מעשה באם

אם ישבה שם עם ילדה הקטן. היא הייתה מדוכדכת כל כך, ופחדה כל כך שהוא ימות! הוא היה חיוור כל כך, העיניים הקטנות נעצמו, והוא נשם בשקט רב, ומדי פעם נשם נשימה עמוקה, כאילו נאנח. והאם הביטה בעצב גדול עוד יותר ביצור הקטן.

ואז נשמעה דפיקה בדלת, ונכנס איש זקן ועני, עטוף כמו בשמיכת סוס גדולה, כי היא מחממת, והוא היה זקוק לה, כי זו הייתה עונת החורף הקרה! כל מה שבחוץ היה מכוסה קרח ושלג, והרוח נשבה כך שחתכה את הפנים.

הזקן רעד מקור, והילד הקטן נרדם לרגע. אז הלכה האם, מזגה מעט בירה לסיר והעמידה אותו על התנור, כדי שתהיה חמה בשבילו. הזקן ישב ונדנד את העריסה, והאם ישבה על כיסא סמוך לו, והביטה בילדה הקטן והחולה, שנשם נשימות עמוקות כל כך והרים את ידו הקטנה.

"אתה לא חושב שאציל אותו?" אמרה. "אלוהים לא ייקח אותו ממני!"

והזקן, זה היה המוות בעצמו, הנהן בצורה מוזרה כל כך, שזה יכול היה לסמן כן וגם לא. והאם הביטה למטה, אל חיקה, והדמעות זלגו על לחייה. ראשה נעשה כבד כל כך. שלושה ימים ושלושה לילות לא עצמה את עיניה. ועכשיו נרדמה, אבל רק לדקה, ואז קפצה ורעדה מקור.

"מה זה?" אמרה, והביטה לכל הצדדים. אבל הזקן נעלם, וילדה הקטן נעלם. הוא לקח אותו איתו. והשעון הישן בפינה זמזם וזמזם, משקולת העופרת הגדולה ירדה עד הרצפה, בום! ואז גם השעון עמד מלכת.

אבל האם המסכנה רצה החוצה מן הבית וקראה בקול לילדה.

שם בחוץ, באמצע השלג, ישבה אישה בבגדים ארוכים ושחורים, והיא אמרה: "המוות היה בחדרך, וראיתי אותו ממהר משם עם ילדך הקטן. הוא הולך מהר מן הרוח, והוא לעולם אינו מחזיר את מה שהוא לוקח!"

"הו, רק אמרי לי לאיזה כיוון הלך!" אמרה האם. "אמרי לי את הדרך, ואני אמצא אותו!"

"אני יודעת אותה!" אמרה האישה בבגדים השחורים. "אבל לפני שאומר לך, עלייך קודם לשיר לי את כל השירים ששרת לילדך! אני אוהבת אותם. שמעתי אותם כבר. אני הלילה. ראיתי את דמעותייך כששרת אותם!"

"אשיר את כולם, את כולם!" אמרה האם. "אבל אל תעכבי אותי עכשיו. אולי אשיג אותו, אולי אמצא את ילדי!"

אבל האישה בשחור, הלילה, ישבה דוממת ושותקת. אז סחטה האם את ידיה, שרה ובכתה. והיו שירים רבים, אבל עוד הרבה יותר דמעות. ואז אמרה האישה בשחור: "לכי ימינה, אל יער האורנים האפל. לשם ראיתי את המוות הולך עם ילדך הקטן!"

הדרכים הצטלבו זו בזו בעומק היער, והיא כבר לא ידעה לאן ללכת! ואז עמד שם שיח קוצים. לא היו עליו לא עלה ולא פרח, כי גם שם הייתה עונת החורף הקרה, ופתיתי קרח היו תלויים על ענפיו.

"לא ראית את המוות עובר כאן עם ילדי הקטן?" אמרה האם.

"כן," אמר שיח הקוצים. "אבל לא אגיד לך לאיזו דרך פנה, אלא אם קודם תחממי אותי על לבך. אני קופא למוות. אני אהפוך לגוש קרח!"

והיא הצמידה את שיח הקוצים אל חזה, בחוזקה רבה כל כך, כדי שיתחמם היטב. והקוצים חדרו ממש לתוך בשרה, ודמה זרם בטיפות גדולות. אבל שיח הקוצים הוציא עלים ירוקים ורעננים, ופרחים צמחו עליו בליל החורף הקר, כל כך חם היה לבה של האם המיוסרת. ושיח הקוצים אמר לה באיזו דרך ללכת.

אחר כך הגיעה לאגם גדול, שלא הייתה בו לא ספינה ולא סירה. האגם לא קפא מספיק כדי לשאת אותה, וגם לא היה פתוח, וגם לא רדוד מספיק כדי שתוכל לבוסס בו. ובכל זאת הייתה חייבת לעבור אותו אם רצתה למצוא את ילדה! אז נשכבה כדי לשתות את כל האגם. וזה היה דבר בלתי אפשרי לבן אדם, אבל האם המיוסרת חשבה שאולי בכל זאת יקרה נס.

"הו, מה לא הייתי נותנת כדי להגיע אל ילדי!" אמרה האם הבוכייה. והיא בכתה עוד יותר, ועיניה שקעו אל מעמקי המים והיו לשתי פנינים יקרות. אבל המים נשאו אותה, כאילו ישבה בנדנדה, והיא עפה בגלים המתנדנדים אל החוף שבצד השני. שם עמד בית מוזר, רחב כמו פרסה. אי אפשר היה לדעת אם זה הר עם יערות ומערות, או שהוא בנוי. אבל האם המסכנה לא יכלה לראות אותו. היא בכתה עד שאיבדה את עיניה.

"היכן אמצא את המוות, שלקח את ילדי הקטן?" אמרה.

"הוא עוד לא הגיע לכאן!" אמרה הזקנה שומרת הקברים, שמונתה לשמור על החממה הגדולה של המוות. "איך הצלחת למצוא את הדרך לכאן? ומי עזר לך?"

"אלוהים עזר לי," אמרה. "הוא רחום, וגם את תהיי רחומה! היכן אמצא את ילדי הקטן?"

"לא, אני לא יודעת," אמרה האישה, "ואת לא יכולה לראות! הרבה פרחים ועצים קמלו בלילה הזה. המוות יבוא בקרוב וישתול אותם מחדש! את בוודאי יודעת שלכל אדם יש עץ חיים או פרח חיים משלו, כפי שנקבע לכל אחד. הם נראים כמו צמחים אחרים, אבל יש בהם פעימות לב. גם לבבות של ילדים יכולים לפעום. לכי אחרי הלב שלך, אולי תכירי את הלב של ילדך. אבל מה תתני לי אם אגיד לך מה עוד עלייך לעשות?"

"אין לי מה לתת," אמרה האם המיוסרת, "אבל אלך בשבילך עד קצה העולם!"

"לא, אין לי מה לעשות שם!" אמרה האישה. "אבל את יכולה לתת לי את שערך השחור והארוך. את עצמך יודעת שהוא יפה, ואני אוהבת אותו! את תקבלי במקומו את שערי הלבן, וזה תמיד משהו!"

"את לא דורשת שום דבר אחר?" אמרה. "את זה אתן לך בשמחה!" והיא נתנה לה את שערה השחור והיפה, וקיבלה במקומו את שערה הלבן כשלג של הזקנה.

וכך נכנסו לחממה הגדולה של המוות, שבה צמחו פרחים ועצים זה בתוך זה בצורה מוזרה. שם עמדו יקינתונים יפים תחת פעמוני זכוכית, ושם עמדו אדמוניות חזקות גבעול. שם צמחו צמחי מים, חלקם רעננים כל כך, אחרים חולים למחצה. נחשי המים שכבו עליהם, וסרטנים שחורים צבטו את גבעוליהם. שם עמדו עצי דקל יפים, אלונים ועצי בננה. שם עמדו פטרוזיליה וקורנית פורחת. לכל עץ ולכל פרח היה שם. כל אחד מהם היה חיים של אדם, והאדם עוד חי, אחד בסין ואחר בגרינלנד, בכל רחבי העולם. היו שם עצים גדולים בעציצים קטנים, כך שעמדו מצומקים ועמדו לפוצץ את העציצים. ובמקומות אחרים היה פרח קטן וחסר חן באדמה עשירה, עם טחב מסביב, ומפנקים ומטפחים אותו כל כך. אבל האם המיוסרת התכופפה מעל כל הצמחים הקטנים ביותר, ושמעה בתוכם איך פועם הלב האנושי. ובין מיליונים הכירה את לב ילדה.

"הנה הוא!" קראה, והושיטה את ידיה מעל כרכום כחול קטן, שהיה תלוי חולה לגמרי, נוטה הצידה.

"אל תגעי בפרח!" אמרה הזקנה. "אבל עמדי כאן, וכשהמוות יבוא, אני מצפה לו בכל רגע, אל תני לו לעקור את הפרח, אלא איימי עליו שתעשי אותו דבר לפרחים האחרים. אז הוא יפחד! הוא אחראי עליהם לפני אלוהים, ואיש אינו מעז לעקור אותם לפני שאלוהים נותן רשות."

לפתע עבר קור קרחי באולם הגדול, והאם העיוורת יכלה להרגיש שזה המוות שבא.

"איך הצלחת למצוא את דרכך לכאן?" שאל. "איך יכולת להגיע מהר ממני?"

"אני אם," אמרה.

והמוות הושיט את ידו הארוכה אל הפרח הקטן והעדין. אבל היא אחזה בידיה סביב ידו, חזק כל כך, ובכל זאת פחדה שמא תיגע באחד העלים. אז נשף המוות על ידיה, והיא הרגישה שהנשיפה קרה מן הרוח הקרה, וידיה נפלו בלי כוח.

"את לא יכולה לעשות דבר נגדי!" אמר המוות.

"אבל אלוהים יכול!" אמרה.

"אני רק עושה את רצונו!" אמר המוות. "אני הגנן שלו. אני לוקח את כל פרחיו ועציו, ושותל אותם בגן הגדול של גן העדן, בארץ הלא נודעת. אבל איך הם צומחים שם, ואיך שם, את זה איני מעז לספר לך."

"תחזיר לי את ילדי!" אמרה האם, ובכתה והתפללה. פתאום תפסה שני פרחים יפים שהיו סמוך לה, אחד בכל יד, וקראה אל המוות: "אתלוש את כל הפרחים שלך, כי אני מיואשת!"

"אל תגעי בהם!" אמר המוות. "את אומרת שאת אומללה כל כך, ועכשיו את רוצה לעשות אם אחרת אומללה באותה מידה."

"אם אחרת!" אמרה האישה המסכנה, ומיד הרפתה משני הפרחים.

"הנה, הרי לך עינייך," אמר המוות. "דגתי אותן מן האגם, הן זרחו כל כך. לא ידעתי שהן שלך. קחי אותן בחזרה. עכשיו הן בהירות יותר מקודם. עכשיו הביטי למטה אל הבאר העמוקה שכאן. אגיד לך את שמותיהם של שני הפרחים שרצית לתלוש, ותראי את כל חייהם העתידיים, את כל קיומם האנושי, ותראי מה עמדת להפריע ולהרוס."

והיא הביטה למטה אל הבאר. והיה זה אושר לראות איך האחד היה לברכה לעולם, לראות כמה אושר ושמחה הורגשו בכל מקום. והיא ראתה את חייו של השני, והם היו צער ומצוקה, אימה ואומללות.

"שניהם רצון האל!" אמר המוות.

"איזה מהם הוא פרח האסון ואיזה פרח האושר?" שאלה.

"את זה לא אגיד לך," אמר המוות. "אבל את זה תדעי ממני: אחד הפרחים היה ילדך שלך! את גורלו של ילדך ראית, את חייו העתידיים של ילדך שלך!"

אז צרחה האם באימה: "איזה מהם היה ילדי? אמור לי! הצל את התמים! הצל את ילדי מכל האומללות ההיא! מוטב שתיקח אותו! קח אותו אל מלכות האל! שכח את דמעותיי, שכח את תפילותיי, ואת כל מה שעשיתי!"

"אני לא מבין אותך!" אמר המוות. "את רוצה את ילדך בחזרה, או שאלך איתו לשם, למקום שאינך יודעת?"

אז סחטה האם את ידיה, כרעה על ברכיה, והתפללה לאלוהים: "הו, אל תשמע לי כשאני מתפללת נגד רצונך, שהוא הטוב מכול! אל תשמע לי! אל תשמע לי!"

והיא הרכינה את ראשה אל חיקה, והמוות לקח את ילדה והלך איתו אל הארץ הלא נודעת.