שערורייה בבוהמיה

א.

בעיני שרלוק הולמס היא תמיד ה־אישה. רק לעתים רחוקות שמעתי אותו מזכיר אותה בשם אחר. בעיניו היא מאפילה על כל בנות מינה ועולה על כולן. לא שהוא חש כלפי איירין אדלר רגש כלשהו הדומה לאהבה. כל הרגשות, וזה במיוחד, היו מתועבים בעיני שכלו הקר, המדויק, אך המאוזן להפליא. הוא היה, כך אני סבור, מכונת ההיגיון וההתבוננות המושלמת ביותר שראה העולם, אבל כמאהב הוא היה מציב את עצמו במצב כוזב. הוא מעולם לא דיבר על הרגשות הרכים אלא בלגלוג ובבוז. הם היו דברים נפלאים בעיני המתבונן, מצוינים להסרת הלוט מעל מניעיהם ומעשיהם של בני אדם. אבל שאדם שהתאמן בהיגיון ירשה לחדירות כאלה אל מזגו העדין והמכוונן היטב, משמעו להכניס גורם מסיח שעלול להטיל ספק בכל תוצאות מחשבתו. גרגר חול במכשיר רגיש, או סדק באחת מעדשות ההגדלה החזקות שלו, לא היו מטרידים יותר מרגש עז בטבע כמו שלו. ובכל זאת הייתה בשבילו רק אישה אחת, והאישה הזאת הייתה איירין אדלר המנוחה, שזכרה מפוקפק ומעורר שאלות.

בזמן האחרון ראיתי את הולמס מעט. נישואיי הרחיקו אותנו זה מזה. האושר השלם שלי, והעניינים הביתיים שצצים סביב אדם שמוצא את עצמו לראשונה אדון בביתו, הספיקו כדי לבלוע את כל תשומת ליבי. ואילו הולמס, ששנא כל צורה של חברה בכל נפשו הבוהמיינית, נשאר בדירתנו ברחוב בייקר, קבור בין ספריו הישנים, ועובר משבוע לשבוע בין קוקאין לשאפתנות, בין הנמנום של הסם לבין המרץ הלוהט של טבעו החד. הוא עדיין נמשך, כתמיד, לחקר הפשע, והעסיק את כישרונותיו העצומים ואת כוח ההתבוננות יוצא הדופן שלו במעקב אחר רמזים ובפתרון תעלומות שהמשטרה הרשמית זנחה כחסרות סיכוי.

מדי פעם שמעתי סיפורים עמומים על מעשיו: על כך שהוזעק לאודסה בפרשת הרצח של טרפוף, על פתרון הטרגדיה המוזרה של האחים אטקינסון בטרינקומלי, ולבסוף על השליחות שמילא בעדינות ובהצלחה רבה בשביל בית המלוכה של הולנד. אבל מעבר לסימנים האלה לפעילותו, שאותם חלקתי עם כל קוראי העיתונים היומיים, ידעתי מעט על ידידי ועל שותפי לשעבר.

לילה אחד, זה היה בעשרים במרץ 1888, חזרתי מביקור אצל חולה (כי חזרתי בינתיים לעסוק ברפואה אזרחית), כשדרכי הובילה אותי ברחוב בייקר. כשעברתי ליד הדלת המוכרת, שתמיד תהיה קשורה בזכרוני לחיזורים שלי ולאירועים האפלים של "חקירה בשני", תקפה אותי תשוקה עזה לראות את הולמס שוב, ולדעת במה הוא מעסיק את כוחותיו יוצאי הדופן.

החדרים שלו היו מוארים באור בהיר, ועוד בזמן שהרמתי את עיניי, ראיתי את דמותו הגבוהה והרזה חולפת פעמיים כצללית כהה על פני הווילון. הוא צעד בחדר במהירות, בלהיטות, וראשו שמוט על חזהו וידיו שלובות מאחוריו. בשבילי, שהכרתי כל מצב רוח וכל הרגל שלו, התנוחה וההתנהגות שלו סיפרו את סיפורן. הוא חזר לעבודה. הוא התעורר מהחלומות שיצר הסם, ועלה על עקבותיה של בעיה חדשה. צלצלתי בפעמון והובלתי למעלה אל החדר שפעם היה בחלקו שלי.

התנהגותו לא הייתה נרגשת. היא כמעט אף פעם לא הייתה. אבל הוא שמח, אני חושב, לראות אותי. כמעט בלי לומר מילה, אבל במבט חביב, הוא סימן לי לשבת בכורסה, זרק אליי את קופסת הסיגרים שלו, והצביע על ארגז המשקאות ועל מכשיר הסודה בפינה. ואז עמד לפני האש והתבונן בי בדרכו המופנמת והמיוחדת.

"הנישואים הולמים אותך," העיר. "אני חושב, ווטסון, שעלית שלושה וחצי קילו מאז שראיתי אותך."

"שלושה!" עניתי.

"באמת? הייתי חושב שקצת יותר. רק קצת יותר, אני משער, ווטסון. וחזרת לעסוק ברפואה, אני רואה. לא סיפרת לי שאתה מתכוון לחזור לרתמה."

"אז איך אתה יודע?"

"אני רואה את זה, אני מסיק את זה. איך אני יודע שנרטבת מאוד לאחרונה, ושיש לך משרתת מגושמת ורשלנית להפליא?"

"הולמס היקר," אמרתי, "זה יותר מדי. אילו חיית לפני כמה מאות שנים, בוודאי היו שורפים אותך על המוקד. נכון שטיילתי בכפר ביום חמישי וחזרתי הביתה במצב נורא, אבל מכיוון שהחלפתי בגדים, אני לא מצליח לדמיין איך הסקת את זה. ולגבי מרי ג'יין, היא חסרת תקנה, ואשתי כבר הודיעה לה על פיטוריה. אבל גם כאן, אני לא מבין איך פענחת את זה."

הוא צחקק לעצמו ושפשף את ידיו הארוכות והעצבניות.

"זה פשוט לגמרי," אמר. "עיניי אומרות לי שבצד הפנימי של הנעל השמאלית שלך, בדיוק במקום שאור האש נופל עליו, העור חרוץ בשישה חתכים כמעט מקבילים. ברור שגרם להם מישהו שגירד ברשלנות רבה סביב שולי הסוליה כדי להסיר ממנה בוץ יבש. מכאן, אתה רואה, ההסקה הכפולה שלי: שיצאת במזג אוויר מחורבן, ושיש לך דוגמה זדונית במיוחד של משרתת לונדונית שחותכת נעליים. ולגבי העבודה שלך, אם ג'נטלמן נכנס לחדריי ומדיף ריח של יודופורם, עם כתם שחור של חנקת כסף על האצבע המורה הימנית, ובליטה בצד הימני של צילינדר שמראה איפה הסתיר את הסטטוסקופ שלו, אני צריך להיות טיפש באמת אם לא אקבע שהוא חבר פעיל במקצוע הרפואה."

לא יכולתי שלא לצחוק על הקלות שבה הסביר את דרך ההסקה שלו. "כשאני שומע אותך מסביר את הנימוקים שלך," העירותי, "הדבר תמיד נראה לי פשוט עד גיחוך, עד שהייתי יכול לעשות את זה בקלות בעצמי. ובכל זאת, בכל פעם מחדש אני נבוך עד שאתה מסביר את הדרך. ואני מאמין שהעיניים שלי טובות כמו שלך."

"בדיוק," ענה, הדליק סיגריה והשליך את עצמו לכורסה. "אתה רואה, אבל אתה לא מתבונן. ההבדל ברור. למשל, ראית הרבה פעמים את המדרגות שעולות מהמבואה לחדר הזה."

"הרבה פעמים."

"כמה פעמים?"

"נו, כמה מאות פעמים."

"אז כמה מדרגות יש?"

"כמה? אני לא יודע."

"בדיוק! לא התבוננת. ובכל זאת ראית. זו בדיוק הנקודה שלי. אני, לעומת זאת, יודע שיש שבע עשרה מדרגות, כי גם ראיתי וגם התבוננתי. אגב, מכיוון שאתה מתעניין בבעיות הקטנות האלה, ומכיוון שאתה טוב מספיק לתעד אחת או שתיים מההרפתקאות הקטנות שלי, אולי זה יעניין אותך." הוא זרק אליי גיליון של נייר מכתבים עבה בגוון ורוד, שהיה מונח פתוח על השולחן. "זה הגיע בדואר האחרון," אמר. "קרא את זה בקול."

הפתק לא נשא תאריך, ולא חתימה ולא כתובת.

"הערב, ברבע לשמונה," נאמר בו, "יבוא אליך ג'נטלמן שמבקש להתייעץ איתך בעניין בעל החשיבות העמוקה ביותר. השירותים שהגשת לאחרונה לאחד מבתי המלוכה של אירופה הראו שאתה אדם שאפשר לסמוך עליו בבטחה בעניינים שקשה להגזים בחשיבותם. את התיאור הזה עליך מכל הכיוונים קיבלנו. היה בחדרך בשעה ההיא, ואל תיפגע אם המבקר שלך יחבוש מסכה."

"זו באמת תעלומה," העירותי. "מה אתה מדמיין שזה אומר?"

"עוד אין לי נתונים. זו טעות חמורה לבנות תיאוריות לפני שיש נתונים. בלי שמרגישים, מתחילים לעקם את העובדות כדי שיתאימו לתיאוריות, במקום להתאים את התיאוריות לעובדות. אבל הפתק עצמו. מה אתה מסיק ממנו?"

בחנתי בזהירות את הכתב ואת הנייר שעליו נכתב.

"מי שכתב אותו כנראה אמיד," העירותי, בניסיון לחקות את דרכו של חברי. "נייר כזה אי אפשר לקנות בפחות מחצי כתר לחבילה. הוא חזק ונוקשה באופן מיוחד."

"מיוחד, זו בדיוק המילה," אמר הולמס. "זה בכלל לא נייר אנגלי. החזק אותו מול האור."

עשיתי כך, וראיתי E גדולה עם g קטנה, P, ו־G גדולה עם t קטנה, ארוגות בתוך מרקם הנייר.

"מה אתה מבין מזה?" שאל הולמס.

"שם היצרן, בלי ספק. או ליתר דיוק, המונוגרמה שלו."

"בכלל לא. ה־G עם ה־t הקטנה מייצגת את Gesellschaft, שזו המילה הגרמנית ל'חברה'. זה קיצור מקובל, כמו 'בע"מ' אצלנו. ה־P, כמובן, מייצגת את Papier, נייר. ועכשיו ה־Eg. בוא נציץ במילון הגאוגרפי של היבשת." הוא הוריד מהמדפים כרך חום וכבד. "אגלו, אגלוניץ, הנה זה, אגריה. היא נמצאת בארץ דוברת גרמנית, בבוהמיה, לא רחוק מקרלסבד. 'מפורסמת כמקום מותו של ולנשטיין, ובזכות בתי החרושת הרבים שלה לזכוכית ולנייר.' הה, הה, בחור, מה אתה מבין מזה?" עיניו נצצו, והוא שלח מהסיגריה שלו ענן כחול גדול של ניצחון.

"הנייר יוצר בבוהמיה," אמרתי.

"בדיוק. והאיש שכתב את הפתק הוא גרמני. אתה שם לב למבנה המשונה של המשפט, 'את התיאור הזה עליך מכל הכיוונים קיבלנו'? צרפתי או רוסי לא היו כותבים כך. רק הגרמני כל כך לא מנומס כלפי הפעלים שלו. לכן נותר רק לגלות מה רוצה הגרמני הזה, שכותב על נייר בוהמי ומעדיף לחבוש מסכה מאשר להראות את פניו. והנה הוא בא, אם אינני טועה, כדי לפתור את כל ספקותינו."

בזמן שדיבר נשמע קול חד של פרסות סוסים וגלגלים חורקים על שפת המדרכה, ואחריו משיכה חזקה בפעמון. הולמס שרק.

"זוג סוסים, לפי הקול," אמר. "כן," המשיך, והציץ מהחלון. "כרכרה קטנה ונאה וזוג יפהפיים. מאה וחמישים גינאה כל אחד. יש כסף בתיק הזה, ווטסון, גם אם אין בו שום דבר אחר."

"אני חושב שכדאי שאלך, הולמס."

"בשום אופן לא, דוקטור. הישאר במקומך. אני אבוד בלי הביוגרף שלי. וזה מבטיח להיות מעניין. חבל יהיה להחמיץ את זה."

"אבל הלקוח שלך..."

"אל תדאג לו. אולי אצטרך את עזרתך, ואולי גם הוא. הנה הוא בא. שב בכורסה ההיא, דוקטור, ותן לנו את מלוא תשומת ליבך."

צעד איטי וכבד, שנשמע על המדרגות ובמסדרון, נעצר ממש מחוץ לדלת. ואז נשמעה דפיקה חזקה וסמכותית.

"היכנס!" אמר הולמס.

נכנס אדם שגובהו בקושי היה פחות משני מטרים, עם חזה וגפיים של הרקולס. לבושו היה עשיר, בעושר שבאנגליה היו רואים בו דבר קרוב לטעם רע. רצועות כבדות של פרוות אסטרחן נחתכו לרוחב השרוולים והחזית של המעיל הכפול שלו, ואילו הגלימה הכחולה העמוקה שהייתה מושלכת על כתפיו הייתה מרופדת במשי בצבע להבה, ונסגרה בצווארו בסיכה שהייתה עשויה מאבן ברקת אחת בוהקת. מגפיים שהגיעו עד אמצע השוקיים, ושהיו מעוטרים בקצותיהם בפרווה חומה עשירה, השלימו את הרושם של שפע פראי שעלה מכל הופעתו.

הוא החזיק ביד כובע רחב שוליים, ועל החלק העליון של פניו, עד מתחת לעצמות הלחיים, חבש מסכה שחורה, שככל הנראה סידר אותה באותו רגע ממש, כי ידו עוד הייתה מורמת אליה כשנכנס. מהחלק התחתון של פניו נראה שהוא אדם בעל אופי חזק, עם שפה עבה ושמוטה, וסנטר ארוך וישר שרמז על נחישות שהגיעה עד כדי עקשנות.

"קיבלת את הפתק שלי?" שאל בקול עמוק וצרוד ובמבטא גרמני כבד. "אמרתי לך שאבוא." הוא הביט מאחד לשני, כאילו לא היה בטוח אל מי מאיתנו לפנות.

"בבקשה, שב," אמר הולמס. "זה ידידי ועמיתי, ד"ר ווטסון, שלפעמים הוא טוב מספיק לעזור לי בתיקים שלי. למי יש לי הכבוד לפנות?"

"אתה יכול לפנות אליי כרוזן פון קראם, אציל בוהמי. אני מבין שהג'נטלמן הזה, ידידך, הוא איש של כבוד ושל שיקול דעת, שאפשר לסמוך עליו בעניין בעל החשיבות הקיצונית ביותר. אם לא, הייתי מעדיף בהרבה לדבר איתך לבד."

קמתי ללכת, אבל הולמס תפס אותי בפרק היד ודחף אותי חזרה לכיסא. "או שנינו, או אף אחד," אמר. "אתה יכול לומר לפני הג'נטלמן הזה כל מה שאתה יכול לומר לי."

הרוזן משך בכתפיו הרחבות. "אז עליי להתחיל," אמר, "בכך שאחייב את שניכם לסודיות מוחלטת במשך שנתיים. בסוף הזמן הזה לעניין כבר לא תהיה חשיבות. כרגע לא יהיה זה מוגזם לומר שמשקלו כה רב, שהוא עשוי להשפיע על ההיסטוריה של אירופה."

"אני מבטיח," אמר הולמס.

"וגם אני."

"תסלחו לי על המסכה," המשיך המבקר המוזר שלנו. "האישיות הנעלה שמעסיקה אותי רוצה שהשליח שלה יישאר לא ידוע לכם, ואני יכול להודות מיד שהתואר שבו קראתי לעצמי זה עתה אינו בדיוק שלי."

"הייתי מודע לזה," אמר הולמס ביובש.

"הנסיבות עדינות מאוד, וצריך לנקוט כל אמצעי זהירות כדי לכבות את מה שעלול לגדול לשערורייה עצומה, ולפגוע קשות באחד מבתי המלוכה של אירופה. אם לדבר בפשטות, העניין נוגע לבית אורמשטיין הגדול, מלכי בוהמיה התורשתיים."

"הייתי מודע גם לזה," מלמל הולמס, התמקם בכורסתו ועצם את עיניו.

המבקר שלנו העיף מבט מופתע למדי בדמות הנינוחה והמתרפקת של האיש שללא ספק תואר לו כחושב החד ביותר והסוכן הנמרץ ביותר באירופה. הולמס פקח שוב את עיניו לאט והביט בחוסר סבלנות בלקוח הענק שלו.

"אם הוד מלכותו יואיל להציג את עניינו," העיר, "אוכל לייעץ לו טוב יותר."

האיש קפץ מכיסאו והתהלך הלוך ושוב בחדר בסערת רגשות שלא יכול היה לשלוט בה. ואז, בתנועה של ייאוש, קרע את המסכה מעל פניו והשליך אותה על הרצפה. "אתה צודק," קרא. "אני המלך. למה שאנסה להסתיר את זה?"

"באמת, למה?" מלמל הולמס. "הוד מלכותו עוד לא דיבר, וכבר ידעתי שאני פונה אל וילהלם גוטסרייך זיגיסמונד פון אורמשטיין, הדוכס הגדול של קאסל־פלשטיין, ומלך בוהמיה התורשתי."

"אבל אתה יכול להבין," אמר המבקר המוזר שלנו, התיישב שוב והעביר את ידו על מצחו הגבוה והלבן, "אתה יכול להבין שאני לא רגיל לטפל בעניינים כאלה בעצמי. אבל העניין היה כל כך עדין, שלא יכולתי להפקיד אותו בידי סוכן בלי למסור את עצמי לכוחו. באתי בעילום שם מפראג כדי להתייעץ איתך."

"אם כך, בבקשה, התייעץ," אמר הולמס, ועצם שוב את עיניו.

"העובדות בקצרה הן אלה: לפני כחמש שנים, במהלך ביקור ארוך בוורשה, הכרתי את ההרפתקנית הידועה, איירין אדלר. השם בוודאי מוכר לך."

"היה נא טוב לחפש אותה במפתח שלי, דוקטור," מלמל הולמס בלי לפקוח את עיניו. כבר שנים רבות נהג לתייק כל פסקה שעסקה באנשים ובדברים, כך שקשה היה לנקוב בנושא או באדם שעליו לא יכול היה לספק מיד מידע. במקרה הזה מצאתי את הביוגרפיה שלה דחוקה בין זו של רב עברי לבין זו של מפקד בחיל הים שכתב מחקר על דגי מעמקים.

"תן לי לראות!" אמר הולמס. "המ! נולדה בניו ג'רזי בשנת 1858. קונטרלטו, המ! לה סקאלה, המ! פרימדונה באופרה הקיסרית של ורשה, כן! פרשה מבמת האופרה, הא! גרה בלונדון, בדיוק! הוד מלכותו, כפי שאני מבין, הסתבך עם האישה הצעירה הזאת, כתב לה כמה מכתבים מפלילים, ועכשיו הוא רוצה לקבל את המכתבים האלה בחזרה."

"בדיוק כך. אבל איך..."

"היו נישואים סודיים?"

"לא."

"שום מסמכים או תעודות משפטיות?"

"לא."

"אם כך, אינני מבין את הוד מלכותו. אם האישה הצעירה הזאת תציג את המכתבים שלה לצורכי סחיטה או לכל מטרה אחרת, איך היא תוכיח שהם אמיתיים?"

"יש את כתב היד."

"פשש, פשש! זיוף."

"נייר המכתבים הפרטי שלי."

"נגנב."

"החותם שלי."

"חיקוי."

"התצלום שלי."

"נקנה."

"שנינו היינו בתצלום."

"אוי, אוי! זה רע מאוד! הוד מלכותו באמת נהג בחוסר זהירות."

"הייתי משוגע, מטורף."

"פגעת בעצמך קשות."

"הייתי אז רק נסיך הכתר. הייתי צעיר. אני רק בן שלושים עכשיו."

"חייבים להשיג אותו בחזרה."

"ניסינו ונכשלנו."

"הוד מלכותו צריך לשלם. צריך לקנות אותו."

"היא לא תמכור."

"אם כך, לגנוב."

"נעשו חמישה ניסיונות. פעמיים פורצים ששכרתי חיפשו בביתה. פעם אחת הסטנו את המטען שלה כשנסעה. פעמיים ארבו לה בדרך. לא הייתה שום תוצאה."

"שום סימן לו?"

"שום סימן בכלל."

הולמס צחק. "זו בעיה קטנה ונאה למדי," אמר.

"אבל רצינית מאוד בשבילי," השיב המלך בתוכחה.

"רצינית מאוד, באמת. ומה היא מתכוונת לעשות עם התצלום?"

"להרוס אותי."

"אבל איך?"

"אני עומד להתחתן."

"כך שמעתי."

"עם קלוטילדה לותמן פון זקסן־מיינינגן, הבת השנייה של מלך סקנדינביה. אולי אתה מכיר את העקרונות הנוקשים של משפחתה. היא עצמה מגלמת את העדינות בהתגלמותה. צל של ספק בהתנהגותי יביא את העניין לסופו."

"ואיירין אדלר?"

"מאיימת לשלוח להם את התצלום. והיא תעשה את זה. אני יודע שהיא תעשה את זה. אתה לא מכיר אותה, אבל יש לה נשמה של פלדה. יש לה פנים של היפה בנשים, ושכל של הנחוש בגברים. ובלבד שלא אתחתן עם אישה אחרת, אין דבר שהיא לא תעשה, שום דבר."

"אתה בטוח שהיא עוד לא שלחה אותו?"

"אני בטוח."

"ולמה?"

"כי היא אמרה שתשלח אותו ביום שבו יוכרזו האירוסין בפומבי. זה יהיה ביום שני הבא."

"אה, אז יש לנו עוד שלושה ימים," אמר הולמס בפיהוק. "זה מזל גדול, כי יש לי עניין או שניים חשובים לבדוק דווקא עכשיו. הוד מלכותו יישאר כמובן בלונדון בינתיים?"

"בהחלט. תמצא אותי במלון לנגהם, תחת השם הרוזן פון קראם."

"אז אשלח לך שורה כדי להודיע לך איך אנחנו מתקדמים."

"בבקשה, עשה כך. אהיה כולי חרדה."

"ואשר לכסף?"

"יש לך יד חופשית."

"לגמרי?"

"אני אומר לך שהייתי נותן את אחד המחוזות של ממלכתי כדי לקבל את התצלום הזה."

"ולהוצאות השוטפות?"

המלך הוציא מתחת לגלימתו שק כבד מעור צבי והניח אותו על השולחן.

"יש כאן שלוש מאות לירות בזהב ושבע מאות בשטרות," אמר.

הולמס שרבט קבלה על דף מפנקס הרשימות שלו ומסר לו אותה.

"והכתובת של המדמואזל?" שאל.

"בריוני לודג', שדרת סרפנטיין, סנט ג'ונס ווד."

הולמס רשם אותה. "שאלה אחת נוספת," אמר. "התצלום היה בגודל קבינט?"

"כן."

"אם כך, לילה טוב, הוד מלכותו, ואני מקווה שבקרוב יהיו לנו בשבילך חדשות טובות. ולילה טוב, ווטסון," הוסיף, כשגלגלי כרכרת המלוכה התגלגלו במורד הרחוב. "אם תהיה טוב מספיק לבוא מחר אחר הצהריים בשלוש, אשמח לשוחח איתך על העניין הקטן הזה."

ב.

בשלוש בדיוק הייתי ברחוב בייקר, אבל הולמס עוד לא חזר. בעלת הבית הודיעה לי שהוא יצא מהבית קצת אחרי שמונה בבוקר. בכל זאת התיישבתי ליד האש, בכוונה לחכות לו, כמה זמן שלא ייקח.

כבר התעניינתי מאוד בחקירה שלו. כי אף שלא היו בה אף אחד מהמאפיינים הקודרים והמוזרים שליוו את שני הפשעים שכבר תיעדתי, בכל זאת טבעו של המקרה ומעמדו הרם של הלקוח שלו העניקו לו אופי משלו. ובאמת, מלבד טבעה של החקירה שבה עסק ידידי, היה משהו בתפיסתו המופתית של מצב, ובהיגיון החד והחודר שלו, שגרם לי הנאה ללמוד את שיטת עבודתו, ולעקוב אחר הדרכים המהירות והעדינות שבהן התיר את התעלומות הסבוכות ביותר. כל כך התרגלתי להצלחה הקבועה שלו, שעצם האפשרות שייכשל כבר חדלה לעלות בראשי.

השעה הייתה קרוב לארבע כשהדלת נפתחה, ונכנס לחדר סייס שנראה שיכור, מוזנח ובעל פאות לחיים, עם פנים אדומות ובגדים מבישים. אף שהייתי רגיל ליכולות המדהימות של ידידי בשימוש בתחפושות, נאלצתי להסתכל שלוש פעמים לפני שהייתי בטוח שזה באמת הוא. בהנהון קצר הוא נעלם לחדר השינה, ומשם יצא אחרי חמש דקות בחליפת טוויד, מכובד כתמיד. הוא תחב את ידיו לכיסים, מתח את רגליו לפני האש, וצחק מכל הלב כמה דקות.

"נו, באמת!" קרא, ואז נחנק וצחק שוב, עד שנאלץ להישען לאחור בכיסא, רפוי וחסר אונים.

"מה קרה?"

"זה מצחיק מדי. אני בטוח שלעולם לא תנחש איך העברתי את הבוקר שלי, או מה עשיתי בסוף."

"אני לא יכול לדמיין. אני מניח שעקבת אחר ההרגלים, ואולי אחר הבית, של העלמה איירין אדלר."

"בדיוק כך. אבל ההמשך היה די יוצא דופן. בכל זאת אספר לך. יצאתי מהבית קצת אחרי שמונה הבוקר בדמות של סייס מובטל. יש אהדה ואחווה נפלאה בין אנשי הסוסים. היה אחד מהם, ותדע כל מה שיש לדעת. מהר מאוד מצאתי את בריוני לודג'. זו וילה קטנה ומקסימה, עם גן מאחור, אבל בנויה בחזית ממש עד הכביש, שתי קומות. מנעול צ'אב בדלת. סלון גדול בצד ימין, מרוהט היטב, עם חלונות ארוכים כמעט עד הרצפה, ועם בריחי החלונות האנגליים המגוחכים האלה שאפילו ילד יכול לפתוח. מאחור לא היה שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאפשר להגיע לחלון המסדרון מגג בית הכרכרות. הסתובבתי סביבו ובחנתי אותו מקרוב מכל זווית, אבל לא שמתי לב לשום דבר מעניין נוסף.

"אחר כך שוטטתי במורד הרחוב ומצאתי, כמו שציפיתי, שיש אורוות בסמטה שעוברת לאורך אחד מקירות הגן. עזרתי לסייסים לקרצף את הסוסים שלהם, וקיבלתי בתמורה שתי פרוטות, כוס משקה, שתי מילויים של טבק זול, וכמה מידע שרק רציתי על העלמה אדלר, שלא לדבר על חצי תריסר אנשים אחרים בשכונה, שבהם לא התעניינתי בכלל, אבל נאלצתי להקשיב לתולדות חייהם."

"ומה עם איירין אדלר?" שאלתי.

"אה, היא סובבה את הראש לכל הגברים באזור. היא היצור הכי עדין שחובש מצנפת על הכוכב הזה. כך אומרים כולם באורוות סרפנטיין, עד האחרון. היא חיה בשקט, שרה בקונצרטים, יוצאת לנסיעה בחמש כל יום, וחוזרת בשבע בדיוק לארוחת ערב. רק לעתים רחוקות יוצאת בשעות אחרות, חוץ מכשהיא שרה. יש לה רק מבקר גבר אחד, אבל הוא מבקר הרבה. הוא כהה, נאה ונמרץ, אף פעם לא בא פחות מפעם ביום, ולעתים קרובות פעמיים. זה מר גודפרי נורטון, מהאינר טמפל. תראה את היתרונות של עגלון כאיש סוד. הם הסיעו אותו הביתה מאורוות סרפנטיין תריסר פעמים, וידעו עליו הכל. כששמעתי את כל מה שהיה להם לספר, התחלתי שוב להתהלך הלוך ושוב ליד בריוני לודג', ולחשוב על תוכנית המערכה שלי.

"גודפרי נורטון הזה היה בבירור גורם חשוב בעניין. הוא היה עורך דין. זה נשמע מבשר רעות. מה היה הקשר ביניהם, ומה מטרת הביקורים החוזרים שלו? האם היא לקוחה שלו, חברה שלו, או אהובתו? אם הראשון, היא כנראה העבירה את התצלום לשמירתו. אם האחרון, זה פחות סביר. בתשובה לשאלה הזאת היה תלוי אם עליי להמשיך את עבודתי בבריוני לודג', או להפנות את תשומת ליבי ללשכה של הג'נטלמן בטמפל. זו הייתה נקודה עדינה, והיא הרחיבה את שדה החקירה שלי. אני חושש שאני משעמם אותך בפרטים האלה, אבל אני חייב להראות לך את הקשיים הקטנים שלי, אם אתה רוצה להבין את המצב."

"אני עוקב אחריך מקרוב," עניתי.

"עוד שקלתי את העניין בראשי, כשכרכרה שכורה עצרה ליד בריוני לודג', וג'נטלמן קפץ ממנה. הוא היה איש נאה במיוחד, כהה, בעל אף נשרי ושפם, בבירור האיש ששמעתי עליו. הוא נראה ממהר מאוד, צעק לעגלון לחכות, וחלף על פני המשרתת שפתחה את הדלת בהתנהגות של אדם שמרגיש בבית לגמרי.

"הוא היה בבית בערך חצי שעה, ויכולתי לקלוט אותו לרגעים בחלונות הסלון, צועד הלוך ושוב, מדבר בהתרגשות ומנופף בזרועותיו. אותה לא יכולתי לראות בכלל. כעבור זמן קצר הוא יצא, ונראה עוד יותר נסער מקודם. כשעלה לכרכרה, שלף שעון זהב מכיסו והביט בו בדריכות. 'סע כמו השד,' צעק, 'קודם לגרוס והנקי ברחוב ריג'נט, ואחר כך לכנסיית סנט מוניקה בדרך אדג'וור. חצי גינאה אם תעשה את זה בעשרים דקות!'

"הם יצאו לדרך, ובדיוק תהיתי אם לא כדאי לי לעקוב אחריהם, כשבסמטה הגיעה כרכרה פתוחה קטנה ומסודרת. מעיל העגלון היה מכופתר רק עד חציו, העניבה שלו מתחת לאוזן, וכל רצועות הרתמה שלו בלטו מהאבזמים. היא עוד לא נעצרה, וכבר העלמה זינקה מדלת המבואה ונכנסה אליה. רק הצצתי בה לרגע, אבל היא הייתה אישה מקסימה, עם פנים שגבר מוכן למות בשבילן.

"'לכנסיית סנט מוניקה, ג'ון,' קראה, 'וחצי סוברין אם תגיע לשם בעשרים דקות.'

"זה היה טוב מדי מכדי לוותר עליו, ווטסון. בדיוק שקלתי אם לרוץ אחריה, או לתפוס טרמפ מאחורי הכרכרה שלה, כשכרכרה שכורה עברה ברחוב. העגלון הסתכל פעמיים על נוסע כל כך מרופט, אבל קפצתי פנימה לפני שהספיק להתנגד. 'לכנסיית סנט מוניקה,' אמרתי, 'וחצי סוברין אם תגיע לשם בעשרים דקות.' השעה הייתה עשרים וחמש דקות לשתים עשרה, וכמובן היה ברור מספיק מה עומד לקרות.

"העגלון שלי נסע מהר. אני לא חושב שאי פעם נסעתי מהר יותר, אבל האחרים הגיעו לפנינו. הכרכרה השכורה והכרכרה הפתוחה, עם הסוסים המהבילים שלהן, עמדו לפני הדלת כשהגעתי. שילמתי לאיש ומיהרתי לתוך הכנסייה. לא הייתה שם נפש חיה, חוץ משני האנשים שעקבתי אחריהם, וכומר לבוש גלימה לבנה, שנראה כאילו הוא מתווכח איתם. שלושתם עמדו מקובצים לפני המזבח. שוטטתי במעבר הצדדי כמו כל בטלן אחר שנכנס לכנסייה. פתאום, להפתעתי, שלושת האנשים שליד המזבח הסתובבו אליי, וגודפרי נורטון רץ אליי הכי מהר שיכול.

"'תודה לאל,' קרא. 'אתה תתאים. בוא! בוא!'

"'מה העניין?' שאלתי.

"'בוא, איש, בוא, רק שלוש דקות, אחרת זה לא יהיה חוקי.'

"כמעט נגררתי עד המזבח. ולפני שהבנתי איפה אני, מצאתי את עצמי ממלמל תשובות שנלחשו באוזני, ומעיד על דברים שלא ידעתי עליהם כלום, ובאופן כללי עוזר לקשור היטב את איירין אדלר, רווקה, לגודפרי נורטון, רווק. הכל נעשה ברגע, והנה הג'נטלמן מודה לי מצד אחד והגברת מצד שני, בזמן שהכומר קורן אליי מלפנים. זה היה המצב המגוחך ביותר שמצאתי את עצמי בו בחיי, והמחשבה עליו היא שהצחיקה אותי עכשיו. נראה שהיה פגם כלשהו ברישיון שלהם, שהכומר סירב בתוקף לחתן אותם בלי עד כלשהו, ושהופעתי בת המזל חסכה מהחתן לצאת לרחובות לחפש שושבין. הכלה נתנה לי סוברין, ואני מתכוון לענוד אותו על שרשרת השעון שלי לזכר המאורע."

"זו תפנית בלתי צפויה בהחלט," אמרתי. "ומה אז?"

"נו, מצאתי שהתוכניות שלי מאוימות ברצינות. נראה היה שהזוג עשוי לעזוב מיד, וזה יחייב צעדים מהירים ונמרצים מאוד מצידי. אבל בדלת הכנסייה הם נפרדו, הוא נסע בחזרה לטמפל, והיא לביתה. 'אצא לנסיעה בפארק בחמש כרגיל,' אמרה כשנפרדה ממנו. לא שמעתי יותר. הם נסעו לכיוונים שונים, ואני הלכתי לעשות את הסידורים שלי."

"ומה הם?"

"קצת בשר בקר קר וכוס משקה," ענה, וצלצל בפעמון. "הייתי עסוק מדי בשביל לחשוב על אוכל, וכנראה אהיה עסוק עוד יותר הערב. אגב, דוקטור, אצטרך את שיתוף הפעולה שלך."

"אשמח מאוד."

"לא אכפת לך לעבור על החוק?"

"בכלל לא."

"וגם לא להסתכן במעצר?"

"לא בשביל מטרה טובה."

"אה, המטרה מצוינת!"

"אז אני האיש שלך."

"הייתי בטוח שאוכל לסמוך עליך."

"אבל מה אתה רוצה?"

"כשגברת טרנר תביא את המגש, אסביר לך. עכשיו," אמר, כשפנה ברעבתנות אל האוכל הפשוט שבעלת הבית שלנו הביאה, "אני חייב לדבר על זה בזמן שאני אוכל, כי אין לי הרבה זמן. כבר כמעט חמש. בעוד שעתיים אנחנו חייבים להיות בזירת הפעולה. העלמה איירין, או ליתר דיוק, הגברת, חוזרת מהנסיעה שלה בשבע. אנחנו חייבים להיות בבריוני לודג' כדי לפגוש אותה."

"ומה אז?"

"את זה תשאיר לי. כבר סידרתי מה יקרה. יש רק נקודה אחת שעליה אני חייב לעמוד. אסור לך להתערב, יהיה מה שיהיה. אתה מבין?"

"עליי להישאר ניטרלי?"

"לא לעשות שום דבר. כנראה תהיה אי נעימות קטנה. אל תצטרף אליה. היא תיגמר בכך שיכניסו אותי לבית. ארבע או חמש דקות אחר כך ייפתח חלון הסלון. אתה תעמוד קרוב לחלון הפתוח הזה."

"כן."

"אתה תסתכל עליי, כי אהיה גלוי לעיניך."

"כן."

"וכשארים את ידי, כך, אתה תזרוק לתוך החדר את מה שאתן לך לזרוק, ובאותו זמן תצעק 'שריפה!' אתה עוקב אחריי לגמרי?"

"לגמרי."

"זה לא משהו מאיים במיוחד," אמר, והוציא מכיסו גליל ארוך בצורת סיגר. "זו רקטת עשן רגילה של שרברבים, עם פקק בכל קצה כדי שתידלק מעצמה. המשימה שלך מוגבלת לזה. כשתצעק 'שריפה', הרבה מאוד אנשים יצטרפו לצעקה. אז תוכל ללכת לקצה הרחוב, ואני אצטרף אליך בעוד עשר דקות. אני מקווה שהבהרתי את עצמי?"

"עליי להישאר ניטרלי, להתקרב לחלון, להסתכל עליך, ובאות לזרוק פנימה את החפץ הזה, ואז לצעוק 'שריפה', ולחכות לך בפינת הרחוב."

"בדיוק."

"אז אתה יכול לסמוך עליי לגמרי."

"מצוין. אני חושב שאולי כמעט הגיע הזמן שאתכונן לתפקיד החדש שעליי לשחק."

הוא נעלם לחדר השינה שלו וחזר אחרי כמה דקות בדמות של כומר נון־קונפורמיסטי נחמד ותמים. הכובע השחור הרחב שלו, המכנסיים הרחבים, העניבה הלבנה, החיוך האוהד והמבט הכללי של סקרנות מציצה וטובת לב, היו כאלה שרק השחקן מר ג'ון הייר היה יכול להשתוות אליהם. לא רק שהולמס החליף תחפושת. הבעת פניו, התנהגותו, עצם נשמתו, נראו כאילו הם משתנים עם כל תפקיד חדש שלקח על עצמו. הבמה איבדה שחקן מעולה, כשם שהמדע איבד חושב חד, כשהוא נעשה מומחה לפשע.

השעה הייתה שש ורבע כשיצאנו מרחוב בייקר, וחסרו עוד עשר דקות לשבע כשמצאנו את עצמנו בשדרת סרפנטיין. כבר היה בין ערביים, והפנסים בדיוק הודלקו, כשצעדנו הלוך ושוב לפני בריוני לודג', וחיכינו לבואה של בעלת הבית. הבית היה בדיוק כפי שדמיינתי אותו מהתיאור התמציתי של שרלוק הולמס, אבל המקום נראה פחות פרטי ממה שציפיתי. להפך, בשביל רחוב קטן בשכונה שקטה, הוא היה תוסס להפליא. הייתה קבוצה של גברים לבושים בבלויים שעישנו וצחקו בפינה, משחיז מספריים עם הגלגל שלו, שני חיילי משמר שפלרטטו עם אומנת, וכמה צעירים לבושים היטב ששוטטו הלוך ושוב עם סיגרים בפיהם.

"אתה מבין," העיר הולמס, כשצעדנו הלוך ושוב לפני הבית, "הנישואים האלה דווקא מפשטים את העניינים. התצלום הופך עכשיו לנשק פיפיות. סביר שהיא תסלוד מכך שמר גודפרי נורטון יראה אותו, כמו שהלקוח שלנו סולד מכך שיגיע לעיני הנסיכה שלו. עכשיו השאלה היא, איפה נמצא את התצלום?"

"באמת, איפה?"

"מאוד לא סביר שהיא נושאת אותו איתה. הוא בגודל קבינט. גדול מדי להסתרה קלה בשמלה של אישה. היא יודעת שהמלך מסוגל להורות לארוב לה ולחפש עליה. כבר נעשו שני ניסיונות כאלה. אנחנו יכולים להניח, אם כך, שהיא לא נושאת אותו איתה."

"אז איפה?"

"אצל הבנקאי שלה או אצל עורך הדין שלה. יש את שתי האפשרויות האלה. אבל אני נוטה לחשוב שלא זה ולא זה. נשים מטבען אוהבות סודות, והן אוהבות להסתיר בעצמן. למה שתמסור אותו למישהו אחר? היא יכולה לסמוך על השמירה שלה עצמה, אבל לא יכלה לדעת איזו השפעה עקיפה או פוליטית עלולה להיות מופעלת על איש עסקים. וחוץ מזה, זכור שהיא החליטה להשתמש בו תוך כמה ימים. הוא חייב להיות במקום שבו היא יכולה לשים עליו יד. הוא חייב להיות בביתה."

"אבל פרצו אליו כבר פעמיים."

"פשש! הם לא ידעו איך לחפש."

"אבל איך אתה תחפש?"

"אני לא אחפש."

"אז מה?"

"אגרום לה להראות לי."

"אבל היא תסרב."

"היא לא תוכל. אבל אני שומע רעם של גלגלים. זו הכרכרה שלה. עכשיו בצע את ההוראות שלי בדיוק."

בזמן שדיבר, הבהק פנסי הצד של כרכרה הופיע בעיקול השדרה. זו הייתה כרכרה פתוחה קטנה ומהודרת, שקרקשה עד דלת בריוני לודג'. כשהיא נעצרה, אחד הבטלנים שבפינה זינק קדימה לפתוח את הדלת בתקווה להרוויח מטבע, אבל בטלן אחר, שמיהר לשם באותה כוונה, דחק אותו במרפקו. פרץ ריב עז, שהתגבר כששני חיילי המשמר צידדו באחד הבטלנים, ומשחיז המספריים התלהט באותה מידה לטובת השני. מכה הונחתה, ובתוך רגע הגברת, שירדה מהכרכרה שלה, הייתה במרכזה של קבוצה קטנה של גברים סמוקים ונאבקים, שהכו זה את זה בפראות באגרופים ובמקלות.

הולמס זינק לתוך ההמון כדי להגן על הגברת. אבל בדיוק כשהגיע אליה, הוא קרא קריאה ונפל ארצה, והדם זורם בשפע על פניו. כשנפל, חיילי המשמר נמלטו לכיוון אחד והבטלנים לכיוון השני, ואילו כמה אנשים לבושים טוב יותר, שצפו בתגרה בלי להשתתף בה, התקהלו כדי לעזור לגברת ולטפל באיש הפצוע. איירין אדלר, כפי שעדיין אקרא לה, מיהרה במעלה המדרגות. אבל היא עמדה בראשן, ודמותה הנהדרת משורטטת מול אורות המבואה, והביטה לאחור אל הרחוב.

"הג'נטלמן המסכן נפצע קשה?" שאלה.

"הוא מת," קראו כמה קולות.

"לא, לא, יש בו חיים!" צעק אחר. "אבל הוא ימות לפני שתספיקו להביא אותו לבית החולים."

"הוא בחור אמיץ," אמרה אישה. "הם היו לוקחים את הארנק והשעון של הגברת אילולא הוא. הם היו כנופיה, וגסה מאוד. אה, עכשיו הוא נושם."

"הוא לא יכול לשכב ברחוב. אפשר להכניס אותו, גברתי?"

"בוודאי. הכניסו אותו לסלון. יש שם ספה נוחה. מכאן, בבקשה!"

לאט ובחגיגיות הוא נישא לתוך בריוני לודג' והושכב בחדר הראשי, בזמן שאני עדיין צפיתי במתרחש מעמדתי ליד החלון. המנורות הודלקו, אבל התריסים לא הוגפו, כך שיכולתי לראות את הולמס שוכב על הספה. אינני יודע אם באותו רגע תקף אותו מוסר כליות על התפקיד שהוא משחק. אבל אני יודע שמעולם בחיי לא התביישתי בעצמי יותר מאשר כשראיתי את היצור היפה שנגדו קשרתי קשר, ואת החן והטוב שבהם טיפלה באיש הפצוע. ובכל זאת, זו הייתה בגידה שחורה בהולמס לסגת עכשיו מהתפקיד שהפקיד בידי. הקשחתי את ליבי, והוצאתי את רקטת העשן מתחת למעיל שלי. בסך הכל, חשבתי, אנחנו לא פוגעים בה. אנחנו רק מונעים ממנה לפגוע באחר.

הולמס התיישב על הספה, וראיתי אותו מסמן כמו אדם שזקוק לאוויר. משרתת מיהרה אל החלון ופתחה אותו לרווחה. באותו רגע ראיתי אותו מרים את ידו, ובאות זרקתי את הרקטה שלי לתוך החדר בקריאה "שריפה!" בקושי יצאה המילה מפי, וכל המון הצופים, לבושים היטב ולבושים רע, ג'נטלמנים, סייסים ומשרתות, הצטרפו לצווחה כללית של "שריפה!" ענני עשן סמיכים התפתלו בחדר ויצאו מהחלון הפתוח. קלטתי דמויות רצות, ורגע אחר כך את קולו של הולמס מבפנים, מרגיע אותם שזו אזעקת שווא.

חמקתי דרך ההמון הצועק והגעתי לפינת הרחוב, ובתוך עשר דקות שמחתי למצוא את זרועו של ידידי בזרועי, ולהתרחק מזירת המהומה. הוא הלך במהירות ובשתיקה כמה דקות, עד שפנינו לאחד הרחובות השקטים שמובילים לכיוון דרך אדג'וור.

"עשית את זה יפה מאוד, דוקטור," העיר. "שום דבר לא יכול היה להיות טוב יותר. הכל בסדר."

"התצלום אצלך?"

"אני יודע איפה הוא."

"ואיך גילית?"

"היא הראתה לי, כמו שאמרתי לך שתעשה."

"אני עדיין בחושך."

"אינני רוצה לעשות מזה תעלומה," אמר וצחק. "העניין היה פשוט לגמרי. אתה, כמובן, ראית שכל מי שהיה ברחוב היה שותף. כולם נשכרו לערב."

"ניחשתי משהו כזה."

"אחר כך, כשפרצה התגרה, היה לי קצת צבע אדום לח בכף היד. מיהרתי קדימה, נפלתי, הצמדתי את ידי לפניי, ונעשיתי מחזה מעורר רחמים. זה תרגיל ישן."

"גם את זה יכולתי להבין."

"אחר כך הם נשאו אותי פנימה. היא הייתה חייבת להכניס אותי. מה עוד יכלה לעשות? ולתוך הסלון שלה, שהיה בדיוק החדר שחשדתי בו. זה היה או הוא או חדר השינה שלה, והייתי נחוש לראות איזה מהם. הם השכיבו אותי על ספה, סימנתי שאני צריך אוויר, הם נאלצו לפתוח את החלון, והייתה לך ההזדמנות שלך."

"איך זה עזר לך?"

"זה היה הכי חשוב. כשאישה חושבת שהבית שלה בוער, האינסטינקט שלה הוא מיד למהר אל הדבר שהיא מעריכה הכי הרבה. זה דחף שאי אפשר לעמוד בפניו, ויותר מפעם אחת ניצלתי אותו. בפרשת שערוריית ההחלפה של דרלינגטון הוא הועיל לי, וגם בעסק של טירת ארנסוורת'. אישה נשואה חוטפת את התינוק שלה. רווקה מושיטה יד לתיבת התכשיטים שלה. עכשיו היה ברור לי שלגברת שלנו היום אין בבית שום דבר יקר לה יותר ממה שאנחנו מחפשים. היא תמהר לאבטח אותו.

"אזעקת השריפה בוצעה להפליא. העשן והצעקות הספיקו כדי לזעזע עצבים של פלדה. והיא הגיבה יפה מאוד. התצלום נמצא בגומחה מאחורי לוח הזזה, ממש מעל ידית הפעמון הימנית. היא הייתה שם ברגע, וקלטתי אותו כשהיא שלפה אותו למחצה. כשקראתי שזו אזעקת שווא, היא החזירה אותו, הציצה ברקטה, מיהרה החוצה מהחדר, ומאז לא ראיתי אותה. קמתי, התנצלתי, ונמלטתי מהבית. היססתי אם לנסות להשיג את התצלום מיד. אבל העגלון נכנס, ומכיוון שהוא הסתכל עליי בדריכות, נראה בטוח יותר לחכות. קצת חיפזון מיותר עלול להרוס הכל."

"ועכשיו?" שאלתי.

"החיפוש שלנו כמעט הסתיים. אבוא עם המלך מחר, ואיתך, אם תרצה לבוא איתנו. יכניסו אותנו לסלון לחכות לגברת, אבל סביר שכשהיא תבוא, היא לא תמצא לא אותנו ולא את התצלום. אולי יהיה זה סיפוק להוד מלכותו להשיב אותו בידיו שלו."

"ומתי תבוא?"

"בשמונה בבוקר. היא עוד לא תהיה ערה, כך שהשטח יהיה פנוי לנו. חוץ מזה, אנחנו חייבים למהר, כי הנישואים האלה עשויים לשנות לגמרי את חייה ואת הרגליה. אני חייב להבריק למלך בלי דיחוי."

הגענו לרחוב בייקר ועצרנו ליד הדלת. הוא חיפש את המפתח בכיסיו, כשמישהו שעבר שם אמר:

"לילה טוב, מר שרלוק הולמס."

היו כמה אנשים על המדרכה באותו זמן, אבל נראה שהברכה באה מבחור צעיר ורזה במעיל, שמיהר לחלוף על פנינו.

"שמעתי את הקול הזה קודם," אמר הולמס, ובהה במורד הרחוב המואר באור עמום. "מעניין מי לעזאזל זה יכול היה להיות."

ג.

ישנתי ברחוב בייקר באותו לילה, ובבוקר היינו עסוקים בטוסט ובקפה, כשמלך בוהמיה פרץ לחדר.

"באמת השגת אותו!" קרא, אחז בשתי כתפיו של שרלוק הולמס והביט בלהיטות בפניו.

"עוד לא."

"אבל יש לך תקווה?"

"יש לי תקווה."

"אז בוא. אני חסר סבלנות ללכת."

"אנחנו צריכים כרכרה."

"לא, הכרכרה שלי מחכה."

"אז זה יפשט את העניינים." ירדנו ויצאנו שוב לדרך לבריוני לודג'.

"איירין אדלר נישאה," העיר הולמס.

"נישאה! מתי?"

"אתמול."

"אבל למי?"

"לעורך דין אנגלי בשם נורטון."

"אבל היא לא יכולה לאהוב אותו."

"אני מקווה שהיא כן."

"ולמה מקווה?"

"כי זה יחסוך מהוד מלכותו כל פחד ממטרד בעתיד. אם הגברת אוהבת את בעלה, היא לא אוהבת את הוד מלכותו. אם היא לא אוהבת את הוד מלכותו, אין שום סיבה שתתערב בתוכנית של הוד מלכותו."

"זה נכון. ובכל זאת! נו! הלוואי שהייתה ממעמדי! איזו מלכה הייתה יוצאת ממנה!" הוא שקע שוב בשתיקה קודרת, שלא נשברה עד שעצרנו בשדרת סרפנטיין.

הדלת של בריוני לודג' הייתה פתוחה, ואישה מבוגרת עמדה על המדרגות. היא הביטה בנו בעין לגלגנית כשירדנו מהכרכרה.

"מר שרלוק הולמס, אני מניחה?" אמרה.

"אני מר הולמס," ענה חברי, והביט בה במבט שואל ודי נדהם.

"באמת! הגברת שלי אמרה לי שסביר שתבוא. היא עזבה הבוקר עם בעלה ברכבת של 5:15 מצ'רינג קרוס, ליבשת."

"מה!" שרלוק הולמס נרתע לאחור, חיוור מצער ומהפתעה. "את מתכוונת שהיא עזבה את אנגליה?"

"לעולם לא לחזור."

"והמסמכים?" שאל המלך בקול צרוד. "הכל אבוד."

"נראה." הוא דחף את המשרתת הצידה ומיהר לחדר האורחים, והמלך ואני אחריו. הרהיטים היו פזורים לכל עבר, עם מדפים מפורקים ומגירות פתוחות, כאילו הגברת חיפשה בהם בחיפזון לפני בריחתה.

הולמס מיהר אל ידית הפעמון, הסיט לאחור תריס הזזה קטן, תחב את ידו פנימה, ושלף תצלום ומכתב. התצלום היה של איירין אדלר עצמה בשמלת ערב. המכתב היה ממוען "לכבוד שרלוק הולמס. להשאיר עד שיבוא לקחת." ידידי קרע אותו, ושלושתנו קראנו אותו יחד. הוא נשא תאריך של חצות הלילה הקודם, ונכתב בו כך:

"מר שרלוק הולמס היקר, באמת עשית את זה יפה מאוד. הונית אותי לגמרי. עד אחרי אזעקת השריפה לא היה לי שום חשד. אבל אז, כשגיליתי איך הסגרתי את עצמי, התחלתי לחשוב. הוזהרתי מפניך לפני חודשים. אמרו לי שאם המלך ישכור סוכן, זה בוודאי יהיה אתה. והכתובת שלך ניתנה לי. ובכל זאת, עם כל זה, גרמת לי לגלות את מה שרצית לדעת. גם אחרי שהתחלתי לחשוד, היה לי קשה לחשוב רעות על כומר זקן כל כך יקר וטוב לב. אבל, אתה יודע, גם אני הוכשרתי כשחקנית. תחפושת של גבר אינה דבר חדש לי. לעתים קרובות אני מנצלת את החופש שהיא נותנת. שלחתי את ג'ון, העגלון, לעקוב אחריך, רצתי למעלה, לבשתי את בגדי הטיול שלי, כפי שאני קוראת להם, וירדתי בדיוק כשעזבת.

"נו, עקבתי אחריך עד הדלת שלך, וכך וידאתי שאני באמת מושא להתעניינותו של מר שרלוק הולמס המפורסם. אחר כך, בחוסר זהירות מסוים, איחלתי לך לילה טוב, ויצאתי לטמפל לראות את בעלי.

"שנינו חשבנו שהפתרון הטוב ביותר הוא בריחה, כשרודף אחרינו יריב כה אדיר. אז תמצא את הקן ריק כשתבוא מחר. ולגבי התצלום, הלקוח שלך יכול לנוח בשלום. אני אוהבת ונאהבת על ידי אדם טוב ממנו. המלך יכול לעשות כרצונו בלי הפרעה ממי שפגע בה באכזריות. אני שומרת אותו רק כדי להגן על עצמי, וכדי לשמור בידי נשק שתמיד יבטיח אותי מפני כל צעד שהוא עלול לנקוט בעתיד. אני משאירה תצלום שאולי ירצה להחזיק בו. ואני נשארת, מר שרלוק הולמס היקר,

"שלך בכנות רבה,

"איירין נורטון, לבית אדלר."

"איזו אישה! הו, איזו אישה!" קרא מלך בוהמיה, כששלושתנו קראנו את האיגרת הזאת. "לא אמרתי לכם כמה היא מהירה ונחושה? האם לא הייתה יוצאת ממנה מלכה מצוינת? האם לא חבל שהיא לא הייתה ברמה שלי?"

"ממה שראיתי מהגברת, היא באמת נראית ברמה שונה מאוד מזו של הוד מלכותו," אמר הולמס בקור. "אני מצטער שלא הצלחתי להביא את עניינו של הוד מלכותו לסיום מוצלח יותר."

"להפך, אדוני היקר," קרא המלך. "שום דבר לא יכול היה להיות מוצלח יותר. אני יודע שמילתה אינה ניתנת להפרה. התצלום עכשיו בטוח כאילו היה באש."

"אני שמח לשמוע את הוד מלכותו אומר זאת."

"אני חב לך חוב עצום. בבקשה, אמור לי איך אוכל לגמול לך. הטבעת הזאת..." הוא הסיר מאצבעו טבעת אזמרגד בצורת נחש והושיט אותה על כף ידו.

"להוד מלכותו יש משהו שהייתי מעריך עוד יותר," אמר הולמס.

"רק תנקוב בשמו."

"התצלום הזה!"

המלך בהה בו בתדהמה.

"התצלום של איירין!" קרא. "בהחלט, אם אתה רוצה בו."

"אני מודה להוד מלכותו. אם כך, אין עוד מה לעשות בעניין. יש לי הכבוד לאחל לך בוקר טוב מאוד." הוא קד, ובהסתובבו בלי לשים לב ליד שהמלך הושיט לו, יצא בחברתי לדרך אל חדריו.

וכך איימה שערורייה גדולה על ממלכת בוהמיה, וכך התוכניות הטובות ביותר של מר שרלוק הולמס הובסו על ידי שכלה של אישה. הוא נהג לצחוק על פיקחותן של נשים, אבל לא שמעתי אותו עושה זאת לאחרונה. וכשהוא מדבר על איירין אדלר, או כשהוא מזכיר את התצלום שלה, זה תמיד בתואר המכובד: ה־אישה.