אגודת אדומי השיער

ביקרתי יום אחד אצל ידידי, מר שרלוק הולמס, בסתיו של השנה שעברה, ומצאתי אותו שקוע בשיחה עם ג'נטלמן מבוגר, שמן מאוד ואדום פנים, בעל שיער אדום לוהט. התנצלתי על ההפרעה ועמדתי לסגת, כשהולמס משך אותי בפתאומיות לתוך החדר וסגר את הדלת מאחוריי.

"לא יכולת לבוא בזמן טוב יותר, ווטסון היקר," אמר בלבביות.

"חששתי שאתה עסוק."

"אני עסוק. עסוק מאוד."

"אז אוכל לחכות בחדר הסמוך."

"בשום אופן לא. הג'נטלמן הזה, מר ווילסון, היה השותף והעוזר שלי ברבים מהתיקים המוצלחים ביותר שלי, ואין לי ספק שהוא יועיל לי מאוד גם בשלך."

הג'נטלמן השמן קם למחצה מכיסאו והניד ראשו בברכה, במבט שואל קצר מעיניו הקטנות, שהיו מוקפות שומן.

"נסה את הספה," אמר הולמס, שקע בחזרה בכורסתו והצמיד את קצות אצבעותיו זו לזו, כמנהגו כשהיה במצב רוח של שופט. "אני יודע, ווטסון היקר, שאתה שותף לאהבתי לכל מה שמשונה ויוצא מגבולות המוסכמות והשגרה המשעממת של חיי היום־יום. הראית את חיבתך לזה בהתלהבות שהניעה אותך לתעד, ואם תסלח לי שאני אומר זאת, גם לקשט במידת מה, כל כך הרבה מההרפתקאות הקטנות שלי."

"התיקים שלך באמת עניינו אותי מאוד," העירותי.

"אתה תזכור שהערתי לפני כמה ימים, ממש לפני שנכנסנו לבעיה הפשוטה מאוד שהציגה העלמה מרי סאתרלנד, שבשביל אפקטים מוזרים וצירופים יוצאי דופן אנחנו חייבים לפנות לחיים עצמם, שתמיד נועזים בהרבה מכל מאמץ של הדמיון."

"טענה שהרשיתי לעצמי להטיל בה ספק."

"הטלת, דוקטור, ובכל זאת תצטרך לבוא לבסוף לדעתי, כי אחרת אמשיך לערום עליך עובדה על עובדה עד שההיגיון שלך יישבר תחתן ויודה שאני צודק. ובכן, מר ג'ייבז ווילסון כאן היה טוב מספיק לבקר אצלי הבוקר, ולהתחיל סיפור שמבטיח להיות אחד המשונים ביותר ששמעתי זה זמן רב. שמעת אותי מעיר שהדברים המוזרים והייחודיים ביותר קשורים לעתים קרובות מאוד לא לפשעים הגדולים אלא לקטנים, ולפעמים אפילו למקרים שבהם יש מקום לספק אם בכלל נעשה פשע של ממש. ממה ששמעתי עד כה, אי אפשר לי לומר אם המקרה הנוכחי הוא דוגמה לפשע או לא, אבל מהלך האירועים הוא בהחלט מהמשונים ביותר ששמעתי אי פעם. אולי, מר ווילסון, תהיה טוב לב כל כך להתחיל את הסיפור שלך מחדש. אני מבקש לא רק מפני שידידי ד"ר ווטסון לא שמע את החלק הראשון, אלא גם מפני שהאופי המיוחד של הסיפור גורם לי לרצות לשמוע כל פרט אפשרי מפיך. בדרך כלל, כשאני שומע רמז קל למהלך האירועים, אני מסוגל להנחות את עצמי לפי אלפי מקרים דומים אחרים שעולים בזיכרוני. במקרה הנוכחי אני נאלץ להודות שהעובדות, למיטב אמונתי, ייחודיות."

הלקוח הכבד ניפח את חזהו במראה של גאווה קלה, ושלף עיתון מלוכלך ומקומט מהכיס הפנימי של מעילו. כשסקר את טור המודעות, וראשו דחוף קדימה והעיתון משוטח על ברכו, התבוננתי היטב באיש, וניסיתי, בדרכו של חברי, לקרוא את הסימנים שעשויים להיות בלבושו או במראהו.

אבל לא הרווחתי הרבה מהבדיקה שלי. המבקר שלנו נשא כל סימן של סוחר בריטי ממוצע ושגרתי, שמן, מתנשא ואיטי. הוא לבש מכנסיים אפורים ומשובצים, רחבים למדי, פראק שחור לא נקי במיוחד, פתוח מלפנים, וחזייה בצבע עכור עם שרשרת שעון כבדה מפליז, ומשנה תלויה עליה כקישוט חתיכת מתכת מרובעת ומחוררת. צילינדר מרופט ומעיל חום דהוי עם צווארון קטיפה מקומט היו מונחים על כיסא לידו. בסך הכל, כמה שהסתכלתי, לא היה שום דבר מיוחד באיש, חוץ מראשו האדום והבוער, וההבעה של צער ואי שביעות רצון קיצוניים על פניו.

עינו המהירה של שרלוק הולמס קלטה במה אני עסוק, והוא הניד בראשו בחיוך כשהבחין במבטים השואלים שלי. "מלבד העובדות המובנות מאליהן, שבזמן כלשהו עבד בעבודת כפיים, שהוא מריח טבק, שהוא בונה חופשי, שהיה בסין, ושכתב הרבה מאוד בזמן האחרון, אינני יכול להסיק שום דבר נוסף."

מר ג'ייבז ווילסון קפץ בכיסאו, ואצבעו המורה על העיתון, אבל עיניו על חברי.

"איך, בשם המזל הטוב, ידעת את כל זה, מר הולמס?" שאל. "איך ידעת, למשל, שעבדתי בעבודת כפיים? זה נכון כמו תורה מסיני, כי התחלתי כנגר על ספינה."

"הידיים שלך, אדוני היקר. היד הימנית שלך גדולה במידה שלמה מהשמאלית. עבדת איתה, והשרירים מפותחים יותר."

"נו, ואת הטבק, ואת הבנייה החופשית?"

"לא אעליב את שכלך בכך שאספר לך איך קראתי את זה, במיוחד מכיוון שבניגוד לכללים הנוקשים של המסדר שלך, אתה עונד סיכת חזה של קשת ומחוגה."

"אה, כמובן, שכחתי. אבל הכתיבה?"

"מה עוד יכולים להעיד השרוול הימני, שמבריק כל כך לאורך שנים עשר סנטימטרים, והשמאלי, עם הכתם החלק ליד המרפק, במקום שבו אתה משעין אותו על השולחן?"

"נו, אבל סין?"

"הדג שקועקע לך ממש מעל פרק היד הימני יכול היה להיעשות רק בסין. עשיתי מחקר קטן על סימני קעקוע, ואפילו תרמתי לספרות בנושא. התרגיל הזה של צביעת קשקשי הדגים בוורוד עדין מיוחד לגמרי לסין. וכשאני רואה בנוסף מטבע סיני תלוי משרשרת השעון שלך, העניין נעשה עוד יותר פשוט."

מר ג'ייבז ווילסון צחק בכבדות. "נו, מעולם לא!" אמר. "בהתחלה חשבתי שעשית משהו מחוכם, אבל אני רואה שבסופו של דבר לא היה בזה כלום."

"אני מתחיל לחשוב, ווטסון," אמר הולמס, "שאני טועה כשאני מסביר. 'כל הלא נודע נראה מפואר,' כמו שאומרים בלטינית, והמוניטין הקטן והמסכן שלי, כמה שהוא, יטבע אם אהיה כן כל כך. אתה לא מוצא את המודעה, מר ווילסון?"

"כן, עכשיו מצאתי אותה," ענה, ואצבעו העבה והאדומה נעוצה באמצע הטור. "הנה היא. זה מה שהתחיל את הכל. רק תקרא אותה בעצמך, אדוני."

לקחתי ממנו את העיתון וקראתי כך:

"לאגודת אדומי השיער: בעקבות העיזבון של המנוח עזקיה הופקינס, מלבנון, פנסילבניה, ארצות הברית, נפתחה עכשיו משרה פנויה נוספת, המזכה חבר באגודה במשכורת של ארבע לירות לשבוע תמורת שירותים סמליים בלבד. כל הגברים אדומי השיער, בריאים בגופם ובנפשם ומעל גיל עשרים ואחת, רשאים להגיש מועמדות. יש לפנות באופן אישי ביום שני, בשעה אחת עשרה, לדנקן רוס, במשרדי האגודה, חצר פופ 7, רחוב פליט."

"מה זה לכל הרוחות אומר?" קראתי, אחרי שקראתי פעמיים את ההודעה יוצאת הדופן.

הולמס צחקק והתפתל בכיסאו, כמנהגו כשמצב רוחו היה מרומם. "זה קצת מחוץ לדרך הכבושה, נכון?" אמר. "ועכשיו, מר ווילסון, התחל מההתחלה וספר לנו הכל על עצמך, על משק הבית שלך, ועל ההשפעה שהייתה למודעה הזאת על מזלך. אתה, דוקטור, רשום קודם את העיתון ואת התאריך."

"זה המורנינג כרוניקל מ־27 באפריל 1890. בדיוק לפני חודשיים."

"טוב מאוד. ובכן, מר ווילסון?"

"נו, זה בדיוק כמו שסיפרתי לך, מר שרלוק הולמס," אמר ג'ייבז ווילסון, וניגב את מצחו. "יש לי עסק קטן של משכונאות בכיכר קובורג, ליד הסיטי. זה לא עסק גדול במיוחד, ובשנים האחרונות הוא לא עשה יותר מלספק לי פרנסה בקושי. פעם יכולתי להחזיק שני עוזרים, אבל עכשיו אני מחזיק רק אחד. והיה לי קשה לשלם לו, אילולא היה מוכן לבוא בחצי שכר כדי ללמוד את העסק."

"מה שמו של הצעיר המתחשב הזה?" שאל שרלוק הולמס.

"קוראים לו וינסנט ספולדינג, והוא לא כל כך צעיר. קשה להגיד בן כמה הוא. לא הייתי רוצה עוזר נבון ממנו, מר הולמס. ואני יודע היטב שהוא יכול היה לשפר את מצבו ולהרוויח פי שניים ממה שאני יכול לתת לו. אבל בסופו של דבר, אם הוא מרוצה, למה שאכניס לו רעיונות לראש?"

"באמת, למה? נראה שיש לך מזל רב שיש לך עובד שבא במחיר נמוך ממחיר השוק המלא. זו לא חוויה נפוצה בין מעסיקים בימינו. אינני בטוח שהעוזר שלך פחות מיוחד מהמודעה שלך."

"אה, יש לו גם חסרונות," אמר מר ווילסון. "מעולם לא היה בחור כזה לצילום. מצלם במצלמה כשהוא צריך לשפר את שכלו, ואז צולל למרתף כמו ארנב לתוך המחילה שלו כדי לפתח את התמונות שלו. זה החיסרון העיקרי שלו, אבל בסך הכל הוא עובד טוב. אין בו שום רשעות."

"הוא עדיין אצלך, אני מניח?"

"כן, אדוני. הוא ונערה בת ארבע עשרה, שמבשלת קצת בישול פשוט ושומרת על ניקיון המקום. זה כל מה שיש לי בבית, כי אני אלמן ומעולם לא הייתה לי משפחה. אנחנו חיים בשקט רב, אדוני, שלושתנו. יש לנו קורת גג מעל הראש ואנחנו משלמים את החובות שלנו, גם אם לא יותר מזה.

"הדבר הראשון שהוציא אותנו משלוותנו היה המודעה הזאת. ספולדינג, הוא ירד למשרד בדיוק היום לפני שמונה שבועות, עם העיתון הזה ממש בידו, ואמר:

"'הלוואי, מר ווילסון, שהייתי גבר אדום שיער.'

"'למה זה?' שאלתי.

"'נו,' אמר, 'הנה עוד משרה פנויה באגודת אדומי השיער. זה שווה הון קטן לכל אדם שיקבל אותה, ואני מבין שיש יותר משרות פנויות מאנשים, כך שהנאמנים לא יודעים מה לעשות עם הכסף. אילו רק השיער שלי היה משנה את צבעו, הנה משרה קטנה ונוחה שמחכה לי להיכנס אליה.'

"'נו, מה זה בעצם?' שאלתי. אתה מבין, מר הולמס, אני אדם שנשאר מאוד בבית. ומכיוון שהעסק שלי בא אליי במקום שאצטרך ללכת אליו, הרבה פעמים עברו עליי שבועות שלמים בלי שאדרוך מעבר לשטיח שליד הדלת. כך לא ידעתי הרבה על מה שקורה בחוץ, ותמיד שמחתי לשמוע קצת חדשות.

"'מעולם לא שמעת על אגודת אדומי השיער?' שאל בעיניים פקוחות לרווחה.

"'מעולם לא.'

"'נו, זה מפליא אותי, כי אתה עצמך זכאי לאחת המשרות.'

"'וכמה הן שוות?' שאלתי.

"'אה, רק כמה מאות לשנה, אבל העבודה קלה, והיא לא חייבת להפריע הרבה לעיסוקים האחרים של אדם.'

"נו, אתה יכול בקלות לדמיין שזה גרם לי לזקוף אוזניים, כי העסק לא היה טוב במיוחד כבר כמה שנים, ועוד כמה מאות היו מאוד שימושיים.

"'ספר לי הכל על זה,' אמרתי.

"'נו,' אמר, והראה לי את המודעה, 'אתה יכול לראות בעצמך שלאגודה יש משרה פנויה, והנה הכתובת שבה צריך לפנות לפרטים. ככל שאני מבין, האגודה נוסדה על ידי מיליונר אמריקאי, עזקיה הופקינס, שהיה מוזר מאוד בהליכותיו. הוא עצמו היה אדום שיער, והייתה לו אהדה גדולה לכל הגברים אדומי השיער. אז כשהוא מת, התברר שהשאיר את הונו העצום בידי נאמנים, עם הוראות להשתמש בריבית כדי לספק משרות נוחות לגברים שהשיער שלהם בצבע הזה. מכל מה שאני שומע, זה תשלום נהדר ומעט מאוד עבודה.'

"'אבל,' אמרתי, 'יהיו מיליוני גברים אדומי שיער שיגישו מועמדות.'

"'לא כל כך הרבה כמו שאתה חושב,' ענה. 'אתה מבין, זה מוגבל באמת ללונדונים, ולגברים בוגרים. האמריקאי הזה יצא מלונדון כשהיה צעיר, והוא רצה לעשות טובה לעיר הישנה. וחוץ מזה, שמעתי שאין טעם להגיש מועמדות אם השיער שלך אדום בהיר, או אדום כהה, או כל דבר אחר חוץ מאדום אמיתי, בהיר, בוער ולוהט. ובכן, אילו רצית להגיש מועמדות, מר ווילסון, היית פשוט נכנס. אבל אולי זה לא היה שווה את הטרחה בשביל כמה מאות לירות.'

"ובכן, זו עובדה, רבותיי, כפי שאתם יכולים לראות בעצמכם, שהשיער שלי בגוון מלא ועשיר מאוד, כך שנראה לי שאם תהיה תחרות כלשהי בעניין, יש לי סיכוי טוב כמו לכל אדם שפגשתי אי פעם. וינסנט ספולדינג נראה כאילו הוא יודע כל כך הרבה על העניין, שחשבתי שהוא עשוי להועיל, אז פשוט ציוויתי עליו להוריד את התריסים להיום ולבוא איתי מיד. הוא היה מוכן מאוד ליום חופש, אז סגרנו את העסק ויצאנו לכתובת שניתנה לנו במודעה.

"אני לא מקווה לראות שוב מראה כזה, מר הולמס. מצפון, מדרום, ממזרח וממערב, כל גבר שהיה בשערו גוון של אדום צעד לעיר כדי לענות למודעה. רחוב פליט היה סתום באנשים אדומי שיער, וחצר פופ נראתה כמו עגלת תפוזים של רוכל. לא הייתי חושב שיש כל כך הרבה בכל המדינה כמו שנאספו בגלל המודעה האחת הזאת. כל גוון של צבע היה שם: קש, לימון, כתום, לבנה, כלב סטר אירי, כבד, חימר. אבל כמו שספולדינג אמר, לא היו רבים שהיה להם הגוון החי האמיתי בצבע להבה. כשראיתי כמה רבים מחכים, הייתי מוותר בייאוש. אבל ספולדינג לא רצה לשמוע על זה. איך הוא עשה את זה, לא יכולתי לדמיין, אבל הוא דחף ומשך ונגח עד שהעביר אותי דרך ההמון, ממש עד המדרגות שהובילו למשרד. היה זרם כפול על המדרגות, חלק עולים בתקווה, וחלק יורדים מדוכדכים. אבל נדחקנו כמה שיכולנו, ועד מהרה מצאנו את עצמנו במשרד."

"החוויה שלך הייתה משעשעת ביותר," העיר הולמס, כשהלקוח שלו עצר ורענן את זיכרונו בקמצוץ ענק של טבק הרחה. "בבקשה, המשך בהצהרה המעניינת מאוד שלך."

"לא היה במשרד שום דבר חוץ מכמה כיסאות עץ ושולחן אורן, שמאחוריו ישב איש קטן עם ראש עוד יותר אדום משלי. הוא אמר כמה מילים לכל מועמד כשניגש, ואז תמיד הצליח למצוא בו איזה פגם שיפסול אותו. קבלת משרה לא נראתה דבר כל כך קל בסופו של דבר. אבל כשהגיע התור שלנו, האיש הקטן היה נוח אליי הרבה יותר מאשר לכל האחרים, והוא סגר את הדלת כשנכנסנו, כדי שיוכל לדבר איתנו ביחידות.

"'זה מר ג'ייבז ווילסון,' אמר העוזר שלי, 'והוא מוכן למלא משרה באגודה.'

"'והוא מתאים לה להפליא,' ענה השני. 'יש לו כל הדרישות. אינני זוכר מתי ראיתי משהו כל כך יפה.' הוא צעד צעד אחורה, הטה את ראשו הצידה, ובהה בשיער שלי עד שהרגשתי די נבוך. ואז פתאום זינק קדימה, לחץ את ידי בחוזקה, ובירך אותי בחום על הצלחתי.

"'יהיה זה עוול להסס,' אמר. 'אבל אני בטוח שתסלח לי שאני נוקט אמצעי זהירות מתבקש.' ועם זה תפס את השיער שלי בשתי ידיו, ומשך עד שצעקתי מכאב. 'יש דמעות בעיניך,' אמר כשעזב אותי. 'אני רואה שהכל כמו שצריך. אבל אנחנו חייבים להיזהר, כי פעמיים רימו אותנו בפאות ופעם אחת בצבע. יכולתי לספר לך סיפורים על שעוות סנדלרים שהיו מגעילים אותך מהטבע האנושי.' הוא ניגש לחלון וצעק דרכו בכל כוחו שהמשרה אוישה. אנחת אכזבה עלתה מלמטה, וכל האנשים התפזרו לכיוונים שונים, עד שלא נראה אף ראש אדום חוץ משלי ומשל המנהל.

"'שמי,' אמר, 'הוא מר דנקן רוס, ואני עצמי אחד מהמקבלים קצבה מהקרן שהשאיר הנדיב האציל שלנו. אתה נשוי, מר ווילסון? יש לך משפחה?'

"עניתי שאין לי.

"פניו נפלו מיד.

"'אלוהים!' אמר בכובד ראש. 'זה רציני מאוד באמת! אני מצטער לשמוע אותך אומר את זה. הקרן נועדה, כמובן, להרבות ולהפיץ את אדומי השיער, וגם לפרנס אותם. מצער מאוד שאתה רווק.'

"הפנים שלי התארכו לשמע זה, מר הולמס, כי חשבתי שבסופו של דבר לא אקבל את המשרה. אבל אחרי שחשב על זה כמה דקות, הוא אמר שזה יהיה בסדר.

"'במקרה של אדם אחר,' אמר, 'ההתנגדות עשויה הייתה להיות מכרעת. אבל אנחנו חייבים לעשות הנחה לטובת אדם עם שיער כמו שלך. מתי תוכל להתחיל בתפקידיך החדשים?'

"'נו, זה קצת לא נוח, כי כבר יש לי עסק,' אמרתי.

"'אה, אל תדאג לזה, מר ווילסון!' אמר וינסנט ספולדינג. 'אני אוכל לטפל בזה בשבילך.'

"'מה יהיו השעות?' שאלתי.

"'מעשר עד שתיים.'

"ובכן, עסק של משכונאות מתנהל בעיקר בערב, מר הולמס, במיוחד בערבי חמישי ושישי, שהם ממש לפני יום התשלום. אז זה התאים לי מאוד להרוויח קצת בבקרים. וחוץ מזה, ידעתי שהעוזר שלי הוא איש טוב, ושהוא יטפל בכל מה שיצוץ.

"'זה יתאים לי מאוד,' אמרתי. 'והתשלום?'

"'ארבע לירות לשבוע.'

"'והעבודה?'

"'סמלית בלבד.'

"'למה אתה קורא סמלית בלבד?'

"'נו, אתה צריך להיות במשרד, או לפחות בבניין, כל הזמן. אם תצא, תאבד את כל מעמדך לתמיד. הצוואה ברורה מאוד בנקודה הזאת. אתה לא עומד בתנאים אם תזוז מהמשרד בזמן הזה.'

"'זה רק ארבע שעות ביום, ולא אחשוב לצאת,' אמרתי.

"'שום תירוץ לא יועיל,' אמר מר דנקן רוס. 'לא מחלה, לא עסקים ולא שום דבר אחר. שם אתה חייב להישאר, או שתאבד את המשרה שלך.'

"'והעבודה?'

"'היא להעתיק את האנציקלופדיה בריטניקה. הנה הכרך הראשון שלה בארון ההוא. אתה צריך להביא דיו, עטים ונייר סופג משלך, אבל אנחנו מספקים את השולחן ואת הכיסא. תהיה מוכן מחר?'

"'בהחלט,' עניתי.

"'אם כך, שלום, מר ג'ייבז ווילסון, ותן לי לברך אותך שוב על המשרה החשובה שהיה לך המזל להשיג.' הוא ליווה אותי בקידה החוצה מהחדר, והלכתי הביתה עם העוזר שלי, בקושי יודע מה להגיד או לעשות, כל כך שמחתי על מזלי הטוב.

"נו, חשבתי על העניין כל היום, ועד הערב שוב הייתי במצב רוח ירוד. כי כבר שכנעתי את עצמי לגמרי שכל העניין חייב להיות איזו מתיחה או הונאה גדולה, אף שלא יכולתי לדמיין מה מטרתה. נראה מעבר לכל אמונה שמישהו יכתוב צוואה כזאת, או שישלמו סכום כזה תמורת דבר כל כך פשוט כמו העתקת האנציקלופדיה בריטניקה. וינסנט ספולדינג עשה מה שיכול כדי לעודד אותי, אבל עד שעת השינה שכנעתי את עצמי לוותר על כל העניין. אבל בבוקר החלטתי ללכת לראות בכל זאת, אז קניתי בקבוק דיו בפרוטה, ועם עט נוצה ושבעה גיליונות נייר כתיבה, יצאתי לחצר פופ.

"נו, להפתעתי ולשמחתי, הכל היה בסדר גמור. השולחן היה ערוך ומוכן בשבילי, ומר דנקן רוס היה שם כדי לראות שאני מתחיל לעבוד כמו שצריך. הוא התחיל אותי באות א', ואז עזב אותי. אבל הוא היה קופץ מדי פעם לראות שהכל בסדר איתי. בשתיים הוא איחל לי יום טוב, החמיא לי על הכמות שכתבתי, ונעל אחריי את דלת המשרד.

"זה נמשך יום אחרי יום, מר הולמס, וביום שבת המנהל נכנס והטיח על השולחן ארבעה סוברינים מזהב בשביל העבודה של השבוע שלי. כך היה גם בשבוע שאחריו, וגם בשבוע שאחריו. כל בוקר הייתי שם בעשר, וכל אחר צהריים יצאתי בשתיים. בהדרגה מר דנקן רוס התחיל להיכנס רק פעם אחת בבוקר, ואחר כך, אחרי זמן מה, הוא לא נכנס בכלל. ובכל זאת, כמובן, אף פעם לא העזתי לצאת מהחדר אפילו לרגע, כי לא הייתי בטוח מתי הוא עשוי לבוא, והמשרה הייתה כל כך טובה ומתאימה לי כל כך, שלא הייתי מסתכן באובדן שלה.

"שמונה שבועות עברו כך, וכתבתי על אבירים ועל אדריכלות ועל אומנות הקשת ועל אטיקה ועל אבות המנזר, וקיוויתי שבחריצות אגיע לאות ב' בקרוב. זה עלה לי משהו בנייר, וכמעט מילאתי מדף שלם בכתבים שלי. ואז פתאום כל העסק נגמר."

"נגמר?"

"כן, אדוני. ולא מאוחר יותר מהבוקר. הלכתי לעבודה שלי כרגיל בעשר, אבל הדלת הייתה סגורה ונעולה, עם ריבוע קטן של קרטון שנתקע באמצע הלוח בנעץ. הנה הוא, ואתה יכול לקרוא בעצמך."

הוא הרים פיסת קרטון לבנה בערך בגודל של דף נייר מכתבים. היה כתוב עליה כך:

"אגודת אדומי השיער פורקה. 9 באוקטובר 1890."

שרלוק הולמס ואני סקרנו את ההודעה הקצרה הזאת ואת הפנים המצטערות שמאחוריה, עד שהצד הקומי של העניין גבר כל כך על כל שיקול אחר, ששנינו פרצנו בשאגת צחוק.

"אינני רואה שיש פה משהו מצחיק במיוחד," קרא הלקוח שלנו, והסמיק עד שורשי ראשו הבוער. "אם אתם לא יכולים לעשות שום דבר טוב יותר מלצחוק עליי, אני יכול ללכת למקום אחר."

"לא, לא," קרא הולמס, ודחף אותו בחזרה לכיסא שממנו קם למחצה. "באמת לא הייתי מוותר על המקרה שלך בשום הון שבעולם. הוא יוצא דופן באופן מרענן ביותר. אבל יש בו, אם תסלח לי שאני אומר זאת, משהו קצת מצחיק. בבקשה, אילו צעדים נקטת כשמצאת את הכרטיס על הדלת?"

"הייתי המום, אדוני. לא ידעתי מה לעשות. אחר כך ביקרתי במשרדים שמסביב, אבל אף אחד מהם לא נראה כאילו הוא יודע משהו על זה. לבסוף הלכתי לבעל הבית, שהוא רואה חשבון שגר בקומת הקרקע, ושאלתי אותו אם הוא יכול לספר לי מה עלה בגורל אגודת אדומי השיער. הוא אמר שמעולם לא שמע על גוף כזה. אחר כך שאלתי אותו מי זה מר דנקן רוס. הוא ענה שהשם חדש לו.

"'נו,' אמרתי, 'הג'נטלמן במספר 4.'

"'מה, האיש האדמוני?'

"'כן.'

"'אה,' אמר, 'שמו היה ויליאם מוריס. הוא היה עורך דין, והשתמש בחדר שלי כפתרון זמני עד שהמשרדים החדשים שלו יהיו מוכנים. הוא עזב אתמול.'

"'איפה אוכל למצוא אותו?'

"'אה, במשרדים החדשים שלו. הוא אמר לי את הכתובת. כן, רחוב קינג אדוארד 17, ליד סנט פול.'

"יצאתי לדרך, מר הולמס, אבל כשהגעתי לכתובת הזאת, היה שם בית חרושת לפיקות ברך מלאכותיות, ואף אחד שם לא שמע אף פעם לא על מר ויליאם מוריס ולא על מר דנקן רוס."

"ומה עשית אז?" שאל הולמס.

"הלכתי הביתה לכיכר זקסה־קובורג, ושמעתי לעצת העוזר שלי. אבל הוא לא יכול היה לעזור לי בשום דרך. הוא רק יכול היה להגיד שאם אחכה, אשמע בדואר. אבל זה לא היה מספיק טוב, מר הולמס. לא רציתי לאבד מקום כזה בלי מאבק. אז, מכיוון ששמעתי שאתה טוב מספיק לתת עצות לאנשים עניים שזקוקים להן, באתי אליך מיד."

"ועשית בחוכמה רבה," אמר הולמס. "המקרה שלך יוצא דופן ביותר, ואשמח לבדוק אותו. ממה שסיפרת לי, אני חושב שייתכן שתלויים בו עניינים חמורים יותר ממה שנראה במבט ראשון."

"חמורים מספיק!" אמר מר ג'ייבז ווילסון. "הרי איבדתי ארבע לירות לשבוע."

"ככל שזה נוגע לך אישית," העיר הולמס, "אינני רואה שיש לך טענה כלשהי נגד האגודה יוצאת הדופן הזאת. להפך, אתה, כפי שאני מבין, עשיר יותר בכשלושים לירות, שלא לדבר על הידע המפורט שרכשת בכל נושא שמתחיל באות א'. לא הפסדת בגללם שום דבר."

"לא, אדוני. אבל אני רוצה לגלות עליהם, ומי הם, ומה הייתה מטרתם כשעשו לי את המתיחה הזאת, אם זו הייתה מתיחה. זו הייתה בדיחה יקרה למדי בשבילם, כי היא עלתה להם שלושים ושתיים לירות."

"נשתדל להבהיר לך את הנקודות האלה. וקודם כל, שאלה או שתיים, מר ווילסון. העוזר שלך, שהפנה לראשונה את תשומת ליבך למודעה, כמה זמן הוא היה אצלך?"

"בערך חודש אז."

"איך הוא הגיע?"

"בתגובה למודעה."

"הוא היה המועמד היחיד?"

"לא, היו לי תריסר."

"למה בחרת בו?"

"כי הוא היה זריז ויבוא בזול."

"בחצי שכר, למעשה."

"כן."

"איך הוא נראה, וינסנט ספולדינג הזה?"

"קטן, בנוי חזק, זריז מאוד בהליכותיו, בלי שערות על הפנים, אף שהוא לא רחוק משלושים. יש לו כתם לבן של חומצה על המצח."

הולמס הזדקף בכיסאו בהתרגשות ניכרת. "כך חשבתי," אמר. "שמת לב פעם שהאוזניים שלו מחוררות לעגילים?"

"כן, אדוני. הוא סיפר לי שצוענייה עשתה לו את זה כשהיה נער."

"המ!" אמר הולמס, ושקע לאחור במחשבה עמוקה. "הוא עדיין אצלך?"

"אה, כן, אדוני. רק עכשיו עזבתי אותו."

"והעסק שלך מטופל בהיעדרך?"

"אין במה להתלונן, אדוני. אף פעם אין הרבה עבודה בבוקר."

"זה יספיק, מר ווילסון. אשמח לתת לך חוות דעת בנושא במשך יום או יומיים. היום שבת, ואני מקווה שעד יום שני נגיע למסקנה."

"נו, ווטסון," אמר הולמס כשהמבקר שלנו עזב אותנו, "מה אתה מבין מכל זה?"

"אני לא מבין מזה כלום," עניתי בכנות. "זה עסק מסתורי ביותר."

"ככלל," אמר הולמס, "ככל שדבר משונה יותר, כך הוא מתגלה כפחות מסתורי. הפשעים השגרתיים וחסרי הייחוד הם שבאמת מבלבלים, כמו שפנים רגילות הן הקשות ביותר לזיהוי. אבל אני חייב למהר בעניין הזה."

"מה אתה הולך לעשות, אם כך?" שאלתי.

"לעשן," ענה. "זו בעיה של שלוש מקטרות לפחות, ואני מבקש שלא תדבר איתי חמישים דקות." הוא התכרבל בכיסאו, עם ברכיו הדקות מורמות עד אפו הנשרי, ושם ישב בעיניים עצומות, ומקטרת החרס השחורה שלו בולטת כמו מקור של ציפור מוזרה. הגעתי למסקנה שהוא נרדם, ובאמת גם אני התחלתי להתנמנם, כשפתאום קפץ מכיסאו בתנועה של אדם שהחליט, והניח את המקטרת שלו על מדף האח.

"סרסאטה מנגן היום אחר הצהריים באולם סנט ג'יימס," העיר. "מה אתה חושב, ווטסון? המטופלים שלך יכולים לוותר עליך לכמה שעות?"

"אין לי מה לעשות היום. העבודה שלי אף פעם לא תובענית במיוחד."

"אז שים את הכובע ובוא. אני עובר קודם דרך הסיטי, ונוכל לאכול ארוחת צהריים בדרך. אני שם לב שיש הרבה מוזיקה גרמנית בתוכנית, שהיא יותר לטעמי מהאיטלקית או הצרפתית. היא מופנמת, ואני רוצה להתבונן פנימה. בוא!"

נסענו ברכבת התחתית עד אלדרסגייט, והליכה קצרה הביאה אותנו לכיכר זקסה־קובורג, זירת הסיפור המשונה ששמענו בבוקר. זה היה מקום צפוף, קטן ומרופט שמנסה להיראות מכובד, שבו ארבע שורות של בתי לבנים עכורים בני שתי קומות השקיפו על מתחם קטן מגודר, שבו מדשאה של עשב עבות וכמה שיחי דפנה דהויים נאבקו מאבק קשה באוויר מלא עשן ולא ידידותי. שלושה כדורים מוזהבים ושלט חום שעליו "ג'ייבז ווילסון" באותיות לבנות, על בית פינתי, הכריזו על המקום שבו הלקוח האדמוני שלנו ניהל את עסקו.

שרלוק הולמס עצר לפניו, ראשו מוטה הצידה, ובחן הכל, ועיניו מבהיקות בין עפעפיים מכווצים. אחר כך הלך לאט במעלה הרחוב, ואז שוב חזרה עד הפינה, ועדיין מסתכל בחדות על הבתים. לבסוף חזר לבית המשכון, ואחרי שהכה בחוזקה על המדרכה במקלו פעמיים או שלוש, ניגש לדלת ודפק. היא נפתחה מיד על ידי בחור צעיר, מגולח למשעי ובעל מראה נבון, שהזמין אותו להיכנס.

"תודה," אמר הולמס, "רק רציתי לשאול אותך איך היית הולך מכאן לסטרנד."

"שלישית ימינה, רביעית שמאלה," ענה העוזר מיד, וסגר את הדלת.

"בחור חכם, הזה," העיר הולמס כשהלכנו משם. "לפי שיקול דעתי, הוא האיש הרביעי בחוכמתו בלונדון, ובאשר לתעוזה, אינני בטוח שאין לו טענה למקום השלישי. ידעתי עליו משהו קודם."

"ברור," אמרתי, "שהעוזר של מר ווילסון ממלא תפקיד חשוב בתעלומה של אגודת אדומי השיער. אני בטוח ששאלת על הדרך רק כדי שתוכל לראות אותו."

"לא אותו."

"אז מה?"

"את הברכיים של המכנסיים שלו."

"ומה ראית?"

"את מה שציפיתי לראות."

"למה הכית במדרכה?"

"דוקטור יקר, זה זמן להתבוננות, לא לדיבורים. אנחנו מרגלים בארץ האויב. אנחנו יודעים משהו על כיכר זקסה־קובורג. בוא נחקור עכשיו את החלקים שנמצאים מאחוריה."

הדרך שבה מצאנו את עצמנו כשפנינו בפינה מכיכר זקסה־קובורג המבודדת, הייתה ניגוד גדול לה, כמו חזית של תמונה לגבה. היא הייתה אחד העורקים הראשיים שהובילו את התנועה של הסיטי לצפון ולמערב. הכביש היה חסום בזרם העצום של המסחר שזרם בגאות כפולה פנימה והחוצה, והמדרכות היו שחורות מנחיל ממהר של הולכי רגל. היה קשה להבין, כשהסתכלנו על שורת החנויות היפות ובנייני העסקים המפוארים, שהם באמת גובלים מצידם השני בכיכר הדהויה והעומדת שזה עתה עזבנו.

"תן לי לראות," אמר הולמס, עומד בפינה ומעיף מבט לאורך השורה. "הייתי רוצה רק לזכור את סדר הבתים כאן. זה תחביב שלי, להכיר את לונדון בדיוק. יש את מורטימר, הטבקאי, חנות העיתונים הקטנה, סניף קובורג של בנק הסיטי והפרברים, המסעדה הצמחונית, ומחסן בניית הכרכרות של מקפרליין. זה מביא אותנו ממש עד הגוש השני. ועכשיו, דוקטור, סיימנו את העבודה שלנו, אז הגיע הזמן שנשחק קצת. כריך וכוס קפה, ואז לארץ הכינורות, שבה הכל מתיקות ועדינות והרמוניה, ואין לקוחות אדומי שיער שיציקו לנו בחידות שלהם."

ידידי היה מוזיקאי נלהב, שבעצמו לא רק נגן מוכשר מאוד, אלא גם מלחין בעל ערך לא רגיל. כל אחר הצהריים הוא ישב באולם, עטוף באושר המושלם ביותר, מנופף בעדינות באצבעותיו הארוכות והדקות לפי קצב המוזיקה, ואילו פניו המחייכות בעדינות ועיניו הרפויות והחולמניות היו שונות ככל שאפשר לדמיין מאלה של הולמס הכלב הגשש, הולמס חסר הרחמים, חד השכל והזריז, סוכן הפשע. באופיו המיוחד, הטבע הכפול שלו בא לידי ביטוי לסירוגין, והדיוק והפיקחות הקיצוניים שלו ייצגו, כפי שחשבתי לעתים קרובות, את התגובה נגד מצב הרוח הפיוטי וההגותי שלפעמים שלט בו.

נדנוד הטבע שלו לקח אותו מרפיון קיצוני למרץ בולעני. וכפי שידעתי היטב, הוא מעולם לא היה מסוכן באמת כמו כשהוא היה שרוע ימים שלמים בכורסתו בין האלתורים שלו לבין ספריו העתיקים. אז הייתה תאוות הציד תוקפת אותו פתאום, וכוח ההיגיון המבריק שלו היה מתרומם לרמה של אינטואיציה, עד שאלה שלא הכירו את שיטותיו היו מביטים בו בחשד, כמו באדם שהידע שלו אינו כשל בני תמותה אחרים. כשראיתי אותו באותו אחר צהריים שקוע כל כך במוזיקה באולם סנט ג'יימס, הרגשתי שזמן רע עשוי להתקרב לאלה שהוא שם לעצמו לצוד.

"אתה רוצה ללכת הביתה, בלי ספק, דוקטור," העיר כשיצאנו.

"כן, זה יהיה טוב."

"ולי יש עסק לעשות שייקח כמה שעות. העסק הזה בכיכר קובורג רציני."

"למה רציני?"

"מתוכנן פשע ניכר. יש לי כל סיבה להאמין שנגיע בזמן כדי לעצור אותו. אבל זה שהיום שבת מסבך קצת את העניינים. אצטרך את עזרתך הלילה."

"באיזו שעה?"

"עשר יהיה מוקדם מספיק."

"אהיה ברחוב בייקר בעשר."

"טוב מאוד. ותשמע, דוקטור, ייתכן שתהיה קצת סכנה, אז היה נא טוב לשים את אקדח הצבא שלך בכיס." הוא נופף בידו, הסתובב על עקביו, ונעלם ברגע בין ההמון.

אני מקווה שאינני טיפש יותר משכניי, אבל תמיד הייתי מדוכא מתחושת הטיפשות שלי בעניינים שלי עם שרלוק הולמס. הנה שמעתי את מה שהוא שמע, ראיתי את מה שהוא ראה, ובכל זאת מדבריו היה ברור שהוא רואה בבהירות לא רק את מה שקרה, אלא גם את מה שעומד לקרות, ואילו בשבילי כל העסק עדיין היה מבולבל ומגוחך. כשנסעתי הביתה לביתי בקנזינגטון, חשבתי על הכל, מהסיפור יוצא הדופן של המעתיק האדמוני של האנציקלופדיה ועד הביקור בכיכר זקסה־קובורג, והמילים המבשרות רעות שבהן נפרד ממני. מה זה המסע הלילי הזה, ולמה עליי ללכת חמוש? לאן אנחנו הולכים, ומה עלינו לעשות? הולמס רמז לי שהעוזר חלק הפנים של המשכונאי הוא אדם מסוכן, אדם שעשוי לשחק משחק עמוק. ניסיתי לפענח את זה, אבל ויתרתי בייאוש והנחתי לעניין עד שהלילה יביא הסבר.

השעה הייתה תשע ורבע כשיצאתי מהבית ועשיתי את דרכי דרך הפארק, וכך דרך רחוב אוקספורד לרחוב בייקר. שתי כרכרות שכורות עמדו ליד הדלת, וכשנכנסתי למסדרון שמעתי קולות מלמעלה. כשנכנסתי לחדרו, מצאתי את הולמס בשיחה ערה עם שני אנשים. באחד מהם זיהיתי את פיטר ג'ונס, הסוכן המשטרתי הרשמי, ואילו השני היה איש ארוך, רזה ועצוב פנים, עם כובע מבריק מאוד ופראק מכובד עד כדי מועקה.

"הא! הקבוצה שלנו שלמה," אמר הולמס, מכפתר את מעיל המלחים שלו ולוקח את שוט הציד הכבד שלו מהמתלה. "ווטסון, אני חושב שאתה מכיר את מר ג'ונס, מסקוטלנד יארד? תן לי להציג לך את מר מריוות'ר, שיהיה השותף שלנו בהרפתקה של הלילה."

"אנחנו שוב צדים בזוגות, דוקטור, אתה רואה," אמר ג'ונס בדרכו החשובה. "החבר שלנו כאן הוא איש נפלא להתחלת מרדף. כל מה שהוא צריך זה כלב זקן שיעזור לו לרוץ ולתפוס."

"אני מקווה שהמרדף שלנו לא יסתיים במרדף אחר אווז בר," העיר מר מריוות'ר בקדרות.

"אתה יכול לתת אמון רב במר הולמס, אדוני," אמר הסוכן המשטרתי ברוב חשיבות. "יש לו שיטות קטנות משלו, שהן, אם לא יפריע לו שאני אומר זאת, קצת תיאורטיות ודמיוניות מדי, אבל יש בו את החומרים של בלש. לא יהיה מוגזם לומר שפעם או פעמיים, כמו בעסק של רצח שולטו ושל אוצר אגרה, הוא היה קרוב יותר לאמת מהכוח הרשמי."

"אה, אם אתה אומר כך, מר ג'ונס, זה בסדר," אמר הזר ברוב כבוד. "ובכל זאת, אני מודה שאני מתגעגע למשחק הקלפים שלי. זה ליל השבת הראשון בעשרים ושבע שנים שבו לא שיחקתי את המשחק שלי."

"אני חושב שתגלה," אמר שרלוק הולמס, "שתשחק הלילה על סכום גבוה יותר משאי פעם שיחקת, ושהמשחק יהיה מרגש יותר. בשבילך, מר מריוות'ר, הסכום יהיה כשלושים אלף לירות. ובשבילך, ג'ונס, זה יהיה האיש שאתה רוצה לשים עליו את ידיך."

"ג'ון קליי, הרוצח, הגנב, מפיץ המטבעות המזויפים והזייפן. הוא איש צעיר, מר מריוות'ר, אבל הוא בראש המקצוע שלו, והייתי מעדיף לשים את האזיקים שלי עליו מאשר על כל פושע אחר בלונדון. הוא איש יוצא דופן, ג'ון קליי הצעיר. סבא שלו היה דוכס מלכותי, והוא עצמו למד באיטון ובאוקספורד. המוח שלו ערמומי כמו האצבעות שלו, ואף שאנחנו נתקלים בסימנים שלו בכל פינה, אנחנו אף פעם לא יודעים איפה למצוא את האיש עצמו. הוא יפרוץ לבית בסקוטלנד שבוע אחד, ויגייס כסף לבניית בית יתומים בקורנוול בשבוע שאחריו. אני על עקבותיו כבר שנים, ועוד לא ראיתי אותו בעיניי."

"אני מקווה שתהיה לי ההנאה להציג אותו בפניך הלילה. גם לי היו תקריות קטנות אחת או שתיים עם מר ג'ון קליי, ואני מסכים איתך שהוא בראש המקצוע שלו. אבל כבר אחרי עשר, והגיע הזמן לצאת. אם שניכם תיקחו את הכרכרה הראשונה, ווטסון ואני ניסע אחריכם בשנייה."

שרלוק הולמס לא היה דברן במיוחד במהלך הנסיעה הארוכה, ונשען לאחור בכרכרה, מזמזם את המנגינות ששמע אחר הצהריים. קרקשנו דרך מבוך אינסופי של רחובות מוארים בגז, עד שיצאנו לרחוב פרינגטון.

"אנחנו קרובים עכשיו," העיר ידידי. "הבחור הזה, מריוות'ר, הוא מנהל בנק, ויש לו עניין אישי בפרשה. חשבתי שכדאי שגם ג'ונס יהיה איתנו. הוא לא בחור רע, אף שהוא טיפש גמור במקצוע שלו. יש לו מעלה חיובית אחת. הוא אמיץ כמו בולדוג ועקשן כמו לובסטר, אם הוא תופס מישהו בצבתות שלו. הנה הגענו, והם מחכים לנו."

הגענו לאותו רחוב הומה שבו מצאנו את עצמנו בבוקר. הכרכרות שלנו שוחררו, ובהדרכת מר מריוות'ר עברנו במעבר צר ודרך דלת צדדית, שהוא פתח לנו. בפנים היה מסדרון קטן, שהסתיים בשער ברזל מסיבי מאוד. גם הוא נפתח, והוביל במורד גרם מדרגות אבן מתפתלות, שהסתיים בשער מאיים נוסף. מר מריוות'ר עצר להדליק פנס, ואז הוביל אותנו במורד מעבר חשוך שהדיף ריח אדמה, וכך, אחרי שפתח דלת שלישית, לתוך מרתף עצום, שהיה גדוש מסביב בארגזים ובתיבות מסיביות.

"אתם לא פגיעים במיוחד מלמעלה," העיר הולמס, כשהרים את הפנס והביט סביבו.

"וגם לא מלמטה," אמר מר מריוות'ר, והכה במקלו על הלוחות שריצפו את הרצפה. "אלוהים, זה נשמע חלול לגמרי!" העיר, והרים את עיניו בהפתעה.

"אני באמת חייב לבקש ממך להיות קצת יותר שקט!" אמר הולמס בחומרה. "כבר סיכנת את כל הצלחת המסע שלנו. האם אוכל לבקש שתהיה טוב לב לשבת על אחת התיבות האלה, ולא להתערב?"

מר מריוות'ר החגיגי התיישב על ארגז, עם הבעה פגועה מאוד על פניו, ואילו הולמס נפל על ברכיו על הרצפה, ועם הפנס וזכוכית מגדלת התחיל לבחון בקפידה את הסדקים בין האבנים. כמה שניות הספיקו כדי לספק אותו, כי הוא קפץ שוב על רגליו ושם את הזכוכית בכיסו.

"יש לנו לפחות שעה לפנינו," העיר, "כי הם בקושי יכולים לעשות צעד כלשהו עד שהמשכונאי הטוב יהיה בבטחה במיטה. אז הם לא יאבדו אף דקה, כי ככל שיעשו את העבודה שלהם מוקדם יותר, כך יהיה להם יותר זמן לבריחה. אנחנו נמצאים כרגע, דוקטור, כפי שבלי ספק ניחשת, במרתף של סניף הסיטי של אחד הבנקים המרכזיים של לונדון. מר מריוות'ר הוא יושב ראש הדירקטוריון, והוא יסביר לך שיש סיבות לכך שהפושעים הנועזים יותר של לונדון מתעניינים כרגע במרתף הזה עניין רב."

"זה הזהב הצרפתי שלנו," לחש המנהל. "קיבלנו כמה אזהרות שעשוי להיעשות ניסיון לשלוח בו יד."

"הזהב הצרפתי שלכם?"

"כן. לפני כמה חודשים הייתה לנו הזדמנות לחזק את המשאבים שלנו, ולשם כך שאלנו שלושים אלף נפוליאונים מהבנק של צרפת. נודע שמעולם לא היה לנו צורך לפרוק את הכסף, ושהוא עדיין מונח במרתף שלנו. הארגז שאני יושב עליו מכיל אלפיים נפוליאונים ארוזים בין שכבות של רדיד עופרת. עתודת הזהב שלנו גדולה הרבה יותר כרגע ממה שמחזיקים בדרך כלל בסניף אחד, ולמנהלים היו חששות בנושא."

"שהיו מוצדקים מאוד," העיר הולמס. "ועכשיו הגיע הזמן שנסדר את התוכניות הקטנות שלנו. אני מצפה שתוך שעה העניינים יגיעו לשיאם. בינתיים, מר מריוות'ר, אנחנו חייבים לשים את המסך על הפנס הכהה הזה."

"ולשבת בחושך?"

"אני חושש שכן. הבאתי חפיסת קלפים בכיסי, וחשבתי שמכיוון שאנחנו רביעייה, אולי תוכל בכל זאת לשחק את המשחק שלך. אבל אני רואה שההכנות של האויב הגיעו רחוק כל כך, שאנחנו לא יכולים להסתכן בנוכחות של אור. וקודם כל, אנחנו חייבים לבחור את העמדות שלנו. אלה אנשים נועזים, ואף שנתפוס אותם בעמדת נחיתות, הם עלולים לפגוע בנו אם לא נהיה זהירים. אני אעמוד מאחורי הארגז הזה, ואתם תסתתרו מאחורי אלה. ואז, כשאאיר עליהם באור, הסתגרו עליהם מהר. אם הם יירו, ווטסון, אל תהסס לירות בהם."

הנחתי את האקדח שלי, דרוך, על ראש תיבת העץ שמאחוריה התכופפתי. הולמס הסיט את המכסה על חזית הפנס שלו, והשאיר אותנו בחושך מוחלט, חושך גמור כזה שמעולם לא חוויתי קודם. ריח של מתכת חמה נשאר כדי להבטיח לנו שהאור עדיין שם, מוכן להבזיק בכל רגע. בשבילי, כשעצביי מתוחים עד קצה הציפייה, היה משהו מדכא ומשתק באפלה הפתאומית, ובאוויר הקר והלח של המרתף.

"יש להם רק דרך נסיגה אחת," לחש הולמס. "והיא חזרה דרך הבית אל כיכר זקסה־קובורג. אני מקווה שעשית מה שביקשתי ממך, ג'ונס?"

"יש לי מפקח ושני שוטרים שמחכים בדלת הקדמית."

"אז סתמנו את כל החורים. ועכשיו אנחנו חייבים לשתוק ולחכות."

כמה ארוך נראה הזמן! כשהשווינו רשימות אחר כך, זו הייתה רק שעה ורבע, אבל לי נדמה היה שהלילה כמעט עבר, והשחר עולה מעלינו. הגפיים שלי היו עייפות ונוקשות, כי פחדתי לשנות את התנוחה שלי. ובכל זאת עצביי היו מתוחים עד הקצה, ושמיעתי הייתה חדה כל כך, שיכולתי לשמוע לא רק את הנשימה העדינה של חבריי, אלא גם להבחין בין השאיפה העמוקה והכבדה של ג'ונס המגושם לבין הצליל הדק והנאנח של מנהל הבנק. מהעמדה שלי יכולתי להסתכל מעל התיבה לכיוון הרצפה. פתאום עיניי קלטו הבזק של אור.

בהתחלה זה היה רק ניצוץ עכור על רצפת האבן. אחר כך הוא התארך עד שנעשה קו צהוב, ואז, בלי שום אזהרה או קול, נראה כאילו נפער חתך, ויד הופיעה, יד לבנה, כמעט נשית, שגיששה במרכז הכתם הקטן של האור. במשך דקה או יותר, היד, עם אצבעותיה המתפתלות, בלטה מתוך הרצפה. אחר כך היא נמשכה פנימה פתאום כפי שהופיעה, והכל היה שוב חשוך, חוץ מהניצוץ העכור היחיד שסימן סדק בין האבנים.

אבל היעלמותו הייתה רק לרגע. בקול קריעה ותלישה, אחת האבנים הרחבות והלבנות התהפכה על צידה והשאירה חור מרובע ופעור, שדרכו זרם אור של פנס. מעל השפה הציצו פנים חדות ונעריות, שהביטו בדריכות סביבן. ואז, ביד על כל צד של הפתח, משך את עצמו עד גובה הכתפיים ועד גובה המותניים, עד שברך אחת נחה על השפה. ברגע נוסף הוא עמד ליד החור ומשך אחריו שותף, גמיש וקטן כמוהו, עם פנים חיוורות ורעמה של שיער אדום מאוד.

"הכל פנוי," לחש. "יש לך את האזמל ואת השקים? אלוהים אדירים! קפוץ, ארצ'י, קפוץ, ואני אסתדר!"

שרלוק הולמס זינק ותפס את הפולש בצווארון. השני צלל במורד החור, ושמעתי קול של בד נקרע כשג'ונס נאחז בשולי מעילו. האור הבזיק על קנה של אקדח, אבל שוט הציד של הולמס נחת על פרק ידו של האיש, והאקדח צלצל על רצפת האבן.

"זה לא יעזור, ג'ון קליי," אמר הולמס בנועם. "אין לך שום סיכוי."

"כך אני רואה," ענה השני בקור רוח מוחלט. "אני מניח שהחבר שלי בסדר, אף שאני רואה שתפסתם את שולי המעיל שלו."

"שלושה אנשים מחכים לו בדלת," אמר הולמס.

"אה, באמת! נראה שעשית את העבודה ביסודיות רבה. אני חייב להחמיא לך."

"ואני לך," ענה הולמס. "הרעיון שלך עם אדומי השיער היה חדשני ויעיל מאוד."

"תראה את החבר שלך שוב בקרוב," אמר ג'ונס. "הוא מהיר ממני בירידה לחורים. רק תושיט ידיים בזמן שאני שם את האזיקים."

"אני מבקש שלא תיגע בי בידיים המטונפות שלך," העיר האסיר שלנו כשהאזיקים קרקשו על פרקי ידיו. "ייתכן שאינך מודע לכך שזורם בעורקיי דם מלכותי. היה גם טוב לב, כשאתה פונה אליי, לומר תמיד 'אדוני' ו'בבקשה'."

"בסדר," אמר ג'ונס בבהייה ובצחקוק. "נו, האם תואיל בבקשה, אדוני, לצעוד למעלה, שם נוכל להשיג כרכרה שתישא את הוד מעלתך לתחנת המשטרה?"

"כך טוב יותר," אמר ג'ון קליי בשלווה. הוא קד קידה רחבה לשלושתנו, והלך בשקט במשמורת הבלש.

"באמת, מר הולמס," אמר מר מריוות'ר כשהלכנו אחריהם מהמרתף, "אינני יודע איך הבנק יכול להודות לך או לגמול לך. אין ספק שגילית וסיכלת בדרך המושלמת ביותר את אחד הניסיונות הנחושים ביותר לשוד בנק שנתקלתי בהם אי פעם."

"היו לי חשבון או שניים קטנים משלי לסגור עם מר ג'ון קליי," אמר הולמס. "היו לי הוצאות קטנות בעניין הזה, שאני אצפה שהבנק יחזיר, אבל מעבר לזה, אני מתוגמל בשפע בכך שזכיתי בחוויה שהיא ייחודית במובנים רבים, ובכך ששמעתי את הסיפור יוצא הדופן ביותר של אגודת אדומי השיער."

"אתה מבין, ווטסון," הסביר בשעות המוקדמות של הבוקר, כשישבנו על כוס משקה ברחוב בייקר, "היה ברור לגמרי מההתחלה שהמטרה האפשרית היחידה של העסק הדמיוני למדי הזה, של המודעה של האגודה ושל העתקת האנציקלופדיה, חייבת להיות להוציא את המשכונאי הלא מבריק במיוחד הזה מהדרך במשך כמה שעות בכל יום. זו הייתה דרך מוזרה לסדר את זה, אבל באמת, יהיה קשה להציע דרך טובה יותר. השיטה הוצעה בלי ספק למוחו המחוכם של קליי בזכות צבע השיער של השותף שלו. ארבע הלירות לשבוע היו פיתיון שחייב למשוך אותו, ומה זה היה בשבילם, כשהם שיחקו על אלפים? הם פרסמו את המודעה, נוכל אחד מחזיק את המשרד הזמני, הנוכל השני משדל את האיש להגיש מועמדות, ויחד הם מצליחים להבטיח את היעדרו בכל בוקר בשבוע. מהרגע ששמעתי שהעוזר בא בחצי שכר, היה ברור לי שיש לו מניע חזק להשיג את המשרה."

"אבל איך יכולת לנחש מה המניע?"

"אילו היו נשים בבית, הייתי חושד בתככים המוניים פשוטים. אבל זה לא בא בחשבון. העסק של האיש היה קטן, ולא היה בביתו שום דבר שיכול להסביר הכנות כל כך מורכבות, והוצאה כמו זו שהם הוציאו. אם כך, זה חייב להיות משהו מחוץ לבית. מה זה יכול להיות? חשבתי על החיבה של העוזר לצילום, ועל ההרגל שלו להיעלם במרתף. המרתף! שם היה הקצה של החוט הסבוך הזה. אחר כך ערכתי בירורים על העוזר המסתורי הזה, וגיליתי שיש לי עסק עם אחד הפושעים הקרים והנועזים ביותר בלונדון. הוא עשה משהו במרתף, משהו שלקח שעות רבות ביום במשך חודשים. מה זה יכול להיות, שוב? לא יכולתי לחשוב על שום דבר מלבד זה שהוא חופר מנהרה לבניין אחר.

"עד כאן הגעתי כשהלכנו לבקר בזירת הפעולה. הפתעתי אותך כשהכיתי במדרכה במקל שלי. בדקתי אם המרתף משתרע קדימה או אחורה. הוא לא היה מקדימה. אחר כך צלצלתי בפעמון, וכפי שקיוויתי, העוזר ענה. היו בינינו כמה התכתשויות, אבל מעולם לא ראינו זה את זה קודם. בקושי הסתכלתי על פניו. הברכיים שלו היו מה שרציתי לראות. אתה בעצמך בטח שמת לב כמה הן היו שחוקות, מקומטות ומוכתמות. הן העידו על שעות החפירה האלה. הנקודה היחידה שנותרה הייתה בשביל מה הם חופרים. הלכתי מעבר לפינה, ראיתי שבנק הסיטי והפרברים גובל במבנה של ידידנו, והרגשתי שפתרתי את הבעיה שלי. כשאתה נסעת הביתה אחרי הקונצרט, ביקרתי בסקוטלנד יארד ואצל יושב ראש דירקטוריון הבנק, עם התוצאה שראית."

"ואיך ידעת שהם ינסו את הניסיון שלהם הלילה?" שאלתי.

"נו, כשהם סגרו את משרדי האגודה שלהם, זה היה סימן שכבר לא אכפת להם מנוכחותו של מר ג'ייבז ווילסון. במילים אחרות, שהם השלימו את המנהרה שלהם. אבל היה חיוני שישתמשו בה בקרוב, כי היא עלולה להתגלות, או שהזהב עלול להיות מועבר. שבת תתאים להם יותר מכל יום אחר, כי היא תיתן להם יומיים לבריחה. מכל הסיבות האלה ציפיתי שיבואו הלילה."

"הסקת את זה להפליא," קראתי בהערצה כנה. "זו שרשרת כל כך ארוכה, ובכל זאת כל חוליה בה נשמעת אמיתית."

"זה הציל אותי משעמום," ענה, ופיהק. "אבוי! אני כבר מרגיש אותו סוגר עליי שוב. חיי עוברים במאמץ אחד ארוך לברוח מהשגרה של הקיום. הבעיות הקטנות האלה עוזרות לי לעשות זאת."

"ואתה מיטיב עם האנושות," אמרתי.

הוא משך בכתפיו. "נו, אולי בכל זאת יש לזה תועלת קטנה," העיר. "'האדם הוא כלום, היצירה היא הכל,' כמו שכתב גוסטב פלובר לז'ורז' סאנד."