סבתא סמבוק

היה היה פעם ילד קטן שהצטנן. הוא יצא החוצה והרטיב את רגליו, אף שאיש לא יכול היה להבין איך זה קרה, כי מזג האוויר היה יבש לגמרי. לכן הפשיטה אותו אמו, השכיבה אותו במיטה, וציוותה להביא את קומקום התה כדי להכין לו כוס טובה של תה מפרחי סמבוק. בדיוק באותו רגע נכנס האיש הזקן והעליז שגר לבדו בקומה העליונה של הבית. לא הייתה לו אישה ולא ילדים, אבל הוא אהב מאוד ילדים, וידע כל כך הרבה מעשיות, שזה היה ממש נפלא.

"עכשיו שתה את התה שלך," אמרה אמו של הילד, "ואז, אולי, תשמע מעשייה."

"לו רק היה לי משהו חדש לספר," אמר הזקן. "אבל איך הרטיב הילד את רגליו?"

"זה בדיוק מה שאיש לא מצליח להבין," אמרה אמו.

"אני אשמע מעשייה?" שאל הילד הקטן.

"כן, אם תוכל לומר לי בדיוק, כי את זה אני צריך לדעת קודם, כמה עמוקה התעלה ברחוב הקטן שממול, זה שאתה עובר בו בדרך לבית הספר."

"בדיוק עד אמצע המגף שלי," אמר הילד. "אבל רק אם אני נכנס לבור העמוק."

"אה, אה! משם באו הרגליים הרטובות," אמר הזקן. "עכשיו הייתי צריך לספר לך סיפור, אבל אני לא יודע עוד אף אחד."

"אתה יכול להמציא אחד ברגע," אמר הילד הקטן. "אמא שלי אומרת שכל מה שאתה מסתכל עליו יכול להפוך למעשייה, ושאתה יכול למצוא סיפור בכל דבר."

"כן, אבל מעשיות וסיפורים כאלה לא שווים כלום. אלה האמיתיות באות מעצמן. הן דופקות לי על המצח ואומרות: 'הנה אנחנו.'"

"לא תהיה דפיקה בקרוב?" שאל הילד הקטן. ואמו צחקה, שמה כמה פרחי סמבוק בקומקום התה, ושפכה עליהם מים רותחים.

"ספר לי משהו! בבקשה, ספר!"

"כן, אם מעשייה תבוא מעצמה. אבל הן גאות ויהירות, ובאות רק מתי שהן רוצות. רגע!" אמר פתאום. "יש לי! שים לב! יש אחת בקומקום התה!"

והילד הקטן הביט בקומקום התה. המכסה התרומם יותר ויותר, ופרחי הסמבוק יצאו ממנו, רעננים ולבנים כל כך, ושלחו ענפים ארוכים. אפילו מן הזרבובית התפשטו לכל הצדדים, וגדלו וגדלו. זה היה שיח סמבוק נהדר, עץ שלם, והוא הגיע עד למיטה ממש, והסיט את הווילונות הצידה. כמה פרח! ואיזה ריח! באמצע השיח ישבה אישה זקנה, ידידותית למראה, בשמלה משונה מאוד. היא הייתה ירוקה לגמרי, כמו עלי הסמבוק, ומעוטרת בפרחי סמבוק לבנים וגדולים, כך שבהתחלה אי אפשר היה לדעת אם זה בד, או ירק טבעי ופרחים אמיתיים.

"מה שמה של האישה הזאת?" שאל הילד הקטן.

"היוונים והרומאים," אמר הזקן, "קראו לה דריאדה, נימפת עץ. אבל את זה אנחנו לא מבינים. האנשים שגרים בצריפים החדשים, שורת הבתים של המלחים בקופנהגן, נתנו לה שם טוב בהרבה. הם קוראים לה 'סבתא סמבוק', ובה אתה צריך להתבונן. עכשיו הקשב, והבט בשיח הסמבוק היפה.

"עץ סמבוק גדול ופורח בדיוק כזה עומד ליד הצריפים החדשים. הוא צמח שם בפינה של חצר קטנה ועלובה, ומתחתיו ישבו אחר הצהריים, באור השמש הנהדר ביותר, שני זקנים: מלח זקן, זקן מאוד, ואשתו הזקנה, הזקנה מאוד. היו להם כבר נינים, ובקרוב היו אמורים לחגוג חמישים שנה לנישואיהם. אבל הם לא זכרו בדיוק את התאריך. וסבתא סמבוק ישבה בעץ, ונראתה מרוצה כמו עכשיו. 'אני יודעת את התאריך,' אמרה. אבל אלה שלמטה לא שמעו אותה, כי דיברו על הימים ההם.

"'כן, אתה זוכר כשהיינו קטנים מאוד,' אמר המלח הזקן, 'ורצנו ושיחקנו? זו הייתה אותה חצר שאנחנו נמצאים בה עכשיו, ותקענו ייחורים באדמה ועשינו גינה.'

"'אני זוכרת היטב,' אמרה הזקנה. 'אני זוכרת היטב מאוד. השקינו את הייחורים, ואחד מהם היה שיח סמבוק. הוא הכה שורשים, הוציא נצרים ירוקים, וגדל והיה לעץ הגדול שאנחנו הזקנים יושבים תחתיו עכשיו.'

"'בוודאי,' אמר הוא. 'ושם בפינה עמד דלי מים, ושם הייתי משיט את הסירות שלי.'

"'נכון. אבל קודם הלכנו לבית הספר ללמוד משהו,' אמרה היא, 'ואחר כך עברנו את טקס האישור בכנסייה. שנינו בכינו, אבל אחר הצהריים עלינו למגדל העגול, והבטנו על קופנהגן, ורחוק, רחוק מעבר למים. אחר כך הלכנו לפרדריקסברג, שם שטו המלך והמלכה בסירות המפוארות שלהם.'

"'אבל לי היה אחר כך שיט מסוג אחר, ועוד במשך הרבה שנים. רחוק, במסעות גדולים.'

"'כן, הרבה פעמים בכיתי בגללך,' אמרה היא. 'חשבתי שמתת ושאתה שוכב למטה במים העמוקים. הרבה לילות קמתי לראות אם הרוח לא השתנתה. והיא השתנתה, בהחלט, אבל אתה לא באת. אני זוכרת כל כך טוב יום אחד, כשהגשם ירד בזרמים, ועגלת האשפה עמדה לפני הבית שבו שירתי, ואני עליתי עם האשפה ונשארתי לעמוד ליד הדלת. זה היה מזג אוויר נורא. ובדיוק כשעמדתי שם, בא הדוור ונתן לי מכתב. הוא היה ממך! איזה מסע עשה המכתב הזה! פתחתי אותו מיד וקראתי. צחקתי ובכיתי. הייתי כל כך מאושרת. קראתי בו שאתה בארצות החמות, שבהן גדל עץ הקפה. איזו ארץ מבורכת זו בוודאי! סיפרת כל כך הרבה, ואני ראיתי הכול, כל הזמן שהגשם ירד ואני עמדתי שם עם ארגז האשפה. ובאותו רגע בא מישהו וחיבק אותי.'

"'כן, אבל את נתת לו סטירה הגונה על האוזן, כזאת שצלצלה!'

"'אבל לא ידעתי שזה אתה. הגעת באותה מהירות שבה הגיע המכתב שלך, והיית כל כך נאה, ואתה עדיין נאה, והייתה לך מטפחת משי צהובה וארוכה סביב הצוואר, וכובע חדש לגמרי. הו, כמה הדור היית! אלוהים אדירים! איזה מזג אוויר היה, ובאיזה מצב היה הרחוב!'

"'ואז התחתנו,' אמר הוא. 'את לא זוכרת? ואז נולד לנו הבן הקטן הראשון, ואחר כך מרי, וניקולאי, ופטר, וכריסטיאן.'

"'כן, ואיך כולם גדלו והיו לאנשים הגונים, וכולם אהבו אותם.'

"'וגם לילדיהם יש ילדים,' אמר המלח הזקן. 'כן, אלה הנכדים שלנו, מלאי כוח ומרץ. נדמה לי שבערך בעונה הזאת התחתנו.'

"'כן, היום בדיוק מלאו חמישים שנה לנישואים,' אמרה סבתא סמבוק, ותקעה את ראשה בין שני הזקנים, והם חשבו שזו השכנה שהנהנה אליהם. הם הביטו זה בזה והחזיקו ידיים. עד מהרה באו ילדיהם ונכדיהם, כי הם ידעו היטב שזה יום מלאת חמישים שנה לנישואים, ובאו לברך עוד באותו בוקר. אבל הזקנים שכחו, אף שזכרו את כל מה שקרה לפני שנים רבות. ושיח הסמבוק הפיץ ריח חזק בשמש, שעמדה לשקוע והאירה ישר על פני הזקנים. שניהם נראו ורודי לחיים כל כך. והצעיר שבנכדים רקד סביבם, וקרא בשמחה רבה שהערב יהיה משהו נהדר מאוד: כולם יקבלו תפוחי אדמה חמים. וסבתא סמבוק הנהנה בשיח, וצעקה 'הידד!' עם כולם."

"אבל זו לא מעשייה," אמר הילד הקטן, שהקשיב לסיפור.

"העניין הוא שצריך להבין אותה," אמר המספר. "בוא נשאל את סבתא סמבוק."

"זו לא הייתה מעשייה, זה נכון," אמרה סבתא סמבוק. "אבל עכשיו היא באה. המעשיות המופלאות ביותר צומחות מתוך מה שהוא מציאות. לו לא היה כך, אתה יודע, לא היה שיח הסמבוק הנהדר שלי יכול לצמוח מתוך קומקום התה." ואז הוציאה את הילד הקטן מן המיטה, הניחה אותו על חיקה, וענפי עץ הסמבוק, מלאי פרחים, נסגרו סביבה. הם ישבו במעין משכן אוורירי, והוא עף איתם באוויר. הו, זה היה יפה להפליא! סבתא סמבוק הפכה פתאום לעלמה צעירה ויפה, אבל שמלתה הייתה עדיין אותו בד ירוק עם פרחים לבנים שלבשה קודם. על חזה היה פרח סמבוק אמיתי, ובשערה הצהוב והגלי זר של פרחים. עיניה היו גדולות וכחולות כל כך, שהיה תענוג להביט בהן. היא נשקה לילד, ועכשיו היו בני אותו גיל והרגישו אותו דבר.

יד ביד יצאו מן הסוכה, והם עמדו בגינה היפה של ביתם. ליד המדשאה הירוקה היה קשור מקל ההליכה של אבא, ובעיני הקטנים נראה שיש בו חיים. כי ברגע שעלו עליו ורכבו, הפכה הידית העגולה והמלוטשת לראש מצהל ונהדר, רעמה שחורה וארוכה התנופפה ברוח, וארבע רגליים דקות אך חזקות צצו. החיה הייתה חזקה ויפה, והם דהרו בדהרה מלאה סביב המדשאה.

"הידד! עכשיו אנחנו רוכבים פרסאות רחוק," אמר הילד. "אנחנו רוכבים אל הטירה שהיינו בה בשנה שעברה!"

והם רכבו הלאה סביב המדשאה. והעלמה הקטנה, שאנחנו יודעים שלא הייתה אלא סבתא סמבוק, קראה בלי הפסקה: "עכשיו אנחנו בכפר! אתה לא רואה את בית החווה שם? ועץ סמבוק עומד לידו. והתרנגול מגרד את האדמה בשביל התרנגולות. תראה איך הוא מתהדר! ועכשיו אנחנו קרוב לכנסייה. היא עומדת גבוה על הגבעה, בין עצי האלון הגדולים, ואחד מהם רקוב למחצה. ועכשיו אנחנו ליד הנפחייה, שבה האש בוערת, והגברים, עירומים למחצה, מכים בפטישיהם עד שהניצוצות עפים לכל עבר. הלאה! הלאה! אל האחוזה היפה!"

וכל מה שהעלמה הקטנה, שישבה מאחור על המקל, דיברה עליו, חלף על פניהם באמת. הילד ראה הכול, ובכל זאת רק רכבו סביב המדשאה. אחר כך שיחקו בשדרה צדדית, וסימנו גינה קטנה על האדמה. הם לקחו פרחי סמבוק משערם ושתלו אותם, והפרחים צמחו בדיוק כמו אלה שהזקנים שתלו כשהיו ילדים, כפי שסופר קודם. הם הלכו יד ביד, כמו שהלכו הזקנים כשהיו ילדים. אבל לא אל המגדל העגול, ולא לפרדריקסברג. לא, העלמה הקטנה כרכה את זרועותיה סביב הילד, ואז עפו רחוק, על פני כל דנמרק. ובא האביב, ובא הקיץ, ואחר כך היה סתיו, ואחר כך חורף. ואלף תמונות השתקפו בעינו ובלבו של הילד, והילדה הקטנה תמיד שרה לו: "את זה לעולם לא תשכח." ובמשך כל מעופם הדיף עץ הסמבוק ריח מתוק וריחני כל כך. הילד הבחין בוורדים ובעצי האשור הרעננים, אבל לעץ הסמבוק היה ריח מופלא יותר, כי פרחיו היו תלויים על חזה של העלמה הקטנה, ושם גם הניח הילד לעתים קרובות את ראשו במהלך המעוף.

"יפה כאן באביב!" אמרה העלמה הצעירה. והם עמדו ביער אשור שזה עתה לבש את ירקו הראשון, שבו פרח הכוכבית הריחני הפיץ את ריחו לרגליהם, והכלנית הוורודה החיוורת נראתה יפה כל כך בין הירק. "הו, לו רק היה תמיד אביב ביערות האשור הדניים המבושמים!"

"יפה כאן בקיץ!" אמרה. והיא עפה על פני טירות עתיקות מימי האבירים שחלפו, שבהן הקירות האדומים והגמלונים המשוננים השתקפו בתעלה שבה שחו הברבורים, והציצה אל השדרות הישנות והצוננות. בשדות גלה התבואה כמו ים. בתעלות צמחו פרחים אדומים וצהובים, ופרחי בר וחבלבלים פורחים טיפסו על הגדרות החיות. לקראת ערב עלה הירח, עגול וגדול, וערמות השחת באחו הדיפו ריח מתוק כל כך. "את זה לעולם לא שוכחים!"

"יפה כאן בסתיו!" אמרה העלמה הקטנה. ופתאום נעשה האוויר שוב כחול כמו קודם. היער נצבע אדום, ירוק וצהוב. הכלבים באו בקפיצות, ולהקות שלמות של עופות בר עפו מעל תל הקבורה העתיק, ששיחי פטל שחור השתלשלו בו סביב האבנים הישנות. הים היה כחול כהה, מכוסה ספינות מלאות מפרשים לבנים. ובאסם ישבו נשים זקנות, עלמות וילדים וקטפו כשות לתוך חבית גדולה. הצעירים שרו שירים, אבל הזקנות סיפרו מעשיות על רוחות ההרים ועל מגידי עתידות. שום דבר לא יכול היה להיות מקסים יותר.

"נפלא כאן בחורף!" אמרה העלמה הקטנה. וכל העצים היו מכוסים כפור לבן, ונראו כמו אלמוגים לבנים. השלג חרק מתחת לרגליים, כאילו נועלים מגפיים חדשים, וכוכב נופל אחר כוכב נופל נראה בשמיים. עץ חג המולד דלק בחדר, היו שם מתנות, ומצב רוח טוב שרר. בכפר נשמע הכינור בחדרו של האיכר, והעוגות שזה עתה נאפו נחטפו. אפילו הילד העני ביותר אמר: "באמת נפלא כאן בחורף!"

כן, זה היה נפלא. והעלמה הקטנה הראתה לילד הכול. ועץ הסמבוק עוד הדיף ריח, והדגל האדום עם הצלב הלבן עוד התנופף, הדגל שתחתיו הפליג המלח הזקן מן הצריפים החדשים. והילד גדל והיה לנער, והיה צריך לצאת לעולם הרחב, רחוק, רחוק, לארצות החמות, שבהן גדל עץ הקפה. אבל כשנפרד, לקחה העלמה הקטנה פרח סמבוק מחזה ונתנה לו לשמור. הפרח הונח בין דפי ספר התפילה שלו. וכשפתח את הספר בארצות זרות, תמיד נפתח במקום שבו היה מונח פרח המזכרת. וככל שהביט בו יותר, כך נעשה הפרח רענן יותר. הוא הרגיש, כביכול, את ריח החורשות הדניות, ומבין עלי הפרח יכול היה לראות בבירור את העלמה הקטנה, מציצה בעיניה הכחולות הבהירות. ואז לחשה: "נפלא כאן באביב, בקיץ, בסתיו ובחורף." ומאה חזיונות חלפו במוחו.

כך עברו שנים רבות, ועכשיו היה איש זקן, וישב עם אשתו הזקנה תחת העץ הפורח. הם אחזו זה בידו של זה, כמו שעשו הסבא והסבתא הזקנים שם בצריפים החדשים, ודיברו בדיוק כמוהם על הימים ההם, ועל מלאת חמישים שנה לנישואיהם. העלמה הקטנה, עם העיניים הכחולות ועם פרחי הסמבוק בשערה, ישבה בעץ, הנהנה אל שניהם ואמרה: "היום מלאו חמישים שנה!" ואז לקחה שני פרחים משערה ונשקה להם. תחילה זרחו כמו כסף, אחר כך כמו זהב, וכשהניחה אותם על ראשי הזקנים, כל פרח נעשה כתר זהב. כך ישבו שניהם שם, כמו מלך ומלכה, תחת העץ הריחני, שנראה בדיוק כמו סמבוק. והזקן סיפר לאשתו את הסיפור על "סבתא סמבוק", כפי שסופר לו כשהיה ילד. ולשניהם נדמה שיש בו הרבה שדומה לסיפור חייהם שלהם, והחלקים שדמו לו מצאו חן בעיניהם יותר מכול.

"כך זה," אמרה העלמה הקטנה שבעץ. "יש שקוראים לי 'סבתא סמבוק', אחרים 'דריאדה', אבל באמת שמי הוא 'זיכרון'. אני היא שיושבת בעץ שגדל וגדל! אני יכולה לזכור, אני יכולה לספר! בואו נראה, האם עוד יש לכם את הפרח שלי?"

והזקן פתח את ספר התפילה שלו. שם היה מונח פרח הסמבוק, רענן כאילו הונח שם רק לפני זמן קצר. והזיכרון הנהן, והזקנים, עטורים בכתרי זהב, ישבו באור האדום של שמש הערב. הם עצמו את עיניהם, ו... ו...! כן, זה סוף הסיפור!

הילד הקטן שכב במיטתו. הוא לא ידע אם חלם או לא, או שמא הקשיב בזמן שמישהו סיפר לו את הסיפור. קומקום התה עמד על השולחן, אבל שום עץ סמבוק לא צמח ממנו! והזקן, שדיבר, בדיוק עמד לצאת מן הדלת, וגם יצא.

"כמה נהדר זה היה!" אמר הילד הקטן. "אמא, הייתי בארצות החמות."

"אני מאמינה," אמרה אמו. "כששותים שתי כוסות טובות של תה פרחי סמבוק, סביר מאוד שמגיעים לארצות החמות." והיא כיסתה אותו היטב, שלא יצטנן. "ישנת טוב בזמן שאני ישבתי כאן והתווכחתי איתו אם זה סיפור או מעשייה."

"ואיפה סבתא סמבוק?" שאל הילד הקטן.

"בקומקום התה," אמרה אמו. "ושם היא יכולה להישאר."