הרפתקת הסרט המנומר

כשאני מעיף מבט ברשימות שלי על שבעים ומשהו המקרים שבהם למדתי במשך שמונה השנים האחרונות את שיטותיו של ידידי שרלוק הולמס, אני מוצא רבים טרגיים, אחדים קומיים, מספר גדול מוזרים בלבד, אבל אף אחד שגרתי. כי מכיוון שעבד יותר מאהבה לאומנותו מאשר לשם רכישת עושר, הוא סירב להתקשר לכל חקירה שלא נטתה ליוצא דופן, ואפילו לדמיוני. אבל מכל המקרים המגוונים האלה, אינני יכול להיזכר באף אחד שהציג מאפיינים משונים יותר מזה שהיה קשור למשפחה הידועה מסארי, משפחת רוילוט מסטוק מורן.

האירועים הנדונים התרחשו בימים הראשונים של קשריי עם הולמס, כשחלקנו חדרים כרווקים ברחוב בייקר. ייתכן שהייתי מעלה אותם על הכתב קודם לכן, אבל באותו זמן ניתנה הבטחת סודיות, שממנה השתחררתי רק בחודש האחרון, עם מותה בטרם עת של הגברת שלה ניתנה ההתחייבות. אולי טוב שהעובדות ייצאו עכשיו לאור, כי יש לי סיבות לדעת שיש שמועות נפוצות על מותו של ד"ר גרימסבי רוילוט, שנוטות להפוך את העניין לנורא אפילו יותר מהאמת.

זה היה בתחילת אפריל בשנת 83, כשהתעוררתי בוקר אחד ומצאתי את שרלוק הולמס עומד, לבוש לגמרי, ליד המיטה שלי. הוא נהג לקום מאוחר, ככלל, ומכיוון שהשעון על מדף האח הראה לי שהשעה רק שבע ורבע, מצמצתי אליו בהפתעה מסוימת, ואולי גם קצת טינה, כי אני עצמי הייתי מסודר בהרגליי.

"מצטער מאוד להעיר אותך, ווטסון," אמר, "אבל זה הגורל המשותף הבוקר. העירו את גברת הדסון, היא העירה אותי, ואני אותך."

"מה זה, אם כך? שריפה?"

"לא, לקוחה. נראה שהגיעה גברת צעירה במצב ניכר של התרגשות, שמתעקשת לראות אותי. היא מחכה עכשיו בסלון. ובכן, כשגברות צעירות משוטטות בבירה בשעה כזאת של הבוקר, ומעירות אנשים ישנוניים ממיטותיהם, אני מניח שיש להן משהו דחוף מאוד למסור. אם יתברר שזה מקרה מעניין, אתה בוודאי תרצה לעקוב אחריו מההתחלה. חשבתי, בכל אופן, שכדאי שאקרא לך ואתן לך את ההזדמנות."

"ידידי היקר, לא הייתי מחמיץ את זה בשום אופן."

לא הייתה לי הנאה חדה יותר מאשר לעקוב אחרי הולמס בחקירותיו המקצועיות, ולהתפעל מההסקות המהירות, מהירות כמו אינטואיציות, ובכל זאת תמיד מבוססות על יסוד הגיוני, שבהן התיר את הבעיות שהוגשו לו. לבשתי מהר את בגדיי והייתי מוכן תוך כמה דקות ללוות את ידידי למטה לסלון. גברת לבושה שחורים וחבושה צעיף כבד, שישבה ליד החלון, קמה כשנכנסנו.

"בוקר טוב, גברתי," אמר הולמס בעליזות. "שמי שרלוק הולמס. זה ידידי הקרוב ושותפי, ד"ר ווטסון, שלפניו את יכולה לדבר בחופשיות כמו לפניי. הא! אני שמח לראות שלגברת הדסון היה השכל הישר להדליק את האש. בבקשה, התקרבי אליה, ואזמין לך כוס קפה חם, כי אני רואה שאת רועדת."

"לא הקור גורם לי לרעוד," אמרה האישה בקול נמוך, והחליפה את מקומה כפי שביקשו ממנה.

"מה, אם כך?"

"זה פחד, מר הולמס. זו אימה." היא הרימה את הצעיף שלה בזמן שדיברה, ויכולנו לראות שהיא אכן במצב מעורר רחמים של סערה, פניה מתוחות ואפורות, עם עיניים חסרות מנוחה ומפוחדות, כמו של חיה נרדפת. תווי פניה וגופה היו של אישה בת שלושים, אבל שערה היה מנומר באפור מוקדם, והבעתה הייתה עייפה ומורעבת. שרלוק הולמס סקר אותה באחד ממבטיו המהירים והמקיפים.

"אסור לך לפחד," אמר בהרגעה, התכופף קדימה וטפח על אמת ידה. "בקרוב נסדר את העניינים, אין לי ספק. באת ברכבת הבוקר, אני רואה."

"אתה מכיר אותי, אם כך?"

"לא, אבל אני רואה את החצי השני של כרטיס הלוך ושוב בכף הכפפה השמאלית שלך. בטח יצאת מוקדם, ובכל זאת נסעת נסיעה ארוכה בעגלה קלה, בדרכים קשות, לפני שהגעת לתחנה."

הגברת נרתעה בחוזקה ובהתה בתמיהה בחברי.

"אין כאן תעלומה, גברתי היקרה," אמר בחיוך. "השרוול השמאלי של הז'קט שלך מנוקד בבוץ בלא פחות משבעה מקומות. הסימנים טריים לגמרי. אין שום כלי רכב חוץ מעגלה קלה שמתיז בוץ בצורה כזאת, וגם אז רק כשאת יושבת בצד שמאל של העגלון."

"מה שלא יהיו הנימוקים שלך, אתה צודק לגמרי," אמרה. "יצאתי מהבית לפני שש, הגעתי ללית'רהד בשש ועשרים, ובאתי ברכבת הראשונה לווטרלו. אדוני, אני לא יכולה לסבול את המתח הזה יותר. אשתגע אם זה יימשך. אין לי אל מי לפנות, אף אחד, חוץ מאדם אחד שאכפת לו ממני, והוא, המסכן, יכול לעזור מעט. שמעתי עליך, מר הולמס. שמעתי עליך מגברת פרינטוש, שעזרת לה בשעת צרתה הקשה. ממנה קיבלתי את הכתובת שלך. הו, אדוני, אתה לא חושב שתוכל לעזור גם לי, ולפחות להטיל קצת אור דרך החושך הסמיך שמקיף אותי? כרגע אין לאל ידי לגמול לך על שירותיך, אבל בעוד חודש או שישה שבועות אתחתן, ותהיה לי שליטה בהכנסה שלי, ואז לפחות לא תמצא אותי כפוית טובה."

הולמס פנה לשולחן הכתיבה שלו, ובפתחו אותו, שלף פנקס תיקים קטן, שבו עיין.

"פרינטוש," אמר. "אה כן, אני זוכר את המקרה. הוא היה קשור בנזר אופל. אני חושב שזה היה לפני זמנך, ווטסון. אני יכול רק לומר, גברתי, שאשמח להקדיש למקרה שלך את אותה תשומת לב שהקדשתי לזה של חברתך. ובאשר לגמול, המקצוע שלי הוא שכרו. אבל את חופשייה לכסות כל הוצאה שאיגרם לה, בזמן שהכי נוח לך. ועכשיו אני מבקש שתציגי לפנינו כל מה שעשוי לעזור לנו לגבש דעה על העניין."

"אבוי!" ענתה המבקרת שלנו. "עצם האימה של מצבי טמונה בעובדה שהפחדים שלי כל כך מעורפלים, והחשדות שלי תלויים כל כך לגמרי בנקודות קטנות, שעשויות להיראות זניחות לאחר, שאפילו הוא, שאליו מכל האחרים יש לי זכות לפנות לעזרה ולעצה, רואה בכל מה שאני מספרת לו על זה דמיונות של אישה עצבנית. הוא לא אומר את זה, אבל אני יכולה לקרוא את זה מהתשובות המרגיעות שלו ומעיניו המוסטות. אבל שמעתי, מר הולמס, שאתה יכול לראות עמוק לתוך הרשעות הרבגונית של לב האדם. אולי תייעץ לי איך ללכת בין הסכנות שמקיפות אותי."

"אני כולי תשומת לב, גברתי."

"שמי הלן סטונר, ואני גרה עם אבי החורג, שהוא השריד האחרון של אחת המשפחות הסקסוניות העתיקות ביותר באנגליה, משפחת רוילוט מסטוק מורן, בגבול המערבי של סארי."

הולמס הנהן בראשו. "השם מוכר לי," אמר.

"המשפחה הייתה פעם בין העשירות ביותר באנגליה, והאחוזות השתרעו מעבר לגבולות לברקשייר בצפון, ולהמפשייר במערב. אבל במאה הקודמת, ארבעה יורשים ברציפות היו בעלי אופי מופקר ובזבזני, וחורבן המשפחה הושלם לבסוף על ידי מהמר בימי העוצרות. לא נשאר כלום חוץ מכמה דונמים של אדמה, והבית בן מאתיים השנים, שהוא עצמו מעוך תחת משכנתה כבדה. בעל האחוזה האחרון גרר את קיומו שם, וחי את החיים הנוראים של עני אריסטוקרטי. אבל בנו היחיד, אבי החורג, כשראה שעליו להסתגל לתנאים החדשים, השיג הלוואה מקרוב משפחה, שאפשרה לו לקבל תואר ברפואה, ויצא לכלכותה. שם, בזכות מיומנותו המקצועית וכוח אופיו, הוא ביסס מרפאה גדולה. אבל בהתקף כעס, שנגרם בגלל כמה מעשי שוד שבוצעו בבית, הוא היכה את משרתו המקומי עד מוות, ובקושי נמלט מגזר דין מוות. כך או כך, הוא סבל תקופת מאסר ארוכה, ואחר כך חזר לאנגליה אדם קודר ומאוכזב.

"כשד"ר רוילוט היה בהודו, הוא התחתן עם אמי, גברת סטונר, האלמנה הצעירה של האלוף סטונר, מתותחני בנגל. אחותי ג'וליה ואני היינו תאומות, והיינו רק בנות שנתיים בזמן נישואיה השניים של אמי. היה לה סכום כסף ניכר, לא פחות מאלף לירות לשנה, ואת זה הורישה לד"ר רוילוט כולו, כל עוד אנחנו גרות איתו, עם תנאי שסכום שנתי מסוים יינתן לכל אחת מאיתנו במקרה של נישואינו. זמן קצר אחרי שחזרנו לאנגליה אמי מתה. היא נהרגה לפני שמונה שנים בתאונת רכבת ליד קרו. ד"ר רוילוט אז זנח את ניסיונותיו להתבסס במרפאה בלונדון ולקח אותנו לגור איתו בבית האבות הישן בסטוק מורן. הכסף שאמי השאירה הספיק לכל צרכינו, ונראה שאין שום מכשול לאושרנו.

"אבל שינוי נורא עבר על אבינו החורג בערך באותו זמן. במקום ליצור חברויות ולהחליף ביקורים עם שכנינו, שבהתחלה שמחו מאוד לראות רוילוט מסטוק מורן חוזר למושב המשפחתי הישן, הוא הסתגר בביתו, ורק לעתים רחוקות יצא, אלא כדי להתמסר למריבות אכזריות עם מי שנקרה בדרכו. אלימות מזג שקרובה לטירוף הייתה תורשתית אצל הגברים במשפחה, ובמקרה של אבי החורג היא הועצמה, אני מאמינה, בגלל מגוריו הארוכים באזורים הטרופיים. סדרה של תגרות מבישות התרחשה, ושתיים מהן הסתיימו בבית משפט השלום, עד שבסוף הוא נעשה אימת הכפר, והאנשים היו בורחים כשהתקרב, כי הוא אדם בעל כוח עצום, ובלתי נשלט לחלוטין בכעסו.

"בשבוע שעבר הוא השליך את הנפח המקומי מעל מעקה לתוך נחל, ורק כששילמתי את כל הכסף שהצלחתי לאסוף הצלחתי למנוע חשיפה פומבית נוספת. לא היו לו חברים בכלל חוץ מהצוענים הנודדים, והוא היה נותן לנוודים האלה רשות לחנות על כמה הדונמים המכוסים קוצים שמייצגים את אחוזת המשפחה, ומקבל בתמורה את הכנסת האורחים של האוהלים שלהם, ולפעמים נודד איתם שבועות שלמים. יש לו גם תשוקה לחיות הודיות, שנשלחות אליו על ידי מתכתב, ויש לו ברגע זה ברדלס ובבון, שמסתובבים בחופשיות בשטח שלו, ובני הכפר פוחדים מהם כמעט כמו מאדונם.

"אתה יכול לדמיין ממה שאני אומרת שלאחותי המסכנה ג'וליה ולי לא הייתה הנאה גדולה בחיינו. אף משרת לא רצה להישאר איתנו, ובמשך זמן רב עשינו את כל עבודות הבית. היא הייתה רק בת שלושים בזמן מותה, ובכל זאת שערה כבר התחיל להלבין, כמו שלי."

"אחותך מתה, אם כך?"

"היא מתה בדיוק לפני שנתיים, ועל מותה אני רוצה לדבר איתך. אתה יכול להבין שבחיים שתיארתי, לא היה סביר שנראה מישהו בגילנו ובמעמדנו. אבל הייתה לנו דודה, אחותה הרווקה של אמי, העלמה הונוריה וסטפייל, שגרה ליד הארו, ומדי פעם הורשינו לבקר ביקורים קצרים בביתה של הגברת הזאת. ג'וליה הלכה לשם בחג המולד לפני שנתיים, ופגשה שם רב סרן בחיל הנחתים בחצי משכורת, והתארסה לו. אבי החורג נודע על האירוסין כשאחותי חזרה, ולא הביע שום התנגדות לנישואים. אבל בתוך שבועיים מהיום שנקבע לחתונה, קרה האירוע הנורא שגזל ממני את חברתי היחידה."

שרלוק הולמס נשען לאחור בכיסאו בעיניים עצומות וראשו שקוע בכרית, אבל עכשיו פקח למחצה את עפעפיו והעיף מבט במבקרת שלו.

"בבקשה, היי מדויקת בפרטים," אמר.

"קל לי להיות כזאת, כי כל אירוע של התקופה הנוראה ההיא חרוך בזיכרוני. בית האחוזה, כפי שכבר אמרתי, ישן מאוד, ורק אגף אחד מאוכלס עכשיו. חדרי השינה באגף הזה נמצאים בקומת הקרקע, והסלונים נמצאים בגוש המרכזי של הבניינים. מבין חדרי השינה האלה, הראשון הוא של ד"ר רוילוט, השני של אחותי, והשלישי שלי. אין מעבר ביניהם, אבל כולם נפתחים לאותו מסדרון. אני מובנת?"

"לגמרי."

"החלונות של שלושת החדרים נפתחים אל המדשאה. באותו לילה גורלי ד"ר רוילוט הלך לחדרו מוקדם, אף שידענו שהוא לא פרש לישון, כי אחותי הוטרדה מריח הסיגרים ההודיים החזקים שנהג לעשן. לכן היא יצאה מחדרה ובאה לחדרי, ושם ישבה זמן מה, ופטפטה על החתונה המתקרבת שלה. באחת עשרה היא קמה לעזוב אותי, אבל עצרה בדלת והביטה לאחור.

"'תגידי לי, הלן,' אמרה, 'שמעת פעם מישהו שורק באישון לילה?'

"'אף פעם,' אמרתי.

"'אני מניחה שאת לא יכולה בשום אופן לשרוק בעצמך בשנתך?'

"'בוודאי שלא. אבל למה?'

"'כי בלילות האחרונים תמיד, בסביבות שלוש לפנות בוקר, שמעתי שריקה נמוכה וברורה. אני ישנה שינה קלה, והיא העירה אותי. אני לא יכולה לדעת מאיפה היא באה. אולי מהחדר הסמוך, אולי מהמדשאה. חשבתי שרק אשאל אותך אם שמעת אותה.'

"'לא, לא שמעתי. זה בטח הצוענים העלובים האלה במטע.'

"'סביר מאוד. ובכל זאת, אם זה היה על המדשאה, אני תמהה שגם את לא שמעת.'

"'אה, אבל אני ישנה שינה כבדה יותר ממך.'

"'נו, זה לא חשוב במיוחד, בכל מקרה.' היא חייכה אליי, סגרה את הדלת שלי, וכמה רגעים אחר כך שמעתי את המפתח שלה מסתובב במנעול."

"באמת," אמר הולמס. "היה זה מנהגכן תמיד לנעול את עצמכן בלילה?"

"תמיד."

"ולמה?"

"אני חושבת שהזכרתי לך שהדוקטור מחזיק ברדלס ובבון. לא הייתה לנו תחושת ביטחון אלא אם כן הדלתות שלנו היו נעולות."

"בדיוק. בבקשה, המשיכי בהצהרה שלך."

"לא יכולתי לישון באותו לילה. תחושה מעורפלת של אסון מתקרב הכבידה עליי. אחותי ואני, אתה זוכר, היינו תאומות, ואתה יודע כמה עדינים הקשרים שמחברים שתי נשמות קרובות כל כך. זה היה לילה פראי. הרוח ייללה בחוץ, והגשם הלם והתיז על החלונות. פתאום, בתוך כל המהומה של הסערה, פרצה הצעקה הפראית של אישה מבועתת. ידעתי שזה קולה של אחותי.

"קפצתי מהמיטה, עטפתי את עצמי בצעיף, ומיהרתי למסדרון. כשפתחתי את הדלת שלי, נדמה היה לי ששמעתי שריקה נמוכה, כמו שתיארה אחותי, וכמה רגעים אחר כך צליל מצלצל, כאילו גוש מתכת נפל. כשרצתי במסדרון, הדלת של אחותי לא הייתה נעולה, והסתובבה לאט על ציריה. בהיתי בה מוכת אימה, בלי לדעת מה עומד לצאת ממנה. לאור מנורת המסדרון ראיתי את אחותי מופיעה בפתח, פניה לבנות מאימה, ידיה מגששות לעזרה, כל דמותה מתנודדת הלוך ושוב כמו של שיכור.

"רצתי אליה וכרכתי את זרועותיי סביבה, אבל באותו רגע נראה שברכיה כשלו והיא נפלה על הרצפה. היא התפתלה כמו מי שנמצא בכאב נורא, ואיבריה התעוותו בעוויתות נוראות. בהתחלה חשבתי שהיא לא זיהתה אותי, אבל כשהתכופפתי מעליה, היא צרחה פתאום בקול שלעולם לא אשכח: 'הו, אלוהים! הלן! זה היה הסרט! הסרט המנומר!' היה משהו נוסף שהייתה רוצה לומר, והיא דקרה באצבעה באוויר לכיוון החדר של הדוקטור, אבל עווית חדשה תקפה אותה וחנקה את מילותיה.

"מיהרתי החוצה, קוראת בקול לאבי החורג, ופגשתי אותו ממהר מחדרו בחלוק. כשהגיע לצד אחותי, היא הייתה מחוסרת הכרה. ואף שהוא שפך ברנדי לגרונה ושלח להביא עזרה רפואית מהכפר, כל המאמצים היו לשווא, כי היא שקעה לאט ומתה בלי שחזרה להכרה. זה היה סופה הנורא של אחותי האהובה."

"רגע אחד," אמר הולמס. "את בטוחה לגבי השריקה הזאת והצליל המתכתי? היית יכולה להישבע על כך?"

"זה מה ששאל אותי חוקר מקרי המוות של המחוז בחקירה. זה הרושם החזק שלי ששמעתי את זה, ובכל זאת, בין רעש הסערה וחריקות בית ישן, ייתכן שהוטעיתי."

"אחותך הייתה לבושה?"

"לא, היא הייתה בכותונת הלילה שלה. בידה הימנית נמצא בדל חרוך של גפרור, ובשמאלית קופסת גפרורים."

"מה שמראה שהיא הדליקה אור והסתכלה סביבה כשהבהלה פרצה. זה חשוב. ולאילו מסקנות הגיע חוקר מקרי המוות?"

"הוא חקר את המקרה בקפידה רבה, כי התנהגותו של ד"ר רוילוט הייתה ידועה לשמצה במחוז זמן רב, אבל הוא לא הצליח למצוא שום סיבת מוות מספקת. העדות שלי הראתה שהדלת הייתה נעולה מבפנים, והחלונות היו חסומים בתריסים מיושנים עם מוטות ברזל רחבים, שאובטחו כל לילה. הקירות נבדקו בקפידה בנקישות, והתברר שהם מוצקים לגמרי מסביב, וגם הרצפה נבדקה ביסודיות, עם אותה תוצאה. הארובה רחבה, אבל חסומה בארבעה ווים גדולים. בטוח, אם כך, שאחותי הייתה לבד לגמרי כשמצאה את מותה. וחוץ מזה, לא היו עליה שום סימני אלימות."

"מה לגבי רעל?"

"הרופאים בדקו אותה לגבי זה, אבל בלי הצלחה."

"ממה את חושבת שהגברת האומללה הזאת מתה, אם כך?"

"אני מאמינה שהיא מתה מפחד טהור ומהלם עצבי, אף שמה הפחיד אותה, אני לא יכולה לדמיין."

"היו צוענים במטע באותו זמן?"

"כן, כמעט תמיד יש שם כמה."

"אה, ומה הבנת מהרמז הזה לסרט, לסרט המנומר?"

"לפעמים חשבתי שזה היה רק הדיבור הפראי של הזיה. לפעמים, שאולי זה התייחס לאיזו חבורה של אנשים, כי באנגלית אותה מילה פירושה גם 'סרט' וגם 'חבורה'. אולי לצוענים האלה במטע. אני לא יודעת אם המטפחות המנוקדות שרבים מהם חובשים על ראשם הן שהעלו בה את התואר המוזר שבו השתמשה."

הולמס הניד בראשו כמו אדם שרחוק מלהיות מרוצה.

"אלה מים עמוקים מאוד," אמר. "בבקשה, המשיכי בסיפורך."

"עברו שנתיים מאז, וחיי היו עד לאחרונה בודדים מתמיד. אבל לפני חודש, חבר יקר, שאני מכירה שנים רבות, עשה לי את הכבוד לבקש את ידי. שמו ארמיטאג', פרסי ארמיטאג', הבן השני של מר ארמיטאג', מקריין ווטר, ליד רדינג. אבי החורג לא הביע שום התנגדות לשידוך, ואנחנו אמורים להתחתן במהלך האביב. לפני יומיים התחילו כמה תיקונים באגף המערבי של הבניין, והקיר של חדר השינה שלי נוקב, כך שנאלצתי לעבור לחדר שבו מתה אחותי, ולישון באותה מיטה שבה היא ישנה. דמיין, אם כך, את רטט האימה שלי, כשאתמול בלילה, כששכבתי ערה וחשבתי על גורלה הנורא, שמעתי פתאום בשקט הלילה את השריקה הנמוכה שהייתה המבשרת של מותה שלה. קפצתי והדלקתי את המנורה, אבל שום דבר לא נראה בחדר. אבל הייתי מזועזעת מכדי לחזור למיטה, אז התלבשתי, וברגע שהאיר היום התגנבתי למטה, השגתי עגלה קלה בפונדק הכתר, שנמצא ממול, ונסעתי ללית'רהד, ומשם באתי הבוקר במטרה היחידה לראות אותך ולבקש את עצתך."

"עשית בחוכמה," אמר ידידי. "אבל האם סיפרת לי הכל?"

"כן, הכל."

"העלמה רוילוט, לא סיפרת. את מגינה על אביך החורג."

"מה, למה אתה מתכוון?"

בתשובה הולמס הסיט לאחור את שולי התחרה השחורה שעיטרו את היד שהייתה מונחת על ברך המבקרת שלנו. חמישה כתמים קטנים וכחלחלים, סימנים של ארבע אצבעות ואגודל, היו מוטבעים על פרק היד הלבן.

"התייחסו אלייך באכזריות," אמר הולמס.

הגברת הסמיקה עמוקות וכיסתה את פרק ידה הפצוע. "הוא אדם קשה," אמרה, "ואולי הוא בקושי יודע את כוחו."

השתררה שתיקה ארוכה, שבמהלכה הולמס השעין את סנטרו על ידיו ובהה באש המפצפצת.

"זה עסק עמוק מאוד," אמר לבסוף. "יש אלף פרטים שהייתי רוצה לדעת לפני שאחליט על דרך הפעולה שלנו. ובכל זאת אין לנו רגע לאבד. אם נבוא לסטוק מורן היום, האם נוכל לראות את החדרים האלה בלי שאביך החורג יידע?"

"במקרה, הוא דיבר על כך שהוא בא לעיר היום בעניין חשוב ביותר. סביר שהוא יהיה מחוץ לבית כל היום, ושלא יהיה שום דבר שיפריע לך. יש לנו עכשיו סוכנת בית, אבל היא זקנה וטיפשה, ואוכל בקלות להוציא אותה מהדרך."

"מצוין. אינך מתנגד לנסיעה הזאת, ווטסון?"

"בשום אופן לא."

"אז שנינו נבוא. מה את עצמך הולכת לעשות?"

"יש לי דבר או שניים שהייתי רוצה לעשות עכשיו כשאני בעיר. אבל אחזור ברכבת של שתים עשרה, כדי להיות שם בזמן לבואכם."

"ואת יכולה לצפות לנו בתחילת אחר הצהריים. יש לי בעצמי כמה עניינים קטנים לטפל בהם. לא תחכי ותאכלי ארוחת בוקר?"

"לא, אני חייבת ללכת. ליבי כבר הוקל מאז שהפקדתי את צרתי בידיך. אצפה לראות אותך שוב אחר הצהריים." היא הורידה את הצעיף השחור והעבה שלה על פניה וגלשה החוצה מהחדר.

"ומה אתה חושב על כל זה, ווטסון?" שאל שרלוק הולמס, ונשען לאחור בכיסאו.

"זה נראה לי עסק אפל ומבשר רעות ביותר."

"אפל מספיק ומבשר רעות מספיק."

"ובכל זאת, אם הגברת צודקת כשהיא אומרת שהרצפה והקירות שלמים, ושהדלת, החלון והארובה אינם עבירים, אז אחותה בוודאי הייתה לבד כשמצאה את סופה המסתורי."

"מה יהיה, אם כך, עם השריקות הליליות האלה, ומה עם המילים המיוחדות מאוד של האישה הגוססת?"

"אינני יכול לחשוב."

"כשאתה מצרף את הרעיונות של שריקות בלילה, את נוכחותה של חבורת צוענים שנמצאים ביחסים קרובים עם הדוקטור הזקן הזה, את העובדה שיש לנו כל סיבה להאמין שלדוקטור יש עניין במניעת נישואי בתו החורגת, את הרמז הגוסס לסרט, ולבסוף, את העובדה שהעלמה הלן סטונר שמעה צלצול מתכתי, שייתכן שנגרם על ידי אחד ממוטות המתכת שאבטחו את התריסים, שנפל בחזרה למקומו, אני חושב שיש בסיס טוב לחשוב שאפשר לפענח את התעלומה בקווים האלה."

"אבל מה, אם כך, עשו הצוענים?"

"אינני יכול לדמיין."

"אני רואה הרבה התנגדויות לכל תיאוריה כזאת."

"וכך גם אני. בדיוק מסיבה זו אנחנו נוסעים היום לסטוק מורן. אני רוצה לראות אם ההתנגדויות מכריעות, או שאפשר להסביר אותן. אבל מה, בשם השטן!"

הקריאה נעקרה מחברי בגלל העובדה שהדלת שלנו נפתחה פתאום בבת אחת, ואיש ענק נעמד בפתח. התלבושת שלו הייתה תערובת מוזרה של מקצועי וחקלאי, עם צילינדר שחור, פראק ארוך וזוג חותלות גבוהות, ושוט ציד מתנדנד בידו. הוא היה כל כך גבוה, שהכובע שלו ממש נגע במשקוף, ורוחבו נראה כאילו הוא ממלא אותו מצד לצד. פנים גדולות, חרושות באלף קמטים, צרובות בצהוב מהשמש ומסומנות בכל יצר רע, הופנו מאחד מאיתנו לשני, ואילו עיניו השקועות והעכורות, ואפו הגבוה, הדק וחסר הבשר, נתנו לו דמיון מסוים לעוף טרף זקן ואכזרי.

"מי מכם הולמס?" שאל המראה הזה.

"זה שמי, אדוני. אבל אתה מכיר אותי ואני אותך לא," אמר חברי בשקט.

"אני ד"ר גרימסבי רוילוט, מסטוק מורן."

"באמת, דוקטור," אמר הולמס בנועם. "בבקשה, שב."

"לא אעשה שום דבר כזה. בתי החורגת הייתה כאן. עקבתי אחריה. מה היא אמרה לך?"

"קצת קר לעונה הזאת של השנה," אמר הולמס.

"מה היא אמרה לך?" צרח הזקן בזעם.

"אבל שמעתי שהכרכומים מבטיחים יפה," המשיך חברי בשלווה.

"הא! אתה מתחמק ממני, הא?" אמר המבקר החדש שלנו, צעד צעד קדימה ונופף בשוט הציד שלו. "אני מכיר אותך, נבל! שמעתי עליך קודם. אתה הולמס, המתערב."

ידידי חייך.

"הולמס, החטטן!"

החיוך שלו התרחב.

"הולמס, הפקיד הקטן של סקוטלנד יארד!"

הולמס צחקק מכל הלב. "השיחה שלך משעשעת ביותר," אמר. "כשתצא, סגור את הדלת, כי יש רוח פרצים ברורה."

"אלך כשאגיד את מה שיש לי להגיד. אל תעז להתערב בענייניי. אני יודע שהעלמה סטונר הייתה כאן. עקבתי אחריה! אני אדם מסוכן להסתכסך איתו! תראה כאן." הוא צעד במהירות קדימה, תפס את מוט האח, וכופף אותו לקשת בידיו החומות והענקיות.

"תדאג להישאר מחוץ לאחיזה שלי," נהם, וכשהשליך את המוט המעוקם לתוך האח, צעד החוצה מהחדר.

"הוא נראה אדם נחמד מאוד," אמר הולמס וצחק. "אני לא כל כך מגושם, אבל אילו היה נשאר, אולי הייתי מראה לו שהאחיזה שלי לא הרבה יותר חלשה משלו." בזמן שדיבר, הוא הרים את מוט הפלדה, ובמאמץ פתאומי יישר אותו שוב.

"תאר לעצמך שהייתה לו החוצפה לבלבל אותי עם כוח הבילוש הרשמי! אבל התקרית הזאת מוסיפה טעם לחקירה שלנו, ואני רק מקווה שהחברה הקטנה שלנו לא תסבול מחוסר הזהירות שלה כשנתנה לחיה הזאת לעקוב אחריה. ועכשיו, ווטסון, נזמין ארוחת בוקר, ואחר כך אלך לדוקטורס קומונס, שם אני מקווה להשיג כמה נתונים שעשויים לעזור לנו בעניין הזה."

השעה הייתה כמעט אחת כששרלוק הולמס חזר מהסיור שלו. הוא החזיק בידו גיליון נייר כחול, משורבט כולו ברשימות ובמספרים.

"ראיתי את הצוואה של האישה המנוחה," אמר. "כדי לקבוע את משמעותה המדויקת, נאלצתי לחשב את המחירים הנוכחיים של ההשקעות שבהן היא עוסקת. ההכנסה הכוללת, שבזמן מותה של האישה הייתה קרוב לאלף ומאה לירות, היא עכשיו, בגלל הירידה במחירים החקלאיים, לא יותר משבע מאות וחמישים לירות. כל בת יכולה לתבוע הכנסה של מאתיים וחמישים לירות, במקרה של נישואים. ברור, לכן, שאילו שתי הבנות היו מתחתנות, היפהפה הזה היה נשאר עם פרוטות בלבד, ואילו אפילו אחת מהן הייתה פוגעת בו במידה רצינית מאוד. עבודת הבוקר שלי לא הייתה לשווא, כי היא הוכיחה שיש לו המניעים החזקים ביותר לעמוד בדרכו של כל דבר כזה.

"ועכשיו, ווטסון, זה רציני מדי בשביל להתמהמה, במיוחד מכיוון שהזקן מודע לכך שאנחנו מתעניינים בענייניו. אז אם אתה מוכן, נקרא לכרכרה וניסע לווטרלו. אהיה אסיר תודה מאוד אם תחליק את האקדח שלך לכיס. אילי מספר 2 הוא טיעון מצוין עם ג'נטלמנים שיכולים לקשור מוטות פלדה בקשרים. זה ומברשת שיניים הם, אני חושב, כל מה שאנחנו צריכים."

בווטרלו היה לנו מזל לתפוס רכבת ללית'רהד, שם שכרנו עגלה בפונדק התחנה ונסענו שישה או שבעה קילומטרים בשבילים המקסימים של סארי. זה היה יום מושלם, עם שמש בהירה וכמה עננים צמריריים בשמיים. העצים והגדרות החיות שבצד הדרך בדיוק הוציאו את ניצניהם הירוקים הראשונים, והאוויר היה מלא בריח הנעים של האדמה הלחה. לי לפחות היה ניגוד מוזר בין ההבטחה המתוקה של האביב לבין החיפוש המבשר רעות הזה שבו עסקנו. חברי ישב בחזית העגלה, זרועותיו שלובות, כובעו משוך על עיניו, וסנטרו שקוע על חזהו, קבור במחשבה העמוקה ביותר. אבל פתאום הוא נרתע, טפח על כתפי, והצביע מעבר לאחו.

"תסתכל שם!" אמר.

פארק מיוער בכבדות השתרע במעלה מדרון מתון, והתעבה לחורשה בנקודה הגבוהה ביותר. מבין הענפים בלטו הגמלונים האפורים ורכס הגג הגבוה של אחוזה עתיקה מאוד.

"סטוק מורן?" אמר.

"כן, אדוני, זה הבית של ד"ר גרימסבי רוילוט," העיר העגלון.

"יש שם איזו בנייה," אמר הולמס. "לשם אנחנו הולכים."

"הנה הכפר," אמר העגלון, והצביע על קבוצת גגות במרחק מה משמאל. "אבל אם אתם רוצים להגיע לבית, תמצאו שקצר יותר לעבור את המדרגה הזאת, וכך בשביל הרגלי על פני השדות. הנה הוא, איפה שהגברת הולכת."

"והגברת, אני משער, היא העלמה סטונר," העיר הולמס, וסוכך על עיניו. "כן, אני חושב שעדיף שנעשה כמו שאתה מציע."

ירדנו, שילמנו את דמי הנסיעה, והעגלה קרקשה בחזרה בדרכה ללית'רהד.

"חשבתי שכדאי," אמר הולמס כשטיפסנו על המדרגה, "שהבחור הזה יחשוב שבאנו לכאן כאדריכלים, או בעסק מוגדר כלשהו. זה אולי יעצור את הרכילות שלו. אחר צהריים טובים, העלמה סטונר. את רואה שעמדנו במילה שלנו."

הלקוחה שלנו מהבוקר מיהרה לקראתנו עם פנים שסיפרו את שמחתה. "חיכיתי לכם בכל כך הרבה להיטות," קראה, ולחצה את ידינו בחום. "הכל הסתדר נפלא. ד"ר רוילוט נסע לעיר, ולא סביר שיחזור לפני הערב."

"היה לנו העונג להכיר את הדוקטור," אמר הולמס, ובמילים ספורות שרטט את מה שקרה. העלמה סטונר החווירה עד שפתיה כשהקשיבה.

"שמיים!" קראה. "הוא עקב אחריי, אם כך."

"כך נראה."

"הוא כל כך ערמומי, שאני אף פעם לא יודעת מתי אני בטוחה ממנו. מה הוא יגיד כשיחזור?"

"הוא צריך לשמור על עצמו, כי הוא עשוי לגלות שיש מישהו ערמומי ממנו בעקבותיו. את חייבת לנעול את עצמך מפניו הלילה. אם הוא יהיה אלים, ניקח אותך לדודתך בהארו. ועכשיו, אנחנו חייבים לנצל את הזמן שלנו הכי טוב שאפשר, אז היי נא טובה לקחת אותנו מיד לחדרים שעלינו לבדוק."

הבניין היה עשוי אבן אפורה מנומרת בחזזית, עם חלק מרכזי גבוה ושני אגפים מעוקלים, כמו צבתות של סרטן, שלוחים לכל צד. באחד האגפים האלה החלונות היו שבורים וחסומים בקרשי עץ, ואילו הגג קרס בחלקו, תמונה של חורבן. החלק המרכזי היה במצב מעט טוב יותר, אבל הגוש הימני היה מודרני יחסית, והתריסים בחלונות, עם העשן הכחול המסתלסל מהארובות, הראו שכאן גרה המשפחה. כמה פיגומים הוקמו נגד קיר הקצה, ועבודת האבן נפרצה, אבל לא היו סימנים לפועלים כלשהם ברגע ביקורנו. הולמס הלך לאט הלוך ושוב על המדשאה הלא מטופחת ובחן בתשומת לב עמוקה את הצד החיצוני של החלונות.

"זה, אני מניח, שייך לחדר שבו נהגת לישון, האמצעי לזה של אחותך, וזה שליד הבניין הראשי לחדרו של ד"ר רוילוט?"

"בדיוק כך. אבל עכשיו אני ישנה באמצעי."

"בזמן השינויים, כפי שאני מבין. אגב, לא נראה שיש צורך דחוף מאוד בתיקונים בקיר הקצה ההוא."

"לא היה. אני מאמינה שזה היה תירוץ להעביר אותי מהחדר שלי."

"אה! זה מרמז. ובכן, בצד השני של האגף הצר הזה עובר המסדרון שממנו נפתחים שלושת החדרים האלה. יש בו חלונות, כמובן?"

"כן, אבל קטנים מאוד. צרים מדי בשביל שמישהו יעבור דרכם."

"מכיוון ששתיכן נעלתן את הדלתות בלילה, אי אפשר היה להתקרב לחדריכן מהצד הזה. ובכן, האם תהיי טובה ותיכנסי לחדר שלך ותבריחי את התריסים?"

העלמה סטונר עשתה כך, והולמס, אחרי בדיקה קפדנית דרך החלון הפתוח, ניסה בכל דרך לפרוץ את התריס, אבל בלי הצלחה. לא היה סדק שדרכו אפשר להעביר סכין כדי להרים את המוט. אחר כך בדק בזכוכית המגדלת את הצירים, אבל הם היו מברזל מוצק, בנויים היטב לתוך הבנייה המסיבית. "המ!" אמר, וגירד את סנטרו במבוכה מסוימת. "לתיאוריה שלי בהחלט יש קשיים. אף אחד לא יכול לעבור את התריסים האלה אם הם מוברחים. נו, נראה אם הצד הפנימי ישפוך אור על העניין."

דלת צדדית קטנה הובילה למסדרון המסויד שממנו נפתחו שלושת חדרי השינה. הולמס סירב לבדוק את החדר השלישי, אז עברנו מיד לשני, זה שבו ישנה עכשיו העלמה סטונר, ושבו מצאה אחותה את גורלה. זה היה חדר קטן ופשוט, עם תקרה נמוכה ואח פעורה, כמנהג בתי הכפר העתיקים. שידה חומה עמדה בפינה אחת, מיטה צרה עם כיסוי לבן בפינה אחרת, ושולחן איפור בצד שמאל של החלון. הפריטים האלה, עם שני כיסאות נצרים קטנים, היו כל הריהוט בחדר, חוץ מריבוע של שטיח וילטון במרכז. הקרשים מסביב וחיפוי הקירות היו מעץ אלון חום ואכול תולעים, ישן ודהוי כל כך, שייתכן שהוא מתוארך לבנייה המקורית של הבית. הולמס משך אחד הכיסאות לפינה וישב בשתיקה, ואילו עיניו נדדו סביב וסביב ולמעלה ולמטה, קולטות כל פרט בחדר.

"עם מה הפעמון הזה מתקשר?" שאל לבסוף, והצביע על חבל פעמון עבה שהשתלשל ליד המיטה, והציצית שלו ממש מונחת על הכרית.

"הוא הולך לחדר של סוכנת הבית."

"הוא נראה חדש יותר מהדברים האחרים?"

"כן, הוא הותקן שם רק לפני שנתיים בערך."

"אחותך ביקשה אותו, אני מניח?"

"לא, אף פעם לא שמעתי שהיא משתמשת בו. תמיד נהגנו להשיג את מה שרצינו בעצמנו."

"באמת, נראה מיותר להתקין שם חבל פעמון נאה כזה. תסלחי לי לכמה דקות בזמן שאבדוק את הרצפה הזאת." הוא השליך את עצמו על פניו עם הזכוכית המגדלת בידו וזחל במהירות קדימה ואחורה, בוחן בקפידה את הסדקים בין הקרשים. אחר כך עשה אותו דבר עם חיפוי העץ של החדר. לבסוף ניגש למיטה ובילה זמן מה בבהייה בה ובהעברת עינו למעלה ולמטה על הקיר. לבסוף לקח את חבל הפעמון בידו ומשך אותו משיכה חדה.

"הרי, זו בובה," אמר.

"הוא לא מצלצל?"

"לא, הוא אפילו לא מחובר לחוט. זה מעניין מאוד. את יכולה לראות עכשיו שהוא מהודק לוו ממש מעל המקום שבו נמצא הפתח הקטן של פתח האוורור."

"כמה מגוחך! אף פעם לא שמתי לב לזה קודם."

"מוזר מאוד!" מלמל הולמס, ומשך בחבל. "יש נקודה או שתיים משונות מאוד בחדר הזה. למשל, איזה טיפש חייב להיות בנאי שפותח פתח אוורור לחדר אחר, כשבאותה טרחה יכול היה לחבר אותו לאוויר החיצוני!"

"גם זה די מודרני," אמרה הגברת.

"נעשה בערך באותו זמן כמו חבל הפעמון?" העיר הולמס.

"כן, נעשו כמה שינויים קטנים בערך באותו זמן."

"נראה שהם היו בעלי אופי מעניין ביותר. חבלי פעמון מדומים, ופתחי אוורור שלא מאווררים. ברשותך, העלמה סטונר, נעביר עכשיו את המחקרים שלנו לחדר הפנימי."

החדר של ד"ר גרימסבי רוילוט היה גדול מזה של בתו החורגת, אבל מרוהט באותה פשטות. מיטת שדה, מדף עץ קטן מלא ספרים, רובם בעלי אופי טכני, כורסה ליד המיטה, כיסא עץ פשוט ליד הקיר, שולחן עגול, וכספת ברזל גדולה, היו הדברים העיקריים שנגלו לעין. הולמס הסתובב לאט ובחן כל אחד מהם ואת כולם בעניין החד ביותר.

"מה יש כאן?" שאל, והקיש על הכספת.

"המסמכים העסקיים של אבי החורג."

"אה! ראית בפנים, אם כך?"

"רק פעם אחת, לפני כמה שנים. אני זוכרת שהיא הייתה מלאה מסמכים."

"אין בה חתול, למשל?"

"לא. איזה רעיון מוזר!"

"נו, תסתכלי על זה!" הוא הרים צלוחית קטנה של חלב שעמדה על גבה.

"לא, אנחנו לא מחזיקים חתול. אבל יש ברדלס ובבון."

"אה, כן, כמובן! נו, ברדלס הוא פשוט חתול גדול, ובכל זאת צלוחית חלב לא מגיעה רחוק בסיפוק צרכיו, אני מעז לומר. יש נקודה אחת שהייתי רוצה לקבוע." הוא כרע מול כיסא העץ ובחן את מושבו בתשומת הלב הרבה ביותר.

"תודה. זה מוסדר לגמרי," אמר, קם ושם את הזכוכית המגדלת בכיסו. "הלו! הנה משהו מעניין!"

החפץ שמשך את עינו היה רצועת כלבים קטנה, תלויה על פינה אחת של המיטה. אבל הרצועה הייתה מקופלת על עצמה וקשורה כך שנוצרה לולאה של חבל.

"מה אתה מבין מזה, ווטסון?"

"זו רצועה רגילה למדי. אבל אני לא יודע למה היא קשורה."

"זה לא כל כך רגיל, נכון? אוי לי! זה עולם רשע, וכשאדם חכם מפנה את מוחו לפשע, זה הגרוע מכל. אני חושב שראיתי מספיק עכשיו, העלמה סטונר, וברשותך נצא למדשאה."

מעולם לא ראיתי את פני ידידי קודרות כל כך או את מצחו אפל כל כך כמו כשפנינו מזירת החקירה הזאת. הלכנו כמה פעמים הלוך ושוב על המדשאה, ולא העלמה סטונר ולא אני רצינו להפריע למחשבותיו לפני שהתעורר מהרהוריו.

"חיוני מאוד, העלמה סטונר," אמר, "שתמלאי את עצתי בהחלט מכל הבחינות."

"בהחלט אעשה כך."

"העניין רציני מדי בשביל היסוס כלשהו. חייך עשויים להיות תלויים בציות שלך."

"אני מבטיחה לך שאני בידיך."

"ראשית, גם ידידי וגם אני חייבים לבלות את הלילה בחדר שלך."

גם העלמה סטונר וגם אני הבטנו בו בתדהמה.

"כן, זה חייב להיות כך. תני לי להסביר. אני מאמין שזה פונדק הכפר שם?"

"כן, זה הכתר."

"טוב מאוד. החלונות שלך יהיו נראים משם?"

"בהחלט."

"את חייבת להסתגר בחדר שלך, בתואנה של כאב ראש, כשאביך החורג יחזור. ואז, כשתשמעי אותו פורש ללילה, את חייבת לפתוח את התריסים של החלון שלך, לשחרר את הבריח, לשים את המנורה שלך שם כאות לנו, ואז לסגת בשקט, עם כל מה שסביר שתצטרכי, לחדר שבו נהגת לגור. אין לי ספק שלמרות התיקונים, תוכלי להסתדר שם ללילה אחד."

"אה, כן, בקלות."

"את השאר תשאירי בידינו."

"אבל מה תעשו?"

"נבלה את הלילה בחדר שלך, ונחקור את הסיבה לרעש הזה שהטריד אותך."

"אני מאמינה, מר הולמס, שכבר החלטת," אמרה העלמה סטונר, והניחה את ידה על שרוולו של חברי.

"אולי החלטתי."

"אז, למען הרחמים, ספר לי מה הייתה סיבת מותה של אחותי."

"הייתי מעדיף שיהיו לי הוכחות ברורות יותר לפני שאדבר."

"לפחות תוכל לספר לי אם המחשבה שלי נכונה, ואם היא מתה מאיזו בהלה פתאומית."

"לא, אינני חושב כך. אני חושב שכנראה הייתה סיבה מוחשית יותר. ועכשיו, העלמה סטונר, אנחנו חייבים לעזוב אותך, כי אם ד"ר רוילוט יחזור ויראה אותנו, המסע שלנו יהיה לשווא. שלום, והיי אמיצה, כי אם תעשי מה שאמרתי לך, את יכולה להיות בטוחה שבקרוב נגרש את הסכנות שמאיימות עלייך."

לשרלוק הולמס ולי לא היה שום קושי לשכור חדר שינה וסלון בפונדק הכתר. הם היו בקומה העליונה, ומהחלון שלנו יכולנו לשלוט במבט על שער השדרה ועל האגף המאוכלס של אחוזת סטוק מורן. בדמדומים ראינו את ד"ר גרימסבי רוילוט נוסע ליד, דמותו הענקית מתנשאת ליד הדמות הקטנה של הנער שנהג בו. לנער היה קושי קל לפתוח את שערי הברזל הכבדים, ושמענו את שאגתו הצרודה של קול הדוקטור, וראינו את הזעם שבו נופף באגרופיו הקפוצים אליו. העגלה המשיכה, וכמה דקות אחר כך ראינו אור פתאומי מזנק בין העצים, כשהמנורה הודלקה באחד הסלונים.

"אתה יודע, ווטסון," אמר הולמס כשישבנו יחד בחושך המתעבה, "באמת יש לי היסוסים מסוימים לגבי לקחת אותך הלילה. יש גורם ברור של סכנה."

"אני יכול לעזור?"

"הנוכחות שלך עשויה להיות יקרת ערך."

"אז אבוא בהחלט."

"זה נחמד מאוד מצידך."

"אתה מדבר על סכנה. ברור שראית בחדרים האלה יותר ממה שהיה גלוי לי."

"לא, אבל אני משער שאולי הסקתי קצת יותר. אני מדמיין שראית כל מה שראיתי."

"לא ראיתי שום דבר יוצא דופן חוץ מחבל הפעמון, ואיזו מטרה הוא יכול לשרת, אני מודה שזה יותר ממה שאני יכול לדמיין."

"ראית גם את פתח האוורור?"

"כן, אבל אינני חושב שזה דבר כל כך יוצא דופן שיש פתח קטן בין שני חדרים. הוא היה כל כך קטן שעכברוש בקושי יכול לעבור דרכו."

"ידעתי שנמצא פתח אוורור עוד לפני שבאנו לסטוק מורן."

"הולמס היקר!"

"אה, כן, ידעתי. אתה זוכר שבהצהרה שלה היא אמרה שאחותה יכלה להריח את הסיגר של ד"ר רוילוט. ובכן, כמובן שזה רמז מיד שחייב להיות מעבר בין שני החדרים. הוא יכול היה להיות רק קטן, אחרת היו מעירים עליו בחקירת חוקר מקרי המוות. הסקתי פתח אוורור."

"אבל איזה נזק יכול להיות בזה?"

"נו, יש לפחות צירוף מקרים מוזר של תאריכים. נעשה פתח אוורור, נתלה חבל, וגברת שישנה במיטה מתה. זה לא בולט לך?"

"אני עוד לא יכול לראות שום קשר."

"שמת לב למשהו מיוחד מאוד במיטה ההיא?"

"לא."

"היא הייתה מהודקת לרצפה. ראית פעם מיטה מהודקת כך?"

"אינני יכול לומר שראיתי."

"הגברת לא יכלה להזיז את המיטה שלה. היא חייבת להיות תמיד באותו מיקום יחסי לפתח האוורור ולחבל, או כך אפשר לקרוא לו, כי ברור שהוא מעולם לא נועד להיות חבל פעמון."

"הולמס," קראתי, "נדמה לי שאני רואה במעומעם למה אתה רומז. אנחנו מגיעים רק בדיוק בזמן כדי למנוע פשע עדין ונורא."

"עדין מספיק ונורא מספיק. כשרופא סוטה, הוא הראשון בפושעים. יש לו עצבים ויש לו ידע. פאלמר ופריצ'רד היו בין ראשי המקצוע שלהם. האיש הזה מכה אפילו עמוק יותר, אבל אני חושב, ווטסון, שנוכל להכות עמוק עוד יותר. אבל יהיו לנו מספיק זוועות לפני שהלילה ייגמר. למען השם, בוא נעשן מקטרת בשקט ונפנה את מחשבותינו לכמה שעות למשהו עליז יותר."

בסביבות תשע האור בין העצים כבה, והכל היה חשוך בכיוון של בית האחוזה. שעתיים עברו לאט, ואז, פתאום, בדיוק בצלצול אחת עשרה, אור בהיר יחיד זרח ממש מולנו.

"זה האות שלנו," אמר הולמס, וקפץ על רגליו. "הוא בא מהחלון האמצעי."

כשיצאנו, הוא החליף כמה מילים עם בעל הבית, והסביר שאנחנו הולכים לביקור מאוחר אצל מכר, ושייתכן שנבלה שם את הלילה. רגע אחר כך היינו בחוץ על הדרך החשוכה, רוח קרה נושבת בפנינו, ואור צהוב אחד מנצנץ לפנינו דרך האפלה כדי להנחות אותנו בשליחותנו הקודרת.

לא היה קושי רב להיכנס לשטח, כי פרצות לא מתוקנות נפערו בחומת הפארק הישנה. עשינו את דרכנו בין העצים, הגענו למדשאה, חצינו אותה, ועמדנו להיכנס דרך החלון, כשמתוך גוש של שיחי דפנה זינק מה שנראה כמו ילד מחריד ומעוות, שהשליך את עצמו על העשב באיברים מתפתלים, ואז רץ במהירות על פני המדשאה לתוך החושך.

"אלוהים!" לחשתי. "ראית את זה?"

הולמס נבהל לרגע כמוני. ידו נסגרה כמו מלחציים על פרק ידי בסערתו. ואז הוא פרץ בצחוק נמוך והצמיד את שפתיו לאוזני.

"משק בית נחמד," מלמל. "זה הבבון."

שכחתי את חיות המחמד המוזרות שהדוקטור אהב. היה גם ברדלס. אולי נמצא אותו על כתפינו בכל רגע. אני מודה שהרגשתי רגוע יותר כשאחרי שהלכתי בעקבות הולמס והורדתי את נעליי, מצאתי את עצמי בתוך חדר השינה. חברי סגר בלי רעש את התריסים, העביר את המנורה לשולחן, והעיף מבט סביב החדר. הכל היה כפי שראינו ביום. אז התגנב אליי ועשה שופר מידו, ולחש שוב באוזני, בעדינות כזאת שבקושי הצלחתי להבחין במילים:

"הקול הקטן ביותר יהיה קטלני לתוכניות שלנו."

הנהנתי כדי להראות ששמעתי.

"אנחנו חייבים לשבת בלי אור. הוא יראה אותו דרך פתח האוורור."

הנהנתי שוב.

"אל תירדם. חייך עצמם עשויים להיות תלויים בזה. החזק את האקדח שלך מוכן, למקרה שנצטרך אותו. אני אשב על צד המיטה, ואתה בכיסא ההוא."

הוצאתי את האקדח שלי והנחתי אותו על פינת השולחן.

הולמס הביא מקל ארוך ודק, ואותו הניח על המיטה לידו. לידו הניח את קופסת הגפרורים ובדל נר. אחר כך הנמיך את המנורה, ונשארנו בחושך.

איך אוכל אי פעם לשכוח את המשמרת הנוראה ההיא? לא יכולתי לשמוע שום קול, אפילו לא נשימה, ובכל זאת ידעתי שחברי יושב בעיניים פקוחות, במרחק של מטר או שניים ממני, באותו מצב של מתח עצבני שבו הייתי אני עצמי. התריסים חסמו את קרן האור הקטנה ביותר, וחיכינו בחושך מוחלט.

מבחוץ באה מדי פעם קריאה של עוף לילה, ופעם אחת, ממש ליד החלון שלנו, יללה ארוכה דמוית חתול, שאמרה לנו שהברדלס אכן משוחרר. הרחק משם יכולנו לשמוע את הצלילים העמוקים של שעון הקהילה, שצלצל כל רבע שעה. כמה ארוכים הם נראו, הרבעים האלה! השעון צלצל שתים עשרה, ואחת ושתיים ושלוש, ועדיין ישבנו וחיכינו בשתיקה לכל מה שעשוי לקרות.

פתאום היה הבזק רגעי של אור למעלה, בכיוון פתח האוורור, שנעלם מיד, אבל אחריו בא ריח חזק של שמן בוער ומתכת מחוממת. מישהו בחדר הסמוך הדליק פנס כהה. שמעתי קול עדין של תנועה, ואז הכל היה שקט שוב, אף שהריח התחזק. במשך חצי שעה ישבתי באוזניים מתאמצות. ואז פתאום נשמע קול נוסף, קול עדין ומרגיע מאוד, כמו של סילון קטן של אדים שבורח בלי הפסקה מקומקום. ברגע ששמענו אותו, הולמס קפץ מהמיטה, הדליק גפרור, והצליף בזעם במקל שלו בחבל הפעמון.

"אתה רואה את זה, ווטסון?" צעק. "אתה רואה את זה?"

אבל לא ראיתי כלום. ברגע שהולמס הדליק את האור, שמעתי שריקה נמוכה וברורה, אבל הסנוור הפתאומי שהבזיק לתוך עיניי העייפות לא איפשר לי לדעת על מה ידידי מצליף בפראות כזאת. אבל יכולתי לראות שפניו חיוורות כמוות ומלאות אימה וסלידה. הוא הפסיק להכות והביט למעלה אל פתח האוורור, כשפתאום פרצה משקט הלילה הצעקה הנוראה ביותר ששמעתי אי פעם. היא גברה והתחזקה, צעקה צרודה של כאב ופחד וזעם, כולם מעורבבים בצרחה הנוראה האחת. אומרים שלמטה בכפר, ואפילו בבית הכומר הרחוק, הצעקה הזאת הקימה את הישנים ממיטותיהם. היא הקפיאה את ליבנו, ועמדתי ובהיתי בהולמס, והוא בי, עד שהדים האחרונים שלה גוועו לתוך השתיקה שממנה עלתה.

"מה זה יכול לומר?" התנשפתי.

"זה אומר שהכל נגמר," ענה הולמס. "ואולי, בסופו של דבר, זה לטובה. קח את האקדח שלך, וניכנס לחדר של ד"ר רוילוט."

בפנים רציניות הוא הדליק את המנורה והוביל את הדרך במסדרון. פעמיים הוא הכה על דלת החדר בלי שום תשובה מבפנים. אז סובב את הידית ונכנס, ואני בעקבותיו, עם האקדח הדרוך בידי.

זה היה מחזה משונה שנגלה לעינינו. על השולחן עמד פנס כהה עם התריס פתוח למחצה, והטיל אלומת אור מבריקה על כספת הברזל, שדלתה הייתה פתוחה מעט. ליד השולחן הזה, על כיסא העץ, ישב ד"ר גרימסבי רוילוט, לבוש בחלוק אפור וארוך, קרסוליו החשופים בולטים מתחתיו, ורגליו תחובות בנעלי בית טורקיות אדומות בלי עקב. על ברכיו הייתה מונחת הידית הקצרה עם הרצועה הארוכה שהבחנו בה במהלך היום. סנטרו היה מוטה כלפי מעלה ועיניו נעוצות בבהייה נוראה ונוקשה בפינת התקרה. סביב מצחו היה לו סרט צהוב משונה, עם נקודות חומות, שנראה קשור חזק סביב ראשו. כשנכנסנו, הוא לא השמיע קול ולא זז.

"הסרט! הסרט המנומר!" לחש הולמס.

צעדתי צעד קדימה. ברגע אחד כיסוי הראש המוזר שלו התחיל לזוז, ומבין שערותיו הזדקף הראש הגוץ דמוי היהלום והצוואר הנפוח של נחש מתועב.

"זה צפע ביצות!" קרא הולמס. "הנחש הקטלני ביותר בהודו. הוא מת בתוך עשר שניות מהנשיכה. האלימות באמת חוזרת על האלים, והזומם נופל לבור שהוא חופר לאחר. בוא נדחף את היצור הזה בחזרה למאורה שלו, ואז נוכל להעביר את העלמה סטונר למקום מחסה כלשהו, ולהודיע למשטרת המחוז מה קרה."

בזמן שדיבר, הוא משך במהירות את שוט הכלבים מברכי המת, וכשהשליך את הלולאה סביב צוואר הזוחל, משך אותו ממושבו הנורא, ונושא אותו במלוא אורך זרועו, זרק אותו לתוך כספת הברזל, וסגר אותה עליו.

אלה העובדות האמיתיות של מותו של ד"ר גרימסבי רוילוט, מסטוק מורן. אין צורך שאאריך סיפור שכבר התארך יותר מדי, בכך שאספר איך מסרנו את החדשות העצובות לנערה המבועתת, איך העברנו אותה ברכבת הבוקר לטיפולה של דודתה הטובה בהארו, ואיך התהליך האיטי של החקירה הרשמית הגיע למסקנה שהדוקטור מצא את גורלו כששיחק בחוסר זהירות עם חיית מחמד מסוכנת. את המעט שעוד היה עליי ללמוד על המקרה סיפר לי שרלוק הולמס כשנסענו בחזרה למחרת.

"הגעתי," אמר, "למסקנה שגויה לגמרי, וזה מראה, ווטסון היקר, כמה תמיד מסוכן להסיק מנתונים לא מספיקים. נוכחות הצוענים, והשימוש במילה 'סרט', שבה השתמשה הנערה המסכנה, בלי ספק, כדי להסביר את המראה שקלטה לרגע לאור הגפרור שלה, הספיקו כדי לשים אותי על עקבות שגויים לגמרי. אני יכול לתבוע לעצמי רק את הזכות שמיד שקלתי מחדש את עמדתי כשהתברר לי שכל סכנה שאיימה על מי שגר בחדר לא יכלה לבוא לא מהחלון ולא מהדלת.

"תשומת ליבי נמשכה מהר, כפי שכבר הערתי לך, לפתח האוורור הזה, ולחבל הפעמון שהשתלשל עד המיטה. הגילוי שהוא מדומה, ושהמיטה מהודקת לרצפה, עורר מיד את החשד שהחבל נמצא שם כגשר בשביל משהו שעובר דרך החור ומגיע למיטה. רעיון של נחש עלה בדעתי מיד. וכשצירפתי אותו לידיעה שלי שלדוקטור יש אספקה של יצורים מהודו, הרגשתי שכנראה אני על המסלול הנכון.

"הרעיון להשתמש בסוג של רעל שאי אפשר בשום אופן לגלות בשום בדיקה כימית הוא בדיוק רעיון שהיה עולה בדעתו של אדם חכם וחסר רחמים שקיבל הכשרה מזרחית. המהירות שבה רעל כזה פועל תהיה גם, מנקודת מבטו, יתרון. זה יהיה חוקר מקרי מוות חד עין באמת שיוכל להבחין בשני הנקבים הכהים הקטנים שיראו איפה ניבי הרעל עשו את עבודתם.

"אחר כך חשבתי על השריקה. כמובן שהוא חייב לקרוא לנחש בחזרה לפני שאור הבוקר יגלה אותו לקורבן. הוא אילף אותו, כנראה בעזרת החלב שראינו, לחזור אליו כשהוא קורא לו. הוא היה מכניס אותו דרך פתח האוורור הזה בשעה שחשב לטובה, בוודאות שהוא יזחל במורד החבל וינחת על המיטה. ייתכן שהוא ינשוך את מי ששוכבת שם וייתכן שלא. אולי היא תינצל כל לילה במשך שבוע, אבל במוקדם או במאוחר היא חייבת ליפול קורבן.

"הגעתי למסקנות האלה עוד לפני שנכנסתי לחדרו. בדיקה של הכיסא שלו הראתה לי שהוא נהג לעמוד עליו, מה שכמובן יהיה הכרחי כדי שיוכל להגיע לפתח האוורור. המראה של הכספת, צלוחית החלב ולולאת החבל הספיקו כדי לסלק סופית כל ספק שאולי נשאר. הצלצול המתכתי ששמעה העלמה סטונר נגרם בבירור כשאביה החורג סגר בחיפזון את דלת הכספת שלו על יושבה הנורא. אחרי שהחלטתי, אתה יודע את הצעדים שנקטתי כדי להעמיד את העניין במבחן. שמעתי את היצור לוחש, כפי שאין לי ספק שגם אתה שמעת, ומיד הדלקתי את האור ותקפתי אותו."

"עם התוצאה שגירשת אותו דרך פתח האוורור."

"וגם עם התוצאה שגרמתי לו להתנפל על אדונו בצד השני. חלק ממכות המקל שלי פגעו ועוררו את מזגו הנחשי, כך שהוא התנפל על האדם הראשון שראה. בדרך זו אני בלי ספק אחראי בעקיפין למותו של ד"ר גרימסבי רוילוט, ואינני יכול לומר שסביר שזה יכביד מאוד על מצפוני."