פרעוש, חגב וקפצן רצו פעם לראות מי מהם יקפוץ הכי גבוה. הם הזמינו את כל העולם, ואת כל מי שעוד רצה לבוא, לראות את החגיגה. שלושה קופצים מפורסמים היו, כפי שאמרו כולם כשנפגשו יחד בחדר.
"אתן את בתי למי שיקפוץ הכי גבוה," הכריז המלך, "כי זה לא משעשע כל כך כשאין פרס לקפוץ בשבילו."
הפרעוש היה הראשון שיצא קדימה. היו לו נימוסים מעודנים, והוא קד לנוכחים לכל הצדדים, כי דם אצילי זרם בעורקיו, וחוץ מזה היה רגיל לחברת בני אדם בלבד, וזה עושה הבדל גדול.
אחריו בא החגב. הוא היה כבד בהרבה, אבל מנומס, ולבש מדים ירוקים, שהגיעו לו מלידה. הוא אמר גם שהוא שייך למשפחה מצרית עתיקה מאוד, ושבבית שבו הוא נמצא עכשיו מעריכים אותו מאוד. האמת הייתה שזה עתה הביאו אותו מן השדות, ושמו אותו בבית קרטון בן שלוש קומות, עשוי כולו מקלפי משחק עם תמונות, כשהצד הצבעוני פונה פנימה. ואת הדלתות והחלונות גזרו מגופה של מלכת הלבבות. "אני שר כל כך יפה," אמר, "ששישה עשר חגבים מקומיים, שצרצרו מינקותם ובכל זאת לא קיבלו בית מקלפים לגור בו, נעשו רזים מכפי שהיו, מרוב קנאה, כששמעו אותי."
כך הציגו את עצמם הפרעוש והחגב, וחשבו שהם טובים מספיק כדי להתחתן עם נסיכה.
הקפצן לא אמר דבר. אבל אנשים אמרו שמשום כך הוא בוודאי חושב יותר. וכשכלב הבית ריחרח אותו באפו, הודה שהקפצן בן למשפחה טובה. היועץ הזקן, שקיבל שלושה עיטורים כדי שיחזיק את לשונו, טען שהקפצן הוא נביא, כי אפשר לראות על גבו אם יהיה חורף קשה או מתון. ואת זה אי אפשר לראות אפילו על גבו של האיש שכותב את לוח השנה.
"אני אמנם לא אומר דבר," קרא המלך, "אבל יש לי דעה משלי, בכל זאת."
עכשיו הייתה אמורה להתקיים התחרות. הפרעוש קפץ גבוה כל כך, שאיש לא יכול היה לראות לאן הגיע. לכן טענו כולם שהוא בכלל לא קפץ, וזה היה מעשה לא הגון.
החגב קפץ רק חצי מזה, אבל קפץ ישר לפניו של המלך, והמלך אמר שזה חוסר נימוס.
הקפצן עמד דומם זמן רב, שקוע במחשבות. לבסוף האמינו שהוא בכלל לא יקפוץ.
"אני רק מקווה שהוא לא חולה," אמר כלב הבית. ואז, הופ! הוא קפץ קפיצה הצידה, ישר לחיקה של הנסיכה, שישבה על שרפרף זהב קטן סמוך לשם.
על כך אמר המלך: "אין דבר גבוה מבתי. לכן לקפוץ אליה זו הקפיצה הגבוהה ביותר שאפשר לקפוץ. אבל בשביל זה צריך שכל, והקפצן הראה שיש לו שכל. הוא אמיץ ונבון."
וכך זכה בנסיכה.
"לי זה לא משנה," אמר הפרעוש. "שתיקח את הקפצן הזקן, מצדי. אני קפצתי הכי גבוה. אבל בעולם הזה רק לעתים רחוקות זוכה הכשרון לגמולו. בימינו מסתכלים רק על מראה נאה."
אחר כך הלך הפרעוש לשרת בצבא זר, ושם, כך מספרים, נהרג.
החגב ישב בחוץ על גבעה ירוקה, והרהר בענייני העולם. וגם הוא אמר: "כן, מראה נאה הוא הכול. מראה נאה, זה מה שאיכפת לאנשים." ואז התחיל לצרצר את שירו העצוב והמיוחד, שממנו לקחנו את הסיפור הזה. וייתכן מאוד שכולו לא נכון, אף שהוא כתוב כאן בשחור על גבי לבן.