המשפחה המאושרת

באמת, העלה הירוק הגדול ביותר בארץ הזאת הוא עלה הלפופית. אם מחזיקים אותו לפני הגוף, הוא כמו סינר שלם, ואם מחזיקים אותו מעל הראש ביום גשום, הוא טוב כמעט כמו מטרייה, כי הוא גדול נורא. הלפופית אף פעם לא צומחת לבד. במקום שצומחת אחת, תמיד צומחות עוד כמה. זה תענוג גדול, וכל התענוג הזה הוא מזון לחלזונות. החלזונות הלבנים הגדולים, שבני אצולה בימים עברו היו מבשלים מהם תבשיל, אוכלים ואומרים: "הממ, הממ! כמה טעים!" כי חשבו שטעמם עדין כל כך, חיו על עלי לפופית, ולכן זרעו זרעי לפופית.

והנה הייתה אחוזה ישנה, ושם כבר לא אכלו חלזונות. הם נכחדו לגמרי. אבל הלפופיות לא נכחדו. הן צמחו וצמחו על כל השבילים ועל כל הערוגות. לא הצליחו להשתלט עליהן. זה היה יער שלם של לפופיות. פה ושם עמד עץ תפוח או עץ שזיף, שאלמלא כן לעולם לא היה אדם חושב שזו גינה. הכול היה לפופיות, ושם גרו שני החלזונות הזקנים והמכובדים האחרונים.

הם עצמם לא ידעו בני כמה הם, אבל זכרו היטב שפעם היו הרבה יותר מהם, שהם ממשפחה שבאה מארצות זרות, ושבשבילם ובשביל בני משפחתם נשתל כל היער. הם מעולם לא יצאו ממנו, אבל ידעו שיש בעולם עוד משהו, שנקרא האחוזה, ושם מבשלים אותם, ואז הם נעשים שחורים, ואז מניחים אותם על צלחת כסף. אבל מה קורה אחר כך, לא ידעו. ובעצם, מה זה להתבשל ולשכב על צלחת כסף, לא יכלו בשום אופן לדמיין. אבל אמרו שזה נפלא, ומכובד במיוחד. לא החיפושיות, לא הקרפדות ולא תולעי האדמה, ששאלו אותם על כך, לא יכלו למסור להם שום מידע. אף אחד מהם לא התבשל ולא הונח על צלחת כסף.

החלזונות הלבנים הזקנים היו בני המעלה הראשונים בעולם, ככל שידעו. היער נשתל למענם, והאחוזה הייתה שם כדי שיבשלו אותם ויניחו אותם על צלחת כסף.

עכשיו חיו חיים בודדים ומאושרים מאוד. ומכיוון שלא היו להם ילדים משלהם, אימצו חילזון קטן ופשוט וגידלו אותו כבנם. אבל הקטן לא רצה לגדול, כי היה ממשפחה פשוטה. אבל הזקנים, ובמיוחד גברת אמא חילזון, חשבו שהם רואים איך הוא גדל. והיא ביקשה מאבא, שאם הוא לא רואה זאת, שלפחות ימשש את קונכיית החילזון הקטן. ואז מישש אותה, ומצא שהגברת הטובה צודקת.

יום אחד ירד גשם חזק.

"שמעי איך הוא מתופף על עלי הלפופית!" אמר אבא חילזון.

"יש גם טיפות גשם!" אמרה אמא חילזון. "ועכשיו הגשם זורם ממש במורד הגבעול! תראה שיהיה רטוב כאן! אני שמחה מאוד לחשוב שיש לנו את הבית הטוב שלנו, ולקטן יש את שלו! עושים בשבילנו יותר מאשר בשביל כל היצורים האחרים, זה בטוח. אבל אתה לא רואה שאנחנו אנשים מכובדים בעולם? יש לנו בית מיום היוולדנו, ויער הלפופיות נשתל למעננו! הייתי רוצה לדעת עד כמה רחוק הוא משתרע, ומה יש מחוצה לו!"

"אין שם כלום," אמר אבא חילזון. "שום מקום לא יכול להיות טוב יותר משלנו, ואין לי שום דבר לבקש!"

"כן," אמרה הגברת. "אני הייתי הולכת ברצון לאחוזה, להתבשל ולהיות מונחת על צלחת כסף. כל אבותינו זכו ליחס כזה. יש בזה משהו יוצא דופן, תהיה בטוח!"

"האחוזה בוודאי התמוטטה והייתה לחורבה!" אמר אבא חילזון. "או שהלפופיות צמחו עליה, כך שהם לא יכולים לצאת. אבל אין שום צורך למהר בעניין הזה. רק את תמיד ממהרת נורא, והקטן מתחיל להיות אותו דבר. הוא כבר לא זוחל על הגבעול ההוא שלושה ימים? יש לי כאב ראש כשאני מסתכל עליו למעלה!"

"אל תנזוף בו," אמרה אמא חילזון. "הוא זוחל בזהירות כזאת. הוא יעשה לנו הרבה נחת, ואין לנו בשביל מה לחיות מלבדו! אבל לא חשבת על זה? מאיפה נמצא לו אישה? אתה לא חושב שיש כמה מבני מיננו רחוק מכאן, בעומק יער הלפופיות?"

"חלזונות שחורים, אני מניח, יש די והותר," אמר הזקן. "חלזונות שחורים בלי בית. אבל הם כל כך פשוטים, וכל כך גאוותנים. אבל אנחנו יכולים לתת לנמלים שליחות לחפש בשבילנו. הן רצות הלוך ושוב כאילו יש להן מה לעשות, והן בוודאי יודעות על אישה בשביל החילזון הקטן שלנו!"

"אני מכירה אחת, בהחלט, המקסימה מכולן!" אמרה אחת הנמלים. "אבל אני חוששת שבקושי נצליח, כי היא מלכה!"

"זה לא משנה!" אמרו הזקנים. "יש לה בית?"

"יש לה ארמון!" אמרה הנמלה. "ארמון הנמלים היפה ביותר, עם שבע מאות מעברים!"

"תודה רבה!" אמרה אמא חילזון. "הבן שלנו לא ייכנס לקן נמלים. אם אינך יודעת על משהו טוב מזה, ניתן את השליחות ליתושים הלבנים. הם עפים רחוק ולמרחקים, בגשם ובשמש. הם מכירים את כל היער כאן, מבפנים ומבחוץ."

"יש לנו אישה בשבילו," אמרו היתושים. "במרחק מאה צעדי אדם מכאן יושבת חילזונית קטנה בביתה, על שיח דומדמניות. היא בודדה לגמרי, ומבוגרת מספיק כדי להתחתן. זה רק מאה צעדי אדם!"

"ובכן, שתבוא היא אליו!" אמרו הזקנים. "לו יש יער שלם של לפופיות, לה יש רק שיח!"

וכך הלכו והביאו את העלמה חילזונית הקטנה. עבר שבוע שלם עד שהגיעה, אבל זה בדיוק היה הדבר הטוב ביותר בעניין, כי כך אפשר היה לראות שהיא מבני אותו מין.

ואז נחגגה החתונה. שש גחליליות האירו ככל שיכלו. מלבד זה עבר הכול בשקט רב, כי הזקנים לא יכלו לסבול רעש ועליזות. אבל גברת חילזון הזקנה נשאה נאום מבריק. אבא חילזון לא יכול היה לדבר, הוא היה נרגש מדי. וכך נתנו להם כנדוניה וכירושה את כל יער הלפופיות, ואמרו מה שאמרו תמיד: שזה המקום הטוב ביותר בעולם. ואם יחיו ביושר ובהגינות, ויפרו וירבו, הם וילדיהם יגיעו פעם, במשך הזמן, לאחוזה, יתבשלו עד שישחירו, ויונחו על צלחות כסף. אחרי הנאום הזה זחלו הזקנים לתוך קונכיותיהם, ולא יצאו מהן עוד לעולם. הם ישנו. הזוג הצעיר משל ביער, והיו לו צאצאים רבים. אבל הם מעולם לא התבשלו, ומעולם לא הגיעו לצלחות הכסף. לכן הסיקו מכך שהאחוזה התמוטטה והייתה לחורבה, ושכל בני האדם בעולם נכחדו. ומכיוון שאיש לא סתר אותם, כך היה, כמובן. והגשם תופף על עלי הלפופית כדי לנגן להם מוזיקת תופים, והשמש זרחה כדי לתת צבע ליער הלפופיות למענם. והם היו מאושרים מאוד, וכל המשפחה הייתה מאושרת, כי הם באמת היו כאלה.