הברווזון המכוער

היה קיץ נהדר בכפר. החיטה הזהובה, שיבולת השועל הירוקה וערמות השחת שנערמו באחו נראו יפות מאוד. החסידה צעדה על רגליה האדומות והארוכות ופטפטה בשפה המצרית, שלמדה מאמה. את שדות החיטה ואת האחו הקיפו יערות גדולים, ובתוכם היו בריכות עמוקות. באמת היה נעים לטייל בכפר. במקום שטוף שמש עמד בית חווה ישן ונעים, קרוב לנהר עמוק, ומהבית ועד שפת המים צמחו עלי לפופית גדולים, גבוהים כל כך שמתחת לגבוה שבהם יכול היה ילד קטן לעמוד זקוף. המקום היה פראי כמו לב יער עבות. במחבוא הנעים הזה ישבה ברווזה על הקן שלה וחיכתה שהגוזלים שלה יבקעו. היא כבר התחילה להתעייף מהעבודה הזאת, כי הקטנים התמהמהו לצאת מהקליפות, ואורחים כמעט לא באו אליה. הברווזים האחרים העדיפו לשחות בנהר על פני לטפס על הגדות החלקלקות ולשבת מתחת לעלה לפופית כדי לפטפט איתה. לבסוף נסדקה קליפה אחת, ואחריה עוד אחת, ומכל ביצה יצא יצור חי, שהרים את ראשו וקרא: "פיפ, פיפ." "גע, גע," אמרה האם, ואז כולם געגעו כמה שיכלו, והביטו סביבם לכל עבר בעלים הירוקים הגדולים. אמם הניחה להם להסתכל כמה שרצו, כי ירוק טוב לעיניים. "כמה העולם גדול!" אמרו הברווזונים, כשגילו כמה מקום יש להם עכשיו לעומת מה שהיה להם בתוך הקליפה. "אתם חושבים שזה כל העולם?" שאלה האם. "חכו עד שתראו את הגן. הוא נמשך הרבה מעבר לזה, עד השדה של הכומר, אבל אני אף פעם לא העזתי ללכת רחוק כל כך. כולכם בחוץ?" המשיכה וקמה. "לא, תראו מה, הביצה הגדולה ביותר עדיין שוכבת פה. מעניין כמה זמן זה עוד יימשך, כבר נמאס לי." והיא התיישבה שוב על הקן.

"נו, איך הולך?" שאלה ברווזה זקנה שבאה לבקר אותה.

"ביצה אחת עוד לא בקעה," אמרה הברווזה. "היא פשוט לא נשברת. אבל תראי את כל האחרים, הם לא הברווזונים הכי יפים שראית אי פעם? הם דומים בדיוק לאבא שלהם, שהוא כל כך לא נחמד, הוא אף פעם לא בא לבקר."

"תני לי לראות את הביצה שלא נשברת," אמרה הברווזה הזקנה. "אין לי ספק שזאת ביצה של תרנגול הודו. פעם שכנעו אותי לדגור על כמה ביצים כאלה, ואחרי כל הטיפול והטרחה בקטנים, הם פחדו מהמים. געגעתי וקראתי, אבל זה לא עזר. לא הצלחתי לגרום להם להעז להיכנס. תני לי להסתכל בביצה. כן, זאת ביצה של תרנגול הודו. תשמעי לעצתי: תשאירי אותה איפה שהיא ותלמדי את שאר הילדים לשחות."

"אני חושבת שאשב עליה עוד קצת," אמרה הברווזה. "אחרי שישבתי כל כך הרבה זמן, עוד כמה ימים זה כלום."

"כרצונך," אמרה הברווזה הזקנה, והלכה.

לבסוף נשברה הביצה הגדולה, ויצור צעיר זחל ממנה וקרא: "פיפ, פיפ." הוא היה גדול מאוד ומכוער. הברווזה בהתה בו וקראה: "הוא גדול מאוד ולא דומה בכלל לאחרים. מעניין אם הוא באמת תרנגול הודו. אבל נגלה את זה בקרוב, כשנלך למים. הוא ייכנס, גם אם אצטרך לדחוף אותו בעצמי."

למחרת היה מזג אוויר נהדר, והשמש זרחה בבהירות על עלי הלפופית הירוקים. אז הורידה הברווזה האם את גוזליה אל המים וקפצה פנימה בשכשוך. "גע, גע," קראה, והברווזונים קפצו פנימה בזה אחר זה. המים נסגרו מעל ראשיהם, אבל הם עלו מיד ושחו יפה מאוד, והרגליים שלהם חתרו מתחתם בקלות רבה. גם הברווזון המכוער היה במים ושחה איתם.

"הו," אמרה האם, "זה לא תרנגול הודו. כמה טוב הוא משתמש ברגליים, וכמה זקוף הוא מחזיק את עצמו! הוא הילד שלי, ובעצם הוא לא כל כך מכוער אם מסתכלים עליו כמו שצריך. גע, גע! בואו איתי עכשיו. אכניס אתכם לחברה מכובדת ואציג אתכם בחצר החווה. אבל תישארו קרוב אליי, שלא ידרכו עליכם, ומעל הכול, היזהרו מהחתול."

כשהגיעו לחצר החווה, הייתה שם מהומה גדולה. שתי משפחות רבו על ראש של צלופח, ובסוף בכלל לקח אותו החתול. "רואים, ילדים? ככה זה בעולם," אמרה הברווזה האם והשחיזה את מקורה, כי גם היא הייתה רוצה את ראש הצלופח. "בואו, עכשיו תשתמשו ברגליים, ותנו לי לראות כמה יפה אתם יודעים להתנהג. אתם צריכים להרכין ראש יפה בפני הברווזה הזקנה ההיא. היא המיוחסת מכולן, ויש בה דם ספרדי, ולכן מצבה טוב. אתם לא רואים שקשור לרגל שלה סמרטוט אדום? זה דבר נהדר מאוד וכבוד גדול לברווזה. זה מראה שכולם חוששים לאבד אותה, כי ככה אפשר לזהות אותה, גם בני אדם וגם בעלי חיים. נו, אל תכניסו את האצבעות פנימה. ברווזון מחונך מפשק את רגליו לרווחה, בדיוק כמו אבא ואימא שלו, ככה. עכשיו תכופפו את הצוואר ותגידו 'גע.'"

הברווזונים עשו כמו שנאמר להם, אבל הברווזה האחרת בהתה בהם ואמרה: "תראו, באה עוד חבורה, כאילו אנחנו לא מספיק כבר! ואיזה יצור מוזר אחד מהם! אנחנו לא רוצים אותו פה." ואז עפה אחת אליו ונשכה אותו בצוואר.

"עזבו אותו," אמרה האם. "הוא לא עושה שום רע."

"כן, אבל הוא כל כך גדול ומכוער," אמרה הברווזה המרושעת, "ולכן צריך לגרש אותו."

"שאר הילדים יפים מאוד," אמרה הברווזה הזקנה עם הסמרטוט על הרגל, "כולם חוץ מההוא. הלוואי שאמא שלו הייתה יכולה לשפר אותו קצת."

"זה בלתי אפשרי, הוד מעלתך," ענתה האם. "הוא לא יפה, אבל יש לו אופי טוב מאוד, והוא שוחה טוב כמו האחרים, ואפילו יותר טוב. אני חושבת שהוא יגדל ויהיה יפה, ואולי גם יקטן קצת. הוא נשאר יותר מדי זמן בביצה, ולכן הגוף שלו לא התעצב כמו שצריך." ואז ליטפה את צווארו והחליקה את נוצותיו, ואמרה: "הוא זכר, ולכן זה לא כל כך חשוב. אני חושבת שהוא יגדל חזק ויוכל לדאוג לעצמו."

"שאר הברווזונים חינניים למדי," אמרה הברווזה הזקנה. "עכשיו תרגישו כמו בבית, ואם תמצאו ראש של צלופח, תוכלו להביא אותו אליי."

וכך הם התמקמו בנוחות. אבל הברווזון המסכן, שזחל אחרון מהקליפה ונראה כל כך מכוער, ננשך ונדחף ונלעג, לא רק על ידי הברווזים, אלא על ידי כל עופות החצר. "הוא גדול מדי," אמרו כולם. ותרנגול ההודו, שנולד לעולם עם דורבנות וחשב שהוא ממש קיסר, ניפח את עצמו כמו ספינה במפרשים פרושים, התנפל על הברווזון ונעשה אדום כולו בראש מרוב כעס. הקטן המסכן לא ידע לאן ללכת, והיה אומלל מאוד כי היה מכוער וכל החצר צחקה עליו. כך זה נמשך יום אחרי יום, ונעשה רע יותר ויותר. כולם גירשו את הברווזון המסכן ממקום למקום. אפילו אחיו ואחיותיו היו רעים אליו ואמרו: "אה, יצור מכוער שכמוך, הלוואי שהחתול יתפוס אותך!" ואמו אמרה שהיא מצטערת שהוא בכלל נולד. הברווזים ניקרו אותו, התרנגולות הכו אותו, והנערה שהאכילה את העופות בעטה בו ברגליה. לבסוף ברח, ובדרך הבהיל את הציפורים הקטנות שבגדר החיה כשעף מעל הגדר.

"הן פוחדות ממני כי אני מכוער," אמר. אז עצם את עיניו ועף עוד יותר רחוק, עד שהגיע לביצה גדולה שגרו בה ברווזי בר. שם נשאר כל הלילה, עייף מאוד ועצוב.

בבוקר, כשברווזי הבר התרוממו לאוויר, הם בהו בחבר החדש שלהם. "איזה מין ברווז אתה?" שאלו כולם והתקבצו סביבו.

הוא קד להם והיה מנומס כמה שיכול, אבל לא ענה על השאלה שלהם. "אתה מכוער מאוד," אמרו ברווזי הבר, "אבל זה לא משנה, כל עוד אתה לא רוצה להתחתן עם מישהי מהמשפחה שלנו."

מסכן! הוא בכלל לא חשב על חתונה. כל מה שרצה היה רשות לשכב בין קני הסוף ולשתות קצת מהמים שבביצה. אחרי שהיה בביצה יומיים, באו שני אווזי בר, או ליתר דיוק אווזונים, כי הם יצאו מהביצה לא מזמן, והם היו חצופים מאוד. "תשמע, ידידי," אמר אחד מהם לברווזון, "אתה כל כך מכוער שאתה ממש מוצא חן בעינינו. רוצה לבוא איתנו ולהיות ציפור נודדת? לא רחוק מכאן יש ביצה אחרת, ויש בה כמה אווזות בר יפות, כולן לא נשואות. זאת הזדמנות בשבילך למצוא אישה. אולי יהיה לך מזל, מכוער ככל שתהיה."

"פאף, פאף," נשמע באוויר, ושני אווזי הבר נפלו מתים בין הקנים, והמים הסמיקו מדם. "פאף, פאף," הדהד למרחוק, ולהקות שלמות של אווזי בר התרוממו מבין הקנים. הקולות נמשכו מכל כיוון, כי הציידים הקיפו את הביצה, וחלקם אפילו ישבו על ענפי העצים והשקיפו על הקנים. העשן הכחול מהרובים עלה כמו עננים מעל העצים הכהים, וכשנישא על פני המים, זינקו כמה כלבי ציד בין הקנים, והקנים התכופפו תחתם בכל מקום שהלכו. כמה הם הבהילו את הברווזון המסכן! הוא סובב את ראשו כדי להחביא אותו מתחת לכנף, ובאותו רגע עבר קרוב מאוד אליו כלב גדול ונורא. הלסתות שלו היו פתוחות, הלשון שלו השתלשלה מפיו, והעיניים שלו בערו באופן מפחיד. הוא תקע את אפו ממש ליד הברווזון והראה את שיניו החדות, ואז, "שפלאש, שפלאש", נכנס למים בלי לגעת בו. "הו," נאנח הברווזון, "כמה אני אסיר תודה על שאני כל כך מכוער. אפילו כלב לא רוצה לנשוך אותי." וכך שכב בשקט לגמרי, בזמן שהכדורים רששו בין הקנים, ורובה אחרי רובה ירה מעליו. היה כבר מאוחר ביום כשהכול נרגע, אבל גם אז לא העז היצור הצעיר והמסכן לזוז. הוא חיכה בשקט כמה שעות, ואז, אחרי שהביט בזהירות סביבו, מיהר להתרחק מהביצה מהר ככל שיכול. הוא רץ על פני שדה ואחו, עד שפרצה סערה והוא בקושי הצליח להיאבק בה. לקראת ערב הגיע לבקתה קטנה ועלובה, שנראה שעומדת ליפול, ונשארה עומדת רק כי לא הצליחה להחליט לאיזה צד ליפול קודם. הסערה נמשכה בעוצמה כזאת, שהברווזון לא יכול היה להמשיך. הוא ישב ליד הבקתה, ואז הבחין שהדלת לא סגורה לגמרי, כי אחד הצירים שלה נשבר. לכן היה פתח צר למטה, גדול מספיק כדי שיוכל להשתחל דרכו. הוא עשה את זה בשקט רב, ומצא מחסה ללילה. בבקתה הזאת גרו אישה, חתול ותרנגולת. החתול, שבעלת הבית קראה לו "בני הקטן", היה החביב עליה מאוד. הוא ידע לקמר את הגב ולגרגר, ואפילו להוציא ניצוצות מהפרווה שלו אם ליטפו אותו נגד כיוון השיער. לתרנגולת היו רגליים קצרות מאוד, ולכן קראו לה "קצרת רגליים". היא הטילה ביצים טובות, ובעלת הבית אהבה אותה כאילו הייתה הילדה שלה. בבוקר גילו את האורח המוזר, והחתול התחיל לגרגר, והתרנגולת לקרקר.

"מה הרעש הזה?" אמרה הזקנה והביטה סביב החדר, אבל הראייה שלה לא הייתה טובה במיוחד. לכן, כשראתה את הברווזון, חשבה שזאת ודאי ברווזה שמנה שתעתה מהבית. "הו, איזה מציאה!" קראה. "אני מקווה שזה לא ברווז זכר, כי אז יהיו לי ביצי ברווז. אצטרך לחכות ולראות." וכך הרשו לברווזון להישאר לניסיון שלושה שבועות, אבל ביצים לא היו. בבית הזה החתול היה האדון והתרנגולת הייתה הגברת, והם תמיד אמרו: "אנחנו והעולם", כי האמינו שהם חצי העולם, ועוד החצי הטוב יותר. הברווזון חשב שאולי יש למישהו דעה אחרת בעניין, אבל התרנגולת לא רצתה לשמוע ספקות כאלה. "אתה יודע להטיל ביצים?" שאלה. "לא." "אז היה נא טוב ושתוק." "אתה יודע לקמר את הגב, או לגרגר, או להוציא ניצוצות?" שאל החתול. "לא." "אז אין לך שום זכות להביע דעה כשאנשים נבונים מדברים." אז הברווזון ישב בפינה, מדוכדך מאוד, עד שאור השמש והאוויר הצח נכנסו לחדר מבעד לדלת הפתוחה. אז התחיל להתגעגע כל כך לשחות על המים, שלא התאפק וסיפר על כך לתרנגולת.

"איזה רעיון מגוחך," אמרה התרנגולת. "אין לך שום דבר אחר לעשות, ולכן יש לך שיגיונות טיפשיים. אילו ידעת לגרגר או להטיל ביצים, הם היו חולפים."

"אבל כל כך נפלא לשחות על המים," אמר הברווזון, "וכל כך מרענן להרגיש אותם נסגרים מעל הראש כשצוללים עד הקרקעית."

"נפלא, באמת!" אמרה התרנגולת. "הרי אתה ודאי משוגע! תשאל את החתול, הוא החיה הכי חכמה שאני מכירה. תשאל אותו אם הוא היה רוצה לשחות על המים או לצלול מתחתם. על הדעה שלי אני בכלל לא אדבר. תשאל את הגברת שלנו, הזקנה. אין בעולם אף אחד חכם ממנה. אתה חושב שהיא הייתה רוצה לשחות, או שהמים ייסגרו מעל הראש שלה?"

"את לא מבינה אותי," אמר הברווזון.

"אנחנו לא מבינים אותך? מעניין מי כן יכול להבין אותך! אתה חושב שאתה חכם יותר מהחתול או מהזקנה? על עצמי אני לא אגיד כלום. אל תדמיין שטויות כאלה, ילד, ותודה למזל הטוב שלך שקיבלו אותך כאן. אתה לא נמצא בחדר חמים, בחברה שאפשר ללמוד ממנה משהו? אבל אתה פטפטן, והחברה שלך לא נעימה במיוחד. תאמין לי, אני מדברת רק לטובתך. אני אולי אומרת לך אמיתות לא נעימות, אבל זאת הוכחה לחברות שלי. לכן אני מייעצת לך להטיל ביצים וללמוד לגרגר כמה שיותר מהר."

"אני חושב שאני צריך לצאת שוב אל העולם," אמר הברווזון.

"כן, לך," אמרה התרנגולת. וכך עזב הברווזון את הבקתה, ועד מהרה מצא מים שיכול לשחות ולצלול בהם, אבל כל שאר בעלי החיים התרחקו ממנו בגלל המראה המכוער שלו. הסתיו בא, והעלים ביער הפכו כתומים וזהובים. ואז, כשהחורף התקרב, תפסה אותם הרוח כשנשרו וסחררה אותם באוויר הקר. העננים, כבדים מברד ומפתיתי שלג, היו תלויים נמוך בשמיים, והעורב עמד על השרכים וקרא: "קרע, קרע." רק להסתכל עליו גרם לצמרמורת מקור. כל זה היה עצוב מאוד בשביל הברווזון הקטן והמסכן. ערב אחד, בדיוק כשהשמש שקעה בין עננים זוהרים, יצאה מבין השיחים להקה גדולה של ציפורים יפהפיות. הברווזון מעולם לא ראה ציפורים כמותן. אלה היו ברבורים. הם כופפו את צוואריהם החינניים, ונוצותיהם הרכות זהרו בלובן מסנוור. הם השמיעו קריאה מוזרה כשפרשו את כנפיהם הנהדרות ועפו מהארצות הקרות האלה אל ארצות חמות יותר מעבר לים. כשעלו גבוה וגבוה יותר באוויר, הרגיש הברווזון הקטן והמכוער תחושה מוזרה מאוד כשהביט בהם. הוא הסתובב במים כמו גלגל, מתח את צווארו לעברם והשמיע קריאה מוזרה כל כך, שהבהילה אפילו אותו. איך יוכל אי פעם לשכוח את הציפורים היפות והמאושרות האלה? וכשנעלמו לבסוף מעיניו, צלל מתחת למים ועלה שוב, כמעט יוצא מדעתו מרוב התרגשות. הוא לא ידע את שמות הציפורים האלה ולא לאן עפו, אבל הוא הרגיש כלפיהן מה שלא הרגיש מעולם כלפי שום ציפור אחרת בעולם. הוא לא קינא ביצורים היפים האלה, אבל השתוקק להיות יפה כמותם. יצור מכוער ומסכן, כמה בשמחה היה חי אפילו עם הברווזים, אילו רק עודדו אותו קצת. החורף נעשה קר יותר ויותר. הוא נאלץ לשחות על המים כל הזמן כדי שלא יקפאו, אבל בכל לילה נעשה המקום שבו שחה קטן וקטן יותר. לבסוף קפאו המים כל כך חזק, שהקרח חרק כשזז, והברווזון נאלץ לחתור ברגליו כמה שיכול כדי שהפתח לא ייסגר. לבסוף נחלש לגמרי, ושכב בלי לזוז ובלי אונים, קפוא בתוך הקרח.

השכם בבוקר ראה איכר שעבר שם מה שקרה. הוא שבר את הקרח לחתיכות בנעל העץ שלו ונשא את הברווזון הביתה לאשתו. החום החיה את היצור הקטן והמסכן. אבל כשהילדים רצו לשחק איתו, חשב הברווזון שהם יעשו לו רע. אז קפץ באימה, התעופף לתוך קערת החלב והתיז חלב על כל החדר. האישה מחאה כפיים, וזה הבהיל אותו עוד יותר. הוא עף קודם לתוך חבית החמאה, אחר כך לתוך גיגית הקמח, ויצא ממנה שוב. איך הוא נראה! האישה צרחה והכתה בו במלקחיים, והילדים צחקו וצרחו ונפלו זה על זה כשניסו לתפוס אותו. אבל למרבה המזל הוא ברח. הדלת הייתה פתוחה, והיצור המסכן הצליח בקושי להשתחל החוצה אל בין השיחים, ולשכב, תשוש לגמרי, בשלג שירד זה עתה.

זה היה עצוב מאוד אילו סיפרתי את כל הסבל והמחסור שעבר הברווזון הקטן והמסכן בחורף הקשה. אבל כשהחורף חלף, מצא את עצמו בוקר אחד שוכב בביצה, בין קני הסוף. הוא הרגיש את השמש החמה זורחת, שמע את העפרוני שר, וראה שמסביב הכול אביב יפהפה. אז הרגישה הציפור הצעירה שכנפיה חזקות, כשהיכה בהן על צדדיו, והתרומם גבוה לאוויר. הכנפיים נשאו אותו הלאה, עד שמצא את עצמו בגן גדול, עוד לפני שהבין איך זה קרה. עצי התפוח פרחו במלוא הפריחה, ועצי הסמבוק הריחניים כופפו את ענפיהם הירוקים והארוכים עד הפלג שהתפתל סביב מדשאה חלקה. הכול נראה יפהפה ברעננות של תחילת האביב. מסבך קרוב יצאו שלושה ברבורים לבנים ויפים, מרשרשים בנוצותיהם ושוחים בקלילות על המים החלקים. הברווזון נזכר בציפורים היפות, והרגיש אומלל באופן מוזר יותר מאי פעם.

"אעוף אל הציפורים המלכותיות האלה," קרא, "והן יהרגו אותי, כי אני כל כך מכוער ומעז להתקרב אליהן. אבל זה לא משנה. עדיף שהן יהרגו אותי מאשר שהברווזים ינקרו אותי, התרנגולות יכו אותי, הנערה שמאכילה את העופות תדחף אותי, או שאגווע ברעב בחורף."

אז עף אל המים ושחה לעבר הברבורים היפים. ברגע שראו את הזר, מיהרו לקראתו בכנפיים פרושות.

"הרגו אותי," אמרה הציפור המסכנה, והרכינה את ראשה אל פני המים וחיכתה למוות.

אבל מה ראה בפלג הצלול שמתחתיו? את דמותו שלו. הוא כבר לא היה ציפור אפורה וכהה, מכוערת ולא נעימה למראה, אלא ברבור חינני ויפהפה. לציפור לא משנה שנולדה בקן של ברווזים, בחצר חווה, אם בקעה מביצה של ברבור. עכשיו שמח שסבל צער וצרות, כי בזכותם יכול היה ליהנות הרבה יותר מכל ההנאה והאושר שסביבו. כי הברבורים הגדולים שחו סביב החדש וליטפו את צווארו במקוריהם, לאות ברכה.

עד מהרה נכנסו לגן כמה ילדים קטנים וזרקו לחם ועוגה למים.

"תראו," קרא הצעיר שבהם, "יש אחד חדש!" ושאר הילדים שמחו מאוד ורצו אל אבא ואימא שלהם, רוקדים ומוחאים כפיים וצועקים בשמחה: "בא עוד ברבור! הגיע אחד חדש!"

אז זרקו עוד לחם ועוגה למים ואמרו: "החדש הוא היפה מכולם. הוא כל כך צעיר ויפה." והברבורים הזקנים הרכינו את ראשם לפניו.

אז הוא התבייש מאוד והחביא את ראשו מתחת לכנף, כי לא ידע מה לעשות. הוא היה מאושר כל כך, ובכל זאת לא היה גאה כלל. רדפו אותו ובזו לו בגלל הכיעור שלו, ועכשיו שמע אותם אומרים שהוא היפה מכל הציפורים. אפילו עץ הסמבוק הרכין את ענפיו אל המים לפניו, והשמש זרחה חמה ובהירה. אז ריפרף בנוצותיו, כופף את צווארו הדק וקרא בשמחה, ממעמקי לבו: "מעולם לא חלמתי על אושר כזה, כשהייתי ברווזון מכוער."