אה! כן, זה היה טוק הקטן. באמת שמו לא היה טוק, אבל כך קרא לעצמו לפני שידע לדבר ברור. הוא התכוון לקרל, וזה בסדר גמור, אם רק יודעים את זה. עכשיו היה עליו לשמור על אחותו הקטנה אוגוסטה, שהייתה צעירה ממנו בהרבה, ונוסף על כך היה עליו ללמוד באותו זמן את השיעור שלו. אבל שני הדברים האלה לא הסתדרו יחד בכלל. שם ישב הבחור הקטן והמסכן, עם אחותו על ברכיו, ושר לה את כל השירים שידע. ובינתיים העיף מדי פעם מבט בספר הגאוגרפיה שהיה פתוח לפניו. עד מחר בבוקר היה צריך ללמוד בעל פה את כל הערים בזילנד, ולדעת עליהן כל מה שאפשר לדעת.
עכשיו חזרה אמו הביתה, כי יצאה, ולקחה את אוגוסטה הקטנה על זרועה. טוק רץ מהר אל החלון, וקרא בלהיטות כזאת שכמעט קרא עד שיצאו לו העיניים. כי נעשה חשוך יותר ויותר, אבל לאמו לא היה כסף לקנות נר.
"הנה הולכת הכובסת הזקנה ממול," אמרה אמו כשהביטה מן החלון. "האישה המסכנה בקושי גוררת את עצמה, ועכשיו היא צריכה לגרור את הדלי מן המזרקה הביתה. היה ילד טוב, טוקי, ורוץ לעזור לזקנה, טוב?"
אז רץ טוק מהר ועזר לה. אבל כשחזר לחדר, היה חושך גמור, ועל אור לא היה מה לחשוב. עכשיו היה עליו ללכת לישון. זו הייתה מיטה ישנה שמתקפלת אל הקיר. בה שכב, וחשב על שיעור הגאוגרפיה שלו, ועל זילנד, ועל כל מה שסיפר לו המורה. הוא היה צריך, כמובן, לקרוא את השיעור שוב, אבל את זה, אתם יודעים, לא יכול היה לעשות. לכן שם את ספר הגאוגרפיה מתחת לכרית, כי שמע שזה דבר טוב מאוד לעשות כשרוצים ללמוד שיעור. אבל אי אפשר לסמוך על זה לגמרי. ובכן, שם שכב, וחשב וחשב, ופתאום זה היה ממש כאילו מישהו נשק לעיניו ולפיו. הוא ישן, ובכל זאת לא ישן. זה היה כאילו הכובסת הזקנה הביטה בו בעיניה הרכות ואמרה: "זה יהיה חטא גדול אם לא תדע את השיעור שלך מחר בבוקר. אתה עזרת לי, לכן אעזור לך עכשיו, ואלוהים האוהב יעזור לך תמיד." ופתאום התחיל הספר שמתחת לכרית של טוק לגרד ולשרוט.
"קיקריקי! קלוק! קלוק! קלוק!" זו הייתה תרנגולת זקנה שזחלה לשם, והיא הייתה מקגה. "אני תרנגולת מקגה," אמרה, ואז סיפרה כמה תושבים יש שם, ועל הקרב שהתחולל שם, שבסופו של דבר כמעט לא כדאי לדבר עליו. (קגה היא עיירה על חוף המפרץ שנקרא על שמה. בפלישה האנגלית ב־1807 היה שם קרב לא מזהיר במיוחד בין הצבא הבריטי לבין המיליציה הדנית.)
"קריבלדי, קרבלדי, פלומפ!" מישהו נפל. זו הייתה ציפור עץ, הציפור שיורים בה בתחרויות הקליעה בפרסטה. עכשיו אמרה שיש שם בדיוק כמה תושבים כמספר המסמרים בגופה, והייתה גאה מאוד. "תורוולדסן גר כמעט בשכנות אליי. פלומפ! כאן אני שוכבת מצוין." (ליד העיירה הקטנה פרסטה נמצאת האחוזה שבה שהה בדרך כלל הפסל המפורסם תורוולדסן כשהיה בדנמרק, ושם יצר רבות מיצירותיו.)
אבל טוק הקטן כבר לא שכב. פתאום היה רכוב על סוס. הלאה דהר, דהר ודהר. אביר עם נוצה מבהיקה, לבוש בהדר רב, החזיק אותו לפניו על הסוס, וכך רכבו דרך היער אל העיר העתיקה בורדינגבורג. וזו הייתה עיר גדולה ותוססת מאוד. מגדלים גבוהים התנשאו מטירת המלך, וזוהר נרות רבים זרם מכל החלונות. בפנים היו ריקודים ושירה, והמלך ולדמר והעלמות הצעירות מבנות החצר, הלבושות בהדר, רקדו יחד. עכשיו בא הבוקר, וברגע שהופיעה השמש, התמוטטו כל העיר וארמון המלך, מגדל אחר מגדל. ולבסוף נשאר עומד רק מגדל אחד במקום שבו הייתה קודם הטירה. והעיר הייתה קטנה וענייה כל כך, ותלמידי בית הספר באו עם ספרים מתחת לזרועם ואמרו: "אלפיים תושבים!" אבל זה לא היה נכון, כי לא היו שם כל כך הרבה. (בימי המלך ולדמר הייתה בורדינגבורג מקום חשוב, והיום היא עיירה קטנה וחסרת חשיבות. רק מגדל בודד אחד וכמה שרידי חומה מראים היכן עמדה פעם הטירה.)
וטוקי הקטן שכב במיטתו. נדמה היה לו כאילו הוא חולם, ובכל זאת כאילו אינו חולם. אבל מישהו היה ממש לידו.
"טוקי הקטן! טוקי הקטן!" קרא מישהו קרוב. זה היה מלח, אדם קטן מאוד, קטן כאילו היה צוער בצי. אבל צוער הוא לא היה.
"דרישת שלום חמה מקורסר. זו עיר שבדיוק עולה לגדולה, עיר תוססת שיש בה ספינות קיטור וכרכרות דואר. פעם אמרו עליה שהיא מכוערת, אבל זה כבר לא נכון. אני שוכבת על הים," אמרה קורסר. "יש לי דרכים ראשיות וגנים, והולדתי משורר שהיה שנון ומשעשע, ולא כל המשוררים כאלה. פעם התכוונתי לצייד ספינה שתפליג מסביב לכל העולם. אבל לא עשיתי זאת, אף שיכולתי. וחוץ מזה, יש לי ריח נפלא כל כך, כי ממש לפני השער פורחים הוורדים היפים ביותר." (קורסר שוכנת על חוף המצר הגדול. לפני ספינות הקיטור נאלצו הנוסעים לחכות בה זמן רב לרוח טובה, ולכן כינו אותה "המשעממת שבערים". המשורר בגסן נולד בה.)
טוק הקטן הביט, והכול היה אדום וירוק לנגד עיניו. אבל ברגע שערבוביית הצבעים חלפה מעט, הופיע פתאום מדרון מיוער ממש ליד המפרץ, ולמעלה, גבוה, עמדה כנסייה עתיקה ונהדרת עם שני מגדלים גבוהים ומחודדים. מתוך צלע הגבעה פרצו מעיינות בזרמי מים עבים, כך שהייתה התזה בלי הפסקה. וממש לידם ישב מלך זקן עם כתר זהב על ראשו הלבן. זה היה המלך הרואר, ליד המעיינות, סמוך לעיר שנקראת היום רוסקילדה. ובמעלה המדרון, אל תוך הכנסייה העתיקה, הלכו כל מלכי דנמרק ומלכותיה, יד ביד, כולם עם כתרי הזהב שלהם. והעוגב ניגן, והמעיינות רישרשו. טוק הקטן ראה הכול ושמע הכול. "אל תשכח את האספה!" אמר המלך הרואר. (רוסקילדה הייתה פעם בירת דנמרק. העיר נקראת על שם המלך הרואר ועל שם המעיינות הרבים שבסביבה. בקתדרלה היפה שלה קבורים רוב מלכי דנמרק ומלכותיה. וברוסקילדה גם התכנסו חברי אספת הנבחרים הדנית.)
שוב נעלם הכול פתאום. כן, ולאן? נדמה היה לו ממש כאילו הופכים דף בספר. ועכשיו עמדה שם איכרה זקנה, שבאה מסורה, ששם צומח עשב בכיכר השוק. סינר פשתן אפור וישן היה תלוי לה על הראש ועל הגב. הוא היה רטוב כל כך, שבוודאי ירד גשם. "כן, ירד," אמרה, ועכשיו סיפרה הרבה דברים נחמדים מתוך הקומדיות של הולברג, ועל ולדמר ועל אבסלון. אבל פתאום התכווצה, וראשה התחיל להתנדנד הלוך ושוב, והיא נראתה כאילו היא עומדת לקפוץ. "קוואק! קוואק!" אמרה. "רטוב, רטוב. יש שקט נעים כזה, שקט של מוות, בסורה!" עכשיו הייתה פתאום צפרדע, "קוואק", ועכשיו שוב אישה זקנה. "צריך להתלבש לפי מזג האוויר," אמרה. "רטוב, רטוב. העיר שלי בדיוק כמו בקבוק. נכנסים דרך הצוואר, ודרך הצוואר צריך לצאת שוב! פעם היו לי הדגים הטובים ביותר, ועכשיו יש לי בקרקעית הבקבוק נערים רעננים וורודי לחיים, שלומדים חוכמה, עברית, יוונית... קוואק!" (סורה היא עיירה שקטה מאוד, יפה, מוקפת יערות ואגמים. הולברג, המולייר של דנמרק, ייסד בה אקדמיה לבני האצילים.)
כשדיברה, זה נשמע בדיוק כמו קרקור צפרדעים, או כאילו הולכים במגפיים גדולים על פני ביצה. תמיד אותו צליל, אחיד ומעייף כל כך, שטוק הקטן נרדם שינה טובה ועמוקה, שאגב, לא יכלה להזיק לו.
אבל אפילו בשינה הזאת בא חלום, או מה שזה היה. אחותו הקטנה אוגוסטה, זו עם העיניים הכחולות והשיער הבהיר המתולתל, הייתה פתאום נערה גבוהה ויפה, ובלי שהיו לה כנפיים, יכלה בכל זאת לעוף. ועכשיו עפה מעל זילנד, מעל היערות הירוקים והאגמים הכחולים.
"אתה שומע את התרנגול קורא, טוקי? קוקוריקו! התרנגולים עפים מקגה! תהיה לך חצר משק, גדולה כל כך, הו! גדולה מאוד! לא תסבול לא רעב ולא צמא! תתקדם בעולם! תהיה אדם עשיר ומאושר! הבית שלך יתנשא כמו המגדל של המלך ולדמר, ויהיה מקושט בעושר בפסלי שיש, כמו זה שליד פרסטה. אתה מבין למה אני מתכוונת. שמך יעבור בתהילה מסביב לכל העולם, כמו הספינה שהייתה אמורה להפליג מקורסר. וברוסקילדה..."
"אל תשכח את האספה!" אמר המלך הרואר.
"אז תדבר יפה ובחוכמה, טוקי הקטן. וכשתשקע לבסוף בקברך, תישן בשקט כמו..."
"כאילו שכבתי בסורה," אמר טוק, והתעורר. היה יום בהיר, ועכשיו לא הצליח בכלל להיזכר בחלומו. אבל זה לא היה נחוץ כלל, כי אסור לדעת מה יביא העתיד.
והוא קפץ מן המיטה וקרא בספרו, ופתאום ידע את כל השיעור שלו. והכובסת הזקנה הכניסה את ראשה בדלת, הנהנה אליו בידידות ואמרה: "תודה, תודה רבה, ילד טוב שלי, על עזרתך! שאלוהים הטוב והאוהב תמיד יגשים את חלומך היפה ביותר!"
טוקי הקטן לא ידע בכלל מה חלם, אבל אלוהים האוהב ידע.