הזמיר

בסין, כידוע לכם, הקיסר הוא סיני, וכל מי שסביבו הם סינים גם כן. הסיפור שאני עומד לספר לכם קרה לפני הרבה מאוד שנים, ולכן כדאי לשמוע אותו עכשיו, לפני שיישכח. ארמון הקיסר היה היפה ביותר בעולם. הוא היה בנוי כולו מחרסינה, ויקר מאוד, אבל עדין ושביר כל כך, שמי שנגע בו היה חייב להיזהר. בגן אפשר היה לראות את הפרחים המופלאים ביותר, ופעמוני כסף קטנים ויפים היו קשורים אליהם ומצלצלים, כך שכל מי שעבר שם לא יכול היה שלא להבחין בפרחים. באמת, כל דבר בגן הקיסר היה מיוחד, והגן נמשך רחוק כל כך, שאפילו הגנן עצמו לא ידע איפה הוא נגמר. מי שהלך אל מעבר לגבולותיו ידע שיש שם יער נהדר עם עצים גבוהים, שמשתפל עד הים הכחול והעמוק, והאוניות הגדולות הפליגו בצל ענפיו. באחד העצים האלה גר זמיר, ששר יפה כל כך, שאפילו הדייגים העניים, שהיו להם המון דברים אחרים לעשות, נעצרו להקשיב. לפעמים, כשיצאו בלילה לפרוש את רשתותיהם, שמעו אותו שר ואמרו: "הו, כמה יפה!" אבל כשחזרו לדוג, שכחו את הציפור עד הלילה הבא. אז שמעו אותה שוב וקראו: "הו, כמה יפה השיר של הזמיר!"

נוסעים מכל ארצות העולם באו לעיר הקיסר, והתפעלו מאוד ממנה, וגם מהארמון ומהגנים. אבל כששמעו את הזמיר, כולם הכריזו שהוא הטוב מכולם. וכשהנוסעים חזרו הביתה, סיפרו מה שראו, ואנשים מלומדים כתבו ספרים ותיארו בהם את העיר, את הארמון ואת הגנים. אבל הם לא שכחו את הזמיר, שהיה באמת הפלא הגדול ביותר. ומי שידע לכתוב שירה חיבר שירים יפים על הזמיר שגר ביער ליד הים העמוק. הספרים נדדו בכל העולם, וכמה מהם הגיעו לידי הקיסר. הוא ישב בכיסא הזהב שלו, ובזמן שקרא הנהן בהסכמה בכל רגע, כי שמח למצוא תיאור כל כך יפה של העיר שלו, של הארמון שלו ושל הגנים שלו. אבל כשהגיע למילים "הזמיר הוא היפה מכולם", קרא: "מה זה? אני לא יודע כלום על שום זמיר. יש ציפור כזאת בקיסרות שלי? ועוד בגן שלי? מעולם לא שמעתי עליה. מסתבר שאפשר ללמוד משהו מספרים."

אז קרא לאחד מאנשי החצר שלו, שהיה כל כך רם מעלה, שכאשר מישהו בדרגה נמוכה ממנו דיבר אליו או שאל אותו שאלה, היה עונה רק "פו", שזה לא אומר כלום.

"מוזכרת כאן ציפור נפלאה מאוד ששמה זמיר," אמר הקיסר. "אומרים שהיא הדבר הטוב ביותר בממלכה הגדולה שלי. למה לא סיפרו לי עליה?"

"מעולם לא שמעתי את השם," ענה איש החצר. "היא לא הוצגה בחצר."

"רצוני שהיא תופיע כאן הערב," אמר הקיסר. "כל העולם יודע מה יש לי, טוב יותר ממני."

"מעולם לא שמעתי עליה," אמר איש החצר, "אבל אשתדל למצוא אותה."

אבל איפה אפשר היה למצוא את הזמיר? האציל עלה במדרגות וירד בהן, עבר באולמות ובמסדרונות, אבל אף אחד מאלה שפגש לא שמע על הציפור. אז חזר אל הקיסר ואמר שזה ודאי סיפור בדים, שהמציאו אלה שכתבו את הספר. "הוד מלכותו הקיסרית," אמר, "לא יכול להאמין לכל מה שכתוב בספרים. לפעמים הם רק דמיון, או מה שקוראים לו כישוף."

"אבל הספר שבו קראתי את התיאור הזה," אמר הקיסר, "נשלח אליי מהקיסר הגדול והאדיר של יפן, ולכן לא יכול להיות בו שקר. אני אשמע את הזמיר. היא חייבת להיות כאן הערב. היא זוכה לחסדי הגדולים ביותר. ואם היא לא תבוא, ירמסו את כל אנשי החצר אחרי ארוחת הערב."

"צינג־פה!" קרא איש החצר, ושוב רץ במעלה המדרגות ובמורדן, דרך כל האולמות והמסדרונות, וחצי מאנשי החצר רצו איתו, כי לא מצא חן בעיניהם הרעיון שירמסו אותם. הם שאלו וחקרו הרבה על הזמיר הנפלא הזה, שכל העולם הכיר, אבל בחצר לא הכירו אותו.

לבסוף פגשו במטבח ילדה קטנה וענייה, שאמרה: "הו, כן, אני מכירה את הזמיר טוב מאוד. באמת, היא יודעת לשיר. בכל ערב מרשים לי לקחת הביתה לאמא שלי, שהיא ענייה וחולה, את השאריות מהשולחן. היא גרה למטה, על שפת הים, וכשאני חוזרת אני עייפה, ואני יושבת ביער לנוח ומקשיבה לשיר של הזמיר. אז הדמעות עולות לי בעיניים, וזה בדיוק כאילו אמא שלי מנשקת אותי."

"ילדה קטנה," אמר איש החצר, "אשיג לך עבודה קבועה במטבח, ותקבלי רשות לראות את הקיסר אוכל, אם תובילי אותנו אל הזמיר, כי היא מוזמנת הערב לארמון." אז הלכה הילדה ליער שבו שר הזמיר, וחצי מאנשי החצר הלכו אחריה. כשהלכו בדרך, התחילה פרה לגעות.

"הו," אמר איש חצר צעיר, "עכשיו מצאנו אותה! איזה כוח נפלא ליצור קטן כל כך! אני בטוח ששמעתי את זה כבר פעם."

"לא, זאת סתם פרה שגועה," אמרה הילדה הקטנה. "אנחנו עוד רחוקים מאוד מהמקום."

ואז התחילו כמה צפרדעים לקרקר בביצה.

"יפהפה," אמר שוב איש החצר הצעיר. "עכשיו אני שומע אותה. היא מצלצלת כמו פעמוני כנסייה קטנים."

"לא, אלה צפרדעים," אמרה הילדה הקטנה. "אבל אני חושבת שעוד מעט נשמע אותה." ועד מהרה התחיל הזמיר לשיר.

"שמעו, שמעו! הנה היא," אמרה הילדה, "והנה היא יושבת," הוסיפה והצביעה על ציפור אפורה קטנה שישבה על ענף.

"ייתכן?" אמר איש החצר. "מעולם לא דמיינתי שהיא תהיה דבר קטן, פשוט ורגיל כזה. ודאי החווירה כשראתה כל כך הרבה אנשים מכובדים סביבה."

"זמיר קטן," קראה הילדה בקול רם, "הקיסר האדיב שלנו רוצה שתשירי לפניו."

"בשמחה רבה," אמר הזמיר, והתחיל לשיר שיר נפלא.

"זה נשמע כמו פעמוני זכוכית זעירים," אמר איש החצר, "ותראו איך הגרון הקטן שלה עובד. מפתיע שמעולם לא שמענו את זה קודם. היא תצליח מאוד בחצר."

"לשיר שוב לפני הקיסר?" שאל הזמיר, שחשב שהקיסר נמצא שם.

"זמיר קטן ומצוין שלי," אמר איש החצר, "יש לי העונג הגדול להזמין אותך הערב לחגיגה בחצר, ושם תזכי בחסדי הקיסר בזכות השיר המקסים שלך."

"השיר שלי נשמע הכי טוב ביער הירוק," אמרה הציפור. ובכל זאת באה ברצון כששמעה שזה רצון הקיסר.

הארמון קושט בהידור לכבוד המאורע. הקירות והרצפות מחרסינה נצצו באור של אלף מנורות. פרחים יפים, שפעמונים קטנים היו קשורים סביבם, עמדו במסדרונות, ובגלל כל הריצות הלוך ושוב ומשב האוויר צלצלו הפעמונים בקול רם כל כך, שאיש לא יכול היה לדבר ולהישמע. באמצע האולם הגדול קבעו מוט זהב, כדי שהזמיר ישב עליו. כל אנשי החצר היו שם, ושוטפת הכלים הקטנה קיבלה רשות לעמוד ליד הדלת. היא עוד לא מונתה לטבחית חצר אמיתית. כולם לבשו את מיטב בגדיהם, וכל העיניים הופנו אל הציפור האפורה הקטנה כשהקיסר הנהן אליה שתתחיל. הזמיר שר במתיקות כזאת, שהדמעות עלו בעיני הקיסר ואחר כך זלגו על לחייו, כשהשיר שלה נעשה נוגע ללב עוד יותר ונכנס ללבו של כל אחד. הקיסר שמח כל כך, שהכריז שהזמיר יקבל את נעל הבית המוזהבת שלו לענוד על צווארו, אבל היא סירבה לכבוד בתודה. היא כבר קיבלה פרס מספיק. "ראיתי דמעות בעיני קיסר," אמרה. "זה הפרס העשיר ביותר שלי. לדמעות של קיסר יש כוח נפלא, והן כבוד מספיק בשבילי." ואז שרה שוב, מקסים יותר מאי פעם.

"השירה הזאת היא מתנה נהדרת," אמרו גבירות החצר זו לזו. ואז לקחו מים לפה כדי להשמיע את קולות הגרגור של הזמיר כשדיברו עם מישהו, כדי שיוכלו לדמיין שהן זמירים. גם המשרתים והחדרניות הביעו שביעות רצון, וזה אומר הרבה, כי קשה מאוד לרצות אותם. בקיצור, הביקור של הזמיר הצליח מאוד. עכשיו היה עליה להישאר בחצר, ולקבל כלוב משלה, עם רשות לצאת פעמיים ביום ופעם אחת בלילה. שנים עשר משרתים מונו ללוות אותה ביציאות האלה, וכל אחד מהם החזיק בחוט משי שנקשר לרגלה. באמת לא היה הרבה תענוג בתעופה כזאת.

כל העיר דיברה על הציפור הנפלאה, וכששני אנשים נפגשו, אחד אמר "זמ" והשני אמר "יר", והם הבינו למה הכוונה, כי לא דיברו על שום דבר אחר. אחד עשר ילדים של רוכלים נקראו על שמה, אבל אף אחד מהם לא ידע לשיר אפילו צליל אחד.

יום אחד קיבל הקיסר חבילה גדולה, ועליה היה כתוב: "הזמיר". "אין ספק שזה ספר חדש על הציפור המפורסמת שלנו," אמר הקיסר. אבל במקום ספר הייתה זאת יצירת אמנות בתוך תיבה: זמיר מלאכותי שנעשה כך שייראה כמו זמיר חי, ומכוסה כולו ביהלומים, באודמים ובספירים. ברגע שכיוונו את הציפור המלאכותית, היא יכלה לשיר כמו הציפור האמיתית, ולהניע את זנבה למעלה ולמטה, והזנב נצץ בכסף ובזהב. על צווארה היה תלוי סרט, ועליו היה כתוב: "הזמיר של קיסר סין עלוב לעומת הזמיר של קיסר יפן."

"זה יפה מאוד," קראו כל מי שראו אותו, ומי שהביא את הציפור המלאכותית קיבל את התואר "מביא הזמירים הקיסרי הראשי".

"עכשיו הן חייבות לשיר יחד," אמרו אנשי החצר, "ואיזה דואט זה יהיה!" אבל זה לא הלך טוב, כי הזמיר האמיתי שר בדרכו הטבעית, והציפור המלאכותית שרה רק ואלסים.

"זה לא פגם," אמר מנהל המוזיקה. "זה מושלם לגמרי לטעמי." אז היא נאלצה לשיר לבדה, והצליחה כמו הציפור האמיתית. וחוץ מזה, היא הייתה הרבה יותר יפה למראה, כי נצצה כמו צמידים וסיכות. שלושים ושלוש פעמים שרה את אותן מנגינות בלי להתעייף. האנשים היו שמחים לשמוע אותה שוב, אבל הקיסר אמר שגם הזמיר החי צריך לשיר משהו. אבל איפה היא הייתה? איש לא הבחין בה כשעפה החוצה דרך החלון הפתוח, חזרה אל היער הירוק שלה.

"איזו התנהגות מוזרה," אמר הקיסר כשגילו שעפה. וכל אנשי החצר האשימו אותה ואמרו שהיא יצור כפוי טובה מאוד.

"אבל בכל זאת הציפור הטובה ביותר אצלנו," אמר אחד, ואז ביקשו שהציפור תשיר שוב, אף על פי שזאת הייתה הפעם השלושים וארבע שהקשיבו לאותה יצירה, וגם אז עוד לא למדו אותה, כי היא הייתה די קשה. אבל מנהל המוזיקה שיבח את הציפור עד השמיים, ואפילו טען שהיא טובה יותר מזמיר אמיתי, לא רק בלבוש וביהלומים היפים, אלא גם בכוח המוזיקלי שלה. "כי אתם חייבים להבין, אדוני הקיסר הגדול, שעם זמיר אמיתי אף פעם אי אפשר לדעת מה הוא ישיר, אבל בציפור הזאת הכול קבוע. אפשר לפתוח אותה ולהסביר אותה, כדי שאנשים יבינו איך בנויים הוואלסים, ולמה צליל אחד בא אחרי השני."

"זה בדיוק מה שאנחנו חושבים," ענו כולם. ואז קיבל מנהל המוזיקה רשות להציג את הציפור לעם ביום ראשון הבא, והקיסר ציווה שכולם יבואו לשמוע אותה שרה. כשהם שמעו אותה, הם היו כמו שיכורים, אבל זה ודאי היה משתיית תה, כי זה מנהג סיני מאוד. כולם אמרו "הו!", הרימו את האצבע המורה והנהנו. אבל דייג עני, ששמע את הזמיר האמיתי, אמר: "זה נשמע די יפה, והמנגינות כולן דומות. אבל נדמה שמשהו חסר, אני לא יודע להגיד בדיוק מה."

ואחרי זה גורש הזמיר האמיתי מהקיסרות, והציפור המלאכותית הונחה על כרית משי ליד מיטת הקיסר. כל מתנות הזהב והאבנים היקרות שהתקבלו איתה הונחו סביבה, ועכשיו היא קודמה לתואר "הזמרת הקטנה של חדר השינה הקיסרי", ולדרגת "מספר אחת בצד שמאל". כי הקיסר חשב שהצד השמאלי, שבו נמצא הלב, הוא המכובד ביותר, והלב של קיסר נמצא באותו מקום כמו אצל כל אדם אחר.

מנהל המוזיקה כתב חיבור בעשרים וחמישה כרכים על הציפור המלאכותית. הוא היה מלומד מאוד וארוך מאוד, ומלא במילים הסיניות הקשות ביותר. ובכל זאת כל האנשים אמרו שקראו אותו והבינו אותו, כי פחדו שיחשבו שהם טיפשים וירמסו את גופם.

כך עברה שנה, והקיסר, אנשי החצר וכל שאר הסינים הכירו כל סלסול קטן בשיר של הציפור המלאכותית, ובגלל זה בדיוק היא מצאה חן בעיניהם יותר. הם יכלו לשיר יחד עם הציפור, ועשו את זה לעתים קרובות. ילדי הרחוב שרו "צי־צי־צי, קלוק, קלוק, קלוק", וגם הקיסר עצמו ידע לשיר את זה. זה היה ממש משעשע.

ערב אחד, כשהציפור המלאכותית שרה במיטבה, והקיסר שכב במיטה והקשיב לה, משהו בתוך הציפור עשה "ששש". ואז נשבר קפיץ. "טררררר" עשו כל הגלגלים והסתובבו, ואז המוזיקה נפסקה. הקיסר קפץ מיד מהמיטה וקרא לרופא שלו, אבל מה הוא כבר יכול היה לעשות? אז שלחו להביא שען, ואחרי הרבה דיבורים ובדיקות, הציפור תוקנה פחות או יותר. אבל השען אמר שצריך להשתמש בה בזהירות רבה, כי הגלילים נשחקו, ואי אפשר יהיה להכניס חדשים בלי לקלקל את המוזיקה. עכשיו היה צער גדול, כי מותר היה לנגן בציפור רק פעם אחת בשנה, וגם זה היה מסוכן למנגנון שבתוכה. אז נשא מנהל המוזיקה נאום קטן, מלא במילים קשות, והכריז שהציפור טובה כמו תמיד. וכמובן שאיש לא סתר את דבריו.

עברו חמש שנים, ואז בא על הארץ צער אמיתי. הסינים באמת אהבו את הקיסר שלהם, ועכשיו הוא שכב חולה כל כך, שלא ציפו שיחיה. כבר בחרו קיסר חדש, והאנשים שעמדו ברחוב שאלו את איש החצר מה שלום הקיסר הזקן, אבל הוא רק אמר "פו!" והניד בראשו.

קר וחיוור שכב הקיסר במיטתו המלכותית. כל אנשי החצר חשבו שהוא מת, וכולם רצו לחלוק כבוד ליורש שלו. החדרנים יצאו לשוחח על העניין, והמשרתות של הגבירות הזמינו אורחים לשתות קפה. באולמות ובמסדרונות פרשו בד, כדי שלא יישמע אף צעד, והכול היה שקט ודומם. אבל הקיסר עוד לא מת, אף על פי שהוא שכב לבן ונוקשה על מיטתו המפוארת, עם וילונות הקטיפה הארוכים וגדילי הזהב הכבדים. חלון אחד היה פתוח, והירח האיר פנימה על הקיסר ועל הציפור המלאכותית. הקיסר המסכן, שבקושי יכול היה לנשום כי משקל מוזר לחץ על חזהו, פקח את עיניו וראה את המוות יושב שם. המוות חבש את כתר הזהב של הקיסר, ובידו האחת החזיק את חרב השלטון שלו, ובשנייה את דגלו היפה. מסביב למיטה, ומציצים מבין וילונות הקטיפה הארוכים, היו הרבה ראשים מוזרים, חלקם מכוערים מאוד, וחלקם יפים ועדינים למראה. אלה היו המעשים הטובים והרעים של הקיסר, שהביטו בו עכשיו כשהמוות ישב על לבו.

"אתה זוכר את זה?" "אתה זוכר את ההוא?" שאלו בזה אחר זה, והזכירו לו דברים שגרמו לזיעה לעמוד על מצחו.

"אני לא יודע על זה כלום," אמר הקיסר. "מוזיקה! מוזיקה!" קרא. "את התוף הסיני הגדול! כדי שלא אשמע מה הם אומרים." אבל הם המשיכו, והמוות הנהן כמו סיני לכל מה שאמרו. "מוזיקה! מוזיקה!" צעק הקיסר. "ציפור הזהב הקטנה והיקרה, שירי, אנא, שירי! נתתי לך זהב ומתנות יקרות. אפילו תליתי את נעל הבית המוזהבת שלי על צווארך. שירי! שירי!" אבל הציפור נשארה שותקת. לא היה מי שיכוון אותה, ולכן לא יכלה לשיר אפילו צליל אחד.

המוות המשיך לבהות בקיסר בעיניו הקרות והחלולות, והחדר היה שקט באופן מפחיד. פתאום נשמעה מבעד לחלון הפתוח מוזיקה מתוקה. בחוץ, על ענף של עץ, ישב הזמיר החי. היא שמעה על מחלת הקיסר, ולכן באה לשיר לו על תקווה ועל אמונה. וכשהיא שרה, הצללים נעשו חיוורים וחיוורים יותר, הדם בעורקי הקיסר זרם מהר יותר ונתן חיים לאיבריו החלשים, ואפילו המוות עצמו הקשיב ואמר: "המשיכי, זמיר קטן, המשיכי."

"אז תיתן לי את חרב הזהב היפה ואת הדגל המפואר ההוא? ותיתן לי את כתר הקיסר?" אמרה הציפור.

וכך מסר המוות כל אחד מהאוצרות האלה תמורת שיר, והזמיר המשיך לשיר. היא שרה על בית הקברות השקט, שבו גדלים הוורדים הלבנים, שבו עץ הסמבוק מפיץ את ריחו ברוח, והדשא הרענן והמתוק מורטב מדמעות המתאבלים. אז התגעגע המוות ללכת לראות את הגן שלו, וריחף החוצה דרך החלון בדמות ערפל לבן וקר.

"תודה, תודה, ציפור קטנה משמיים. אני מכיר אותך היטב. פעם גירשתי אותך מהממלכה שלי, ובכל זאת בשיר המתוק שלך גירשת את הפרצופים הרעים מהמיטה שלי, ואת המוות מלבי. איך אוכל לגמול לך?"

"כבר גמלת לי," אמר הזמיר. "לעולם לא אשכח שהוצאתי דמעות מעיניך בפעם הראשונה ששרתי לך. אלה התכשיטים שמשמחים את לב הזמר. אבל עכשיו תישן, ותתחזק ותבריא. אני אשיר לך שוב."

וכשהיא שרה, נרדם הקיסר בשינה מתוקה, וכמה רכה ומרעננת הייתה התנומה הזאת! כשהתעורר, חזק ובריא, זרחה השמש בבהירות דרך החלון. אבל אף אחד מהמשרתים שלו לא חזר. כולם האמינו שהוא מת. רק הזמיר עדיין ישב לידו ושר.

"את חייבת להישאר איתי תמיד," אמר הקיסר. "תשירי רק כשמתחשק לך, ואת הציפור המלאכותית אשבור לאלף חתיכות."

"לא, אל תעשה את זה," ענה הזמיר. "הציפור עשתה טוב מאוד כל עוד יכלה. תשאיר אותה כאן. אני לא יכולה לגור בארמון ולבנות שם את הקן שלי, אבל תן לי לבוא כשאני רוצה. אשב על ענף מחוץ לחלון שלך בערב ואשיר לך, כדי שתהיה מאושר ותחשוב מחשבות מלאות שמחה. אשיר לך על המאושרים ועל אלה שסובלים, על הטוב ועל הרע שמסתתרים סביבך. ציפור השיר הקטנה עפה רחוק ממך ומהחצר שלך, אל בית הדייג ואל הבקתה של האיכר. אני אוהבת את הלב שלך יותר מאשר את הכתר שלך, ובכל זאת גם סביב הכתר מרחף משהו קדוש. אני אבוא, אני אשיר לך, אבל אתה חייב להבטיח לי דבר אחד."

"הכול," אמר הקיסר, שכבר לבש את גלימותיו הקיסריות, ועמד והיד שהחזיקה את חרב הזהב הכבדה לחוצה אל לבו.

"אני מבקשת רק דבר אחד," ענתה. "אל תניח לאיש לדעת שיש לך ציפור קטנה שמספרת לך הכול. עדיף להסתיר את זה." וכשאמרה זאת, עף הזמיר משם.

עכשיו נכנסו המשרתים לטפל בקיסר המת. והנה! הוא עמד שם, ולתדהמתם אמר: "בוקר טוב."