רועה החזירים

היה פעם נסיך עני שהייתה לו ממלכה. הממלכה שלו הייתה קטנה מאוד, אבל בכל זאת גדולה מספיק כדי להתחתן, והוא רצה להתחתן.

היה זה אמנם קצת נועז מצדו לומר לבתו של הקיסר: "התרצי להינשא לי?" ובכל זאת כך עשה, כי שמו נודע למרחוק, ומאה נסיכות היו עונות לו: "כן!" ו"תודה רבה". נראה מה ענתה הנסיכה הזאת.

הקשיבו!

על קברו של אבי הנסיך צמח שיח ורדים, שיח ורדים יפהפה, שפרח רק פעם בחמש שנים, וגם אז נשא רק פרח אחד. אבל איזה ורד זה היה! ריחו היה מתוק כל כך, שמי שהריח אותו שכח את כל דאגותיו וצערו.

ויותר מזה: לנסיך היה זמיר שידע לשיר כך, כאילו כל המנגינות המתוקות שבעולם גרות בגרונו הקטן. הנסיכה הייתה אמורה לקבל את הוורד ואת הזמיר, ולכן הכניסו אותם לתיבות כסף גדולות ושלחו אותם אליה.

הקיסר ציווה להביא אותם לאולם גדול, שבו שיחקה הנסיכה "ביקורים" עם גבירות החצר. כשראתה את התיבות עם המתנות, מחאה כפיים משמחה.

"אח, לו רק היה זה חתלתול קטן!" אמרה. אבל אז נגלה שיח הוורדים עם הוורד היפה שלו.

"הו, כמה יפה הוא עשוי!" אמרו כל גבירות החצר.

"הוא יותר מיפה," אמר הקיסר, "הוא מקסים!"

אבל הנסיכה נגעה בו, וכמעט פרצה בבכי.

"פוי, אבא!" אמרה. "הוא בכלל לא עשוי, הוא טבעי!"

"בואו נראה מה יש בתיבה השנייה לפני שנתחיל לכעוס," אמר הקיסר. ואז יצא הזמיר ושר כל כך נפלא, שבהתחלה איש לא יכול היה לומר עליו מילה רעה.

"סופרב! שרמאן!" קראו הגבירות, כי כולן נהגו לפטפט בצרפתית, כל אחת גרוע יותר משכנתה.

"כמה מזכירה לי הציפור את תיבת הנגינה של הקיסרית המנוחה, זיכרונה לברכה," אמר אביר זקן. "הו כן! אלה אותם צלילים, אותה נגינה."

"כן! כן!" אמר הקיסר, ובכה כמו ילד למשמע הזיכרון.

"אני עוד מקווה שזו לא ציפור אמיתית," אמרה הנסיכה.

"כן, זו ציפור אמיתית," אמרו אלה שהביאו אותה.

"אם כך, שתעוף הציפור," אמרה הנסיכה, וסירבה בתוקף לראות את הנסיך.

אבל הוא לא נתן לייאוש להשתלט עליו. הוא מרח את פניו בחום ובשחור, משך את כובעו על אוזניו, ודפק על הדלת.

"יום טוב לאדוני הקיסר!" אמר. "האם אוכל לקבל עבודה בארמון?"

"למה לא," אמר הקיסר. "אני צריך מישהו שישמור על החזירים, כי יש לנו הרבה מאוד חזירים."

וכך מונה הנסיך ל"רועה החזירים הקיסרי". הוא קיבל חדר קטן ומלוכלך סמוך לדיר החזירים, ושם ישב כל היום ועבד. עד הערב הכין סיר בישול קטן ויפה. מסביב לסיר נתלו פעמונים קטנים, וכשהסיר רתח, צלצלו הפעמונים בצורה מקסימה וניגנו את המנגינה הישנה:

"אח, אוגוסטין היקר,

הכול איננו, איננו, איננו!"

אבל מה שהיה מוזר עוד יותר: מי שהחזיק את אצבעו באדים של הסיר, הריח מיד את כל המאכלים שהתבשלו על כל אח בעיר. וזה, כפי שאתם מבינים, היה דבר שונה לגמרי מן הוורד.

והנה עברה הנסיכה במקרה באותה דרך. כששמעה את המנגינה, עצרה במקומה ונראתה מרוצה, כי היא ידעה לנגן את "אוגוסטין היקר". זו הייתה היצירה היחידה שידעה, והיא ניגנה אותה באצבע אחת.

"הרי זו היצירה שלי!" אמרה הנסיכה. "רועה החזירים הזה בוודאי קיבל חינוך טוב! היכנסי ושאלי אותו כמה עולה הכלי."

אחת מגבירות החצר נאלצה אפוא לרוץ פנימה, אבל קודם נעלה כפכפי עץ.

"מה תרצה תמורת הסיר?" שאלה הגבירה.

"אני רוצה עשר נשיקות מהנסיכה," אמר רועה החזירים.

"מה פתאום!" אמרה הגבירה.

"בפחות מזה לא אמכור אותו," השיב רועה החזירים.

"הוא חצוף!" אמרה הנסיכה, והמשיכה ללכת. אבל כשהתרחקה מעט, צלצלו הפעמונים כל כך יפה:

"אח, אוגוסטין היקר,

הכול איננו, איננו, איננו!"

"עצרי," אמרה הנסיכה. "שאלי אותו אם ירצה עשר נשיקות מגבירות החצר שלי."

"לא, תודה!" אמר רועה החזירים. "עשר נשיקות מהנסיכה, או שהסיר נשאר אצלי."

"גם זה אסור שיקרה!" אמרה הנסיכה. "אבל עמדו כולכן לפניי, כדי שאיש לא יראה אותנו."

גבירות החצר עמדו לפניה ופרשו את שמלותיהן, ורועה החזירים קיבל עשר נשיקות, והנסיכה קיבלה את הסיר.

איזו שמחה הייתה! הסיר רתח כל הערב וכל היום שלמחרת. הן ידעו בדיוק מה מתבשל על כל אש בעיר, מזו של שר החצר ועד זו של הסנדלר. גבירות החצר רקדו ומחאו כפיים.

"אנחנו יודעות למי יש היום מרק ולמי לביבות לארוחת הצהריים, למי יש קציצות ולמי ביצים. כמה מעניין!"

"כן, אבל שמרו על הסוד שלי, כי אני בתו של קיסר."

רועה החזירים, כלומר הנסיך, כי איש לא ידע שהוא משהו אחר מלבד רועה חזירים מכוער, לא נתן ליום אחד לעבור בלי לעבוד על משהו. לבסוף בנה רעשן שכאשר סובבו אותו, ניגן את כל הוואלסים ואת כל מנגינות הריקודים שנשמעו אי פעם מאז בריאת העולם.

"אה, זה סופרב!" אמרה הנסיכה כשעברה שם. "מעולם לא שמעתי יצירות יפות יותר! היכנסי ושאלי אותו כמה עולה הכלי, אבל שימי לב: נשיקות הוא לא יקבל יותר!"

"הוא רוצה מאה נשיקות מהנסיכה!" אמרה הגבירה שנכנסה לשאול.

"נראה לי שהוא יצא מדעתו!" אמרה הנסיכה, והמשיכה ללכת. אבל כשהתרחקה מעט, עצרה שוב. "צריך לעודד את האמנות," אמרה. "אני בתו של הקיסר. אמרי לו שהוא יקבל ממני עשר נשיקות, כמו אתמול, ואת השאר ייקח מגבירות החצר."

"הו... אבל אנחנו לא רוצות את זה בכלל!" אמרו הן.

"מה אתן ממלמלות?" שאלה הנסיכה. "אם אני יכולה לנשק אותו, בוודאי שגם אתן יכולות. זכרו שאתן חייבות לי הכול." וכך נאלצו הגבירות ללכת אליו שוב.

"מאה נשיקות מהנסיכה," אמר, "או שכל אחד ישמור את שלו!"

"עמדו מסביב!" אמרה הנסיכה, וכל הגבירות עמדו סביבה בזמן הנשיקות.

"מה פשר ההמון הזה ליד דיר החזירים?" אמר הקיסר, שיצא באותו רגע במקרה למרפסת. הוא שפשף את עיניו והרכיב את משקפיו. "אלה גבירות החצר! אני חייב לרדת ולראות מה הן עושות!" ומשך את נעלי הבית שלו מאחור, כי דרך על העקבים שלהן.

ברגע שהגיע לחצר, התהלך בשקט רב, והגבירות היו שקועות כל כך בספירת הנשיקות, כדי שהכול יתנהל ביושר, עד שלא הבחינו בקיסר. הוא התרומם על קצות אצבעותיו.

"מה כל זה?" אמר כשראה מה קורה, והכה את הנסיכה על אוזניה בנעל הבית שלו, בדיוק כשרועה החזירים קיבל את הנשיקה השמונים ושש.

"החוצה!" אמר הקיסר, כי כעס מאוד. וגם הנסיכה וגם רועה החזירים גורשו מן העיר.

עכשיו עמדה הנסיכה ובכתה, רועה החזירים רטן, והגשם ירד בזרמים.

"אוי לי, אומללה שכמוני!" אמרה הנסיכה. "לו רק התחתנתי עם הנסיך היפה! אוי, כמה אני אומללה!"

ורועה החזירים הלך אל מאחורי עץ, רחץ מפניו את הצבע החום והשחור, השליך את בגדיו המלוכלכים, ויצא לבוש בגדי נסיך. הוא נראה אציל כל כך, שהנסיכה לא יכלה שלא להשתחוות לפניו.

"באתי לבוז לך," אמר. "את לא רצית נסיך הגון! לא ידעת להעריך את הוורד ואת הזמיר, אבל היית מוכנה לנשק את רועה החזירים בשביל צעצוע עלוב. מגיע לך."

ואז חזר אל ממלכתו הקטנה, וטרק בפניה את דלת ארמונו. עכשיו יכלה באמת לשיר:

"אח, אוגוסטין היקר,

הכול איננו, איננו, איננו!"