. הנה כרטיס הביקור שלי. אני גר בצד המשמש של הרחוב, ותמיד אני בבית כשיורד גשם!" וכך הלך הצל.

"זה היה מוזר ביותר!" אמר המלומד.

שנים וימים עברו, ואז בא הצל שוב. "מה שלומך?" שאל הצל.

"אוי!" אמר המלומד. "אני כותב על האמת, ועל הטוב, ועל היפה, אבל איש לא רוצה לשמוע דברים כאלה. אני מיואש לגמרי, כי זה כל כך נוגע ללבי!"

"אבל לא לי!" אמר הצל. "אני משמין, ואת זה צריך לרצות. אתה לא מבין את העולם. אתה תחלה מזה. אתה חייב לנסוע! אני יוצא לטיול בקיץ הזה. תבוא איתי? הייתי רוצה שותף לדרך! תבוא איתי, בתור צל? יהיה לי תענוג גדול שתהיה איתי. אני אשלם את הוצאות הדרך!"

"לא, זה כבר יותר מדי!" אמר המלומד.

"הכול תלוי איך מסתכלים על זה!" אמר הצל. "יועיל לך מאוד לנסוע! תהיה הצל שלי? תקבל הכול חינם בדרך!"

"לא, זה כבר גרוע מדי!" אמר המלומד.

"אבל כך זה בעולם!" אמר הצל. "וכך יהיה!" והלך שוב.

מצבו של המלומד לא היה מעורר קנאה כלל. צער וייסורים רדפו אותו, ומה שאמר על האמת, ועל הטוב, ועל היפה, היה בעיני רוב האנשים כמו ורדים לפרה! לבסוף חלה מאוד.

"אתה באמת נראה כמו צל!" אמרו לו חבריו. והמלומד רעד, כי חשב על כך.

"אתה חייב לנסוע לעיירת מרפא!" אמר הצל, שבא לבקר אותו. "אין דרך אחרת! אקח אותך איתי בשם הידידות הישנה. אשלם את הוצאות הדרך, ואתה תכתוב את התיאורים, ושיהיו קצת משעשעים בשבילי בדרך! אני נוסע לעיירת מרפא. הזקן שלי לא צומח כמו שצריך, וגם זו מחלה, ואדם חייב שיהיה לו זקן! עכשיו היה נבון וקבל את ההצעה. ניסע כחברים!"

וכך נסעו. הצל היה האדון, והאדון היה הצל. הם נסעו יחד, רכבו והלכו יחד, זה לצד זה, זה לפני זה וזה אחרי זה, כפי שעמדה השמש. הצל תמיד דאג להחזיק את עצמו במקום של האדון. המלומד לא חשב הרבה על כך. הוא היה איש טוב לב מאוד, עדין וידידותי במיוחד, ולכן אמר יום אחד לצל: "מכיוון שנעשינו עכשיו שותפים, וכך גדלנו יחד מילדות, האם לא נשתה לחיי האחווה ונוותר על ה'אדוני' בינינו? זה יותר קרוב."

"אתה צודק," אמר הצל, שעכשיו היה האדון האמיתי. "זה נאמר בכנות רבה ובכוונה טובה. אתה, כאיש מלומד, בוודאי יודע כמה מוזר הטבע. יש אנשים שלא יכולים לגעת בנייר אפור, אחרת הם חולים. אחרים רועדים בכל איבריהם אם מגרדים זגוגית בציפורן. בדיוק הרגשה כזאת יש לי כשאני שומע אותך פונה אליי בלי 'אדוני'. אני מרגיש כאילו לוחצים אותי אל הקרקע, אל מצבי הראשון אצלך. אתה רואה שזו הרגשה, ולא גאווה. איני יכול להרשות לך לפנות אליי בלי 'אדוני', אבל אני בשמחה אפנה אליך בלי שום תואר, וכך זה יהיה חצי דרך!"

וכך פנה הצל אל אדונו לשעבר בלי שום תואר, כמו אל משרת.

"זה כבר יותר מדי," חשב המלומד, "שאני צריך לקרוא לו 'אדוני', והוא מדבר אליי כמו אל משרת." אבל עכשיו נאלץ להשלים עם כך.

וכך הגיעו לעיירת מרפא שהיו בה זרים רבים, וביניהם נסיכה שסבלה מכך שראתה טוב מדי. וזה היה מבהיל כל כך!

היא הבחינה מיד שהזר שהגיע זה עתה הוא אדם שונה לגמרי מכל האחרים. "הוא בא לכאן כדי שהזקן שלו יצמח, כך אומרים, אבל אני רואה את הסיבה האמיתית: הוא לא מטיל צל."

היא נעשתה סקרנית, ולכן פתחה מיד בשיחה עם האדון הזר בטיוליהם. כבת מלך לא הייתה צריכה להקפיד על זוטות, ולכן אמרה: "המחלה שלך היא שאינך יכול להטיל צל?"

"הוד מעלתה המלכותית בוודאי מבריאה מאוד," אמר הצל. "אני יודע שמחלתך היא שאת רואה בבהירות רבה מדי, אבל זה פחת. נרפאת. במקרה יש לי צל יוצא דופן מאוד! אינך רואה את האיש שתמיד הולך איתי? לאנשים אחרים יש צל רגיל, אבל אני לא אוהב את מה שמשותף לכולם. אנחנו נותנים למשרתים שלנו בד משובח יותר למדיהם ממה שאנחנו עצמנו לובשים, ולכן הלבשתי את הצל שלי עד שנעשה אדם. כן, את רואה שאפילו נתתי לו צל. זה יקר במקצת, אבל אני אוהב שיהיה לי משהו מיוחד לעצמי!"

"מה!" חשבה הנסיכה. "האם באמת נרפאתי? המרחצאות האלה הם הראשונים בעולם! בימינו יש למים כוחות מופלאים. אבל לא אעזוב את המקום, כי עכשיו מתחיל להיות כאן משעשע. הזר הזה מוצא חן בעיניי מאוד. הלוואי שהזקן שלו לא יצמח, כי אם יצמח, הוא יעזוב אותנו!"

בערב רקדו הנסיכה והצל יחד באולם הנשפים הגדול. היא הייתה קלה, אבל הוא היה קל עוד יותר. מעולם לא היה לה בן זוג כזה לריקוד. היא סיפרה לו מאיזו ארץ באה, והוא הכיר את הארץ ההיא. הוא היה שם, אבל אז היא לא הייתה בבית. הוא הציץ בחלונות, למעלה ולמטה. הוא ראה גם את זה וגם את זה, ולכן יכול היה לענות לנסיכה ולרמוז רמזים, עד שהיא נדהמה לגמרי. הוא בוודאי האיש החכם ביותר בעולם כולו! היא חשה כבוד כזה למה שידע! כך שכשרקדו שוב יחד, התאהבה בו. ואת זה יכול היה הצל להבחין, כי היא כמעט פילחה אותו במבטיה. וכך רקדו עוד פעם יחד, והיא עמדה להצהיר על רגשותיה. אבל היא הייתה זהירה. היא חשבה על ארצה ועל ממלכתה, ועל האנשים הרבים שתצטרך למלוך עליהם.

"הוא איש חכם," אמרה לעצמה. "זה טוב. והוא רוקד להפליא, גם זה טוב. אבל האם יש לו ידע מוצק? זה חשוב באותה מידה! צריך לבחון אותו."

וכך התחילה, בהדרגה, לשאול אותו על הדברים הקשים ביותר שיכלה להעלות על דעתה, כאלה שהיא עצמה לא יכלה לענות עליהם. כך שהצל עשה פרצוף מוזר.

"אינך יכול לענות על השאלות האלה?" אמרה הנסיכה.

"הן שייכות ללימודי ילדותי," אמר הצל. "אני באמת מאמין שהצל שלי, שם ליד הדלת, יכול לענות עליהן!"

"הצל שלך!" אמרה הנסיכה. "זה באמת יהיה מופלא!"

"לא אומר בוודאות שהוא יכול," אמר הצל, "אבל נדמה לי שכן. הוא הלך אחריי כל כך הרבה שנים, והקשיב לשיחותיי, ולכן אני חושב שזה אפשרי. אבל הוד מעלתה המלכותית תרשה לי להעיר שהוא גאה כל כך בכך שהוא מתחזה לאדם, שכדי שיהיה במצב רוח טוב, והוא חייב להיות במצב רוח טוב כדי לענות היטב, צריך להתייחס אליו ממש כמו אל אדם."

"הו! זה מוצא חן בעיניי!" אמרה הנסיכה.

וכך ניגשה אל המלומד שליד הדלת, ודיברה איתו על השמש ועל הירח, ועל אנשים שבתוך העולם ומחוצה לו, והוא ענה בחוכמה ובתבונה.

"איזה אדם הוא בוודאי זה שיש לו צל חכם כל כך!" חשבה. "זו תהיה ברכה של ממש לעמי ולממלכתי אם אבחר בו לבן זוגי. אני אעשה זאת!"

עד מהרה הסכימו ביניהם, הנסיכה והצל. אבל איש לא היה אמור לדעת על כך לפני שתגיע לממלכתה.

"איש, אפילו לא הצל שלי!" אמר הצל, והיו לו מחשבות משלו בעניין!

עכשיו היו בארץ שבה מלכה הנסיכה כשהייתה בבית.

"הקשב, ידידי הטוב," אמר הצל למלומד. "עכשיו נעשיתי מאושר ורב כוח ככל שאדם יכול להיות. לכן אעשה בשבילך משהו מיוחד! תגור תמיד איתי בארמון, תיסע איתי בכרכרה המלכותית שלי, ותקבל עשרת אלפים לירות בשנה. אבל אז תצטרך להסכים שכולם יקראו לך 'צל'. אסור לך לומר שהיית אי פעם אדם. ופעם בשנה, כשאשב על המרפסת באור השמש, תצטרך לשכב לרגליי, כמו שצל צריך! אני חייב לספר לך: אני עומד לשאת לאישה את בת המלך, והחתונה תיערך הערב!"

"לא, זה כבר הולך רחוק מדי!" אמר המלומד. "אני לא רוצה את זה. אני לא אעשה את זה! זה לרמות את כל הארץ, וגם את הנסיכה! אספר הכול! שאני אדם, ושאתה צל, שרק התלבשת כמו אדם!"

"אין איש שיאמין לזה!" אמר הצל. "היה הגיוני, או שאקרא למשמר!"

"אני הולך מיד אל הנסיכה!" אמר המלומד.

"אבל אני אלך קודם!" אמר הצל. "ואתה תלך לכלא!" וכך נאלץ לעשות, כי הזקיפים צייתו למי שידעו שבת המלך עומדת להינשא לו.

"אתה רועד!" אמרה הנסיכה כשהצל נכנס לחדרה. "קרה משהו? אסור שתהיה חולה הערב, עכשיו כשאנחנו עומדים לחגוג את חתונתנו."

"זכיתי לראות את הדבר האכזרי ביותר שאדם יכול לזכות לראות!" אמר הצל. "רק תארי לעצמך... כן, זה נכון, גולגולת של צל מסכן כזה לא יכולה לשאת הרבה... רק חשבי, הצל שלי השתגע! הוא חושב שהוא אדם, ושאני... רק חשבי... שאני הצל שלו!"

"זה נורא!" אמרה הנסיכה. "אבל הוא כלוא, נכון?"

"כלוא. אני חושש שלעולם לא יבריא."

"צל מסכן!" אמרה הנסיכה. "הוא אומלל מאוד. זה יהיה מעשה חסד של ממש לשחרר אותו מן החיים המעטים שיש לו. וכשאני חושבת על העניין כראוי, אני סבורה שיהיה צורך להיפטר ממנו בשקט גמור!"

"זה בוודאי קשה," אמר הצל, "כי הוא היה משרת נאמן!" ואז השמיע מעין אנחה.

"אתה בעל אופי אצילי!" אמרה הנסיכה.

בערב הוארה כל העיר, והתותחים ירו בום! בום! והחיילים הצדיעו בנשקם. זו הייתה חתונה! הנסיכה והצל יצאו למרפסת להראות את עצמם ולקבל עוד קריאת הידד!

המלומד לא שמע דבר מכל זה, כי לקחו ממנו את חייו.