אצבעונית

פעם הייתה אישה שרצתה מאוד ילד קטן, אבל משאלתה לא התגשמה. לבסוף הלכה אל פיה ואמרה: "אני כל כך רוצה ילד קטן. את יכולה לומר לי איפה אוכל למצוא אחד?"

"הו, את זה קל לסדר," אמרה הפיה. "הנה גרגר שעורה, אבל לא מהסוג שגדל בשדות של האיכר ושהתרנגולות אוכלות. שתלי אותו בעציץ, וחכי ותראי מה יקרה."

"תודה," אמרה האישה, ונתנה לפיה שנים עשר שילינג, שהיו המחיר של גרגר השעורה. ואז הלכה הביתה ושתלה אותו, ומיד צמח פרח גדול ויפה, שנראה קצת כמו צבעוני, אבל עלי הכותרת שלו היו סגורים בחוזקה, כאילו הוא עדיין ניצן. "זה פרח יפהפה," אמרה האישה, ונישקה את העלים האדומים והזהובים. ובזמן שנישקה אותם נפתח הפרח, והיא ראתה שזה צבעוני אמיתי. בתוך הפרח, על האבקנים הירוקים כמו קטיפה, ישבה ילדה קטנטנה, עדינה וחיננית מאוד. היא הייתה בקושי בחצי אורכה של אצבע, ולכן קראו לה "אצבעונית". קליפת אגוז מלוטשת ויפה שימשה לה עריסה. המיטה שלה הייתה עשויה עלי סיגלית כחולים, ועלה של ורד שימש לה שמיכה. שם ישנה בלילה, וביום שיחקה על השולחן, שעליו העמידה האישה צלחת מלאה מים. סביב הצלחת היו זרי פרחים, והגבעולים שלהם טבולים במים, ועל המים צף עלה גדול של צבעוני, ששימש לאצבעונית סירה. שם ישבה הילדה הקטנה וחתרה מצד לצד בשני משוטים עשויים משערות סוס לבנות. זה היה באמת מראה יפה מאוד. אצבעונית ידעה גם לשיר ברכות ובמתיקות כאלה, שמעולם לא נשמעה שירה כמו שלה. לילה אחד, כששכבה במיטתה היפה, זחלה קרפדה גדולה, מכוערת ורטובה דרך שמשה שבורה בחלון, וקפצה ישר על השולחן שעליו ישנה אצבעונית מתחת לשמיכת עלה הוורד שלה.

"איזו אישה קטנה ויפה היא תהיה לבן שלי," אמרה הקרפדה, והרימה את קליפת האגוז שבה ישנה אצבעונית הקטנה, וקפצה איתה דרך החלון אל הגן.

בשולי הביצה של נחל רחב שבגן גרה הקרפדה עם בנה. הוא היה מכוער אפילו יותר מאמו, וכשראה את הילדה הקטנה והיפה במיטתה הנאה, יכול היה רק לקרוא: "קוואק, קוואק, קוואק."

"אל תדבר כל כך חזק, אחרת היא תתעורר," אמרה הקרפדה, "ואז היא עלולה לברוח, כי היא קלה כמו פלומת ברבור. נשים אותה על אחד מעלי חבצלת המים, שם בנחל. זה יהיה בשבילה כמו אי, כי היא כל כך קלה וקטנה, ואז היא לא תוכל לברוח. ובזמן שהיא שם, נמהר ונכין את החדר המפואר מתחת לביצה, שבו תגורו כשתתחתנו."

הרחק בנחל צמחו הרבה חבצלות מים, עם עלים ירוקים ורחבים שנראה כאילו הם צפים על פני המים. העלה הגדול מכולם היה רחוק יותר מהשאר, והקרפדה הזקנה שחתה אליו עם קליפת האגוז, שבה אצבעונית הקטנה עדיין ישנה. היצור הקטנטן התעורר מוקדם מאוד בבוקר, והתחיל לבכות בכי מר כשגילה איפה הוא, כי לא ראתה שום דבר מלבד מים מכל צד של העלה הירוק הגדול, ושום דרך להגיע ליבשה. בינתיים הייתה הקרפדה הזקנה עסוקה מאוד מתחת לביצה. היא קישטה את החדר שלה בקני סוף ובפרחי בר צהובים, כדי שייראה יפה בשביל הכלה החדשה שלה. ואז שחתה עם בנה המכוער אל העלה שעליו השאירה את אצבעונית המסכנה. היא רצתה לקחת את המיטה היפה, כדי לשים אותה בחדר החתונה, שתהיה מוכנה בשבילה. הקרפדה הזקנה קדה לה קידה עמוקה במים ואמרה: "הנה הבן שלי. הוא יהיה בעלך, ותחיו באושר בביצה שליד הנחל."

"קוואק, קוואק, קוואק," היה כל מה שבנה ידע לומר. אז הרימה הקרפדה את המיטה הקטנה והנאה ושחתה איתה משם, והשאירה את אצבעונית לבדה על העלה הירוק, ושם ישבה ובכתה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה לגור עם הקרפדה הזקנה ולהינשא לבנה המכוער. הדגים הקטנים, ששחו במים מתחת, ראו את הקרפדה ושמעו מה שאמרה, ולכן הרימו את ראשיהם מעל המים כדי להסתכל בילדה הקטנה. ברגע שראו אותה, ראו שהיא יפה מאוד, וצר היה להם מאוד לחשוב שהיא תצטרך ללכת לגור עם הקרפדות המכוערות. "לא, זה לא יקרה לעולם!" אז התאספו במים סביב הגבעול הירוק שהחזיק את העלה שעליו עמדה הילדה הקטנה, וכרסמו אותו בשיניהם ליד השורש. אז צף העלה במורד הנחל ונשא את אצבעונית הרחק, מעבר להישג היד של היבשה.

אצבעונית שטה על פני ערים רבות, והציפורים הקטנות בשיחים ראו אותה ושרו: "איזה יצור קטן ומקסים!" וכך שט איתה העלה הלאה והלאה, עד שהביא אותה לארצות אחרות. פרפר לבן קטן וחינני ריחף סביבה כל הזמן, ולבסוף נחת על העלה. אצבעונית מצאה חן בעיניו, והיא שמחה על כך, כי עכשיו הקרפדה לא יכלה להגיע אליה בשום אופן, והארץ שבה שטה הייתה יפהפייה, והשמש זרחה על המים עד שנצצו כמו זהב נוזל. היא הורידה את החגורה שלה וקשרה קצה אחד שלה סביב הפרפר, ואת הקצה השני של הסרט קשרה לעלה, ועכשיו גלש העלה מהר הרבה יותר מקודם, ולקח איתו את אצבעונית הקטנה, כפי שעמדה. עד מהרה עפה שם חיפושית מאי גדולה. ברגע שראתה אותה, תפסה אותה החיפושית במותניה העדינים בטפריה ועפה איתה אל עץ. העלה הירוק צף משם בפלג, והפרפר עף איתו, כי היה קשור אליו ולא יכול היה להשתחרר.

הו, כמה נבהלה אצבעונית הקטנה כשהחיפושית עפה איתה אל העץ! אבל יותר מכול הצטערה על הפרפר הלבן והיפה שקשרה לעלה, כי אם לא יצליח להשתחרר, ימות מרעב. אבל החיפושית לא הטרידה את עצמה בעניין הזה כלל. היא התיישבה לצדה על עלה ירוק גדול, נתנה לה לאכול קצת צוף מהפרחים, ואמרה לה שהיא יפה מאוד, אף שאינה דומה כלל לחיפושית מאי. כעבור זמן מה, כל חיפושיות המאי הרימו את המחושים שלהן ואמרו: "יש לה רק שתי רגליים! כמה מכוער זה נראה." "אין לה מחושים," אמרה אחרת. "המותניים שלה דקים לגמרי. פוי! היא דומה לבן אדם."

"הו! היא מכוערת," אמרו כל גבירות החיפושיות, אף שאצבעונית הייתה יפה מאוד. ואז החיפושית שחטפה אותה האמינה לכל האחרות כשאמרו שהיא מכוערת, ולא רצתה יותר שום קשר איתה, ואמרה לה שהיא יכולה ללכת לאן שהיא רוצה. ואז עפה איתה מטה מהעץ והניחה אותה על חיננית, והיא בכתה כשחשבה שהיא כל כך מכוערת, שאפילו חיפושיות המאי לא רוצות שום קשר איתה. ובכל אותו זמן היא הייתה באמת היצור המקסים ביותר שאפשר לדמיין, רכה ועדינה כמו עלה ורד יפה. במשך כל הקיץ גרה אצבעונית הקטנה והמסכנה לבדה לגמרי ביער הרחב. היא קלעה לעצמה מיטה מגבעולי עשב ותלתה אותה מתחת לעלה רחב, כדי להגן על עצמה מהגשם. היא מצצה צוף מהפרחים לאוכל, ובכל בוקר שתתה את הטל מעליהם. כך חלפו הקיץ והסתיו, ואז בא החורף, החורף הארוך והקר. כל הציפורים ששרו לה כל כך במתיקות עפו משם, והעצים והפרחים קמלו. עלה התלתן הגדול, שבצלו גרה, היה עכשיו מגולגל ומצומק, ולא נשאר ממנו דבר מלבד גבעול צהוב וקמל. היה לה קר נורא, כי בגדיה נקרעו, והיא עצמה הייתה שברירית ועדינה כל כך, שאצבעונית הקטנה והמסכנה כמעט קפאה למוות. וגם התחיל לרדת שלג. פתיתי השלג, כשנפלו עליה, היו כמו את חפירה שלם שנופל על אחד מאיתנו, כי אנחנו גבוהים, והיא הייתה בגובה של סנטימטרים ספורים בלבד. אז עטפה את עצמה בעלה יבש, אבל הוא נסדק באמצע ולא יכול היה לחמם אותה, והיא רעדה מקור. ליד היער שבו גרה היה שדה תבואה, אבל את התבואה קצרו לפני זמן רב. לא נשאר דבר מלבד הזיפים היבשים והחשופים שבלטו מהאדמה הקפואה. בשבילה זה היה כמו להיאבק בדרך דרך יער גדול. הו! כמה רעדה מקור. לבסוף הגיעה לפתח ביתה של עכברת שדה, שהייתה לה מאורה קטנה מתחת לזיפי התבואה. שם גרה עכברת השדה בחום ובנוחות, עם חדר שלם מלא תבואה, מטבח וחדר אוכל יפהפה. אצבעונית הקטנה והמסכנה עמדה לפני הדלת ממש כמו קבצנית קטנה, וביקשה פיסה קטנה של גרגר שעורה, כי כבר יומיים לא אכלה דבר.

"יצור קטן ומסכן שכמוך," אמרה עכברת השדה, שהייתה באמת עכברת שדה זקנה וטובה, "בואי אל החדר החמים שלי ואכלי איתי." אצבעונית מצאה חן בעיניה מאוד, ולכן אמרה: "את מוזמנת בשמחה להישאר אצלי כל החורף, אם תרצי. אבל את צריכה לשמור על החדרים שלי נקיים ומסודרים, ולספר לי סיפורים, כי אני אוהבת מאוד לשמוע אותם." ואצבעונית עשתה כל מה שעכברת השדה ביקשה ממנה, והרגישה בנוח מאוד.

"בקרוב יבוא אלינו אורח," אמרה עכברת השדה יום אחד. "השכן שלי מבקר אותי פעם בשבוע. מצבו טוב משלי. יש לו חדרים גדולים, והוא לובש מעיל נהדר של קטיפה שחורה. אילו רק היית יכולה לקבל אותו לבעל, היית מסודרת היטב. אבל הוא עיוור, ולכן את צריכה לספר לו כמה מהסיפורים הכי יפים שלך."

אבל אצבעונית לא התעניינה כלל בשכן הזה, כי הוא היה חפרפר. ובכל זאת הוא בא לבקר, לבוש במעיל הקטיפה השחור שלו.

"הוא עשיר מאוד ומלומד, והבית שלו גדול פי עשרים משלי," אמרה עכברת השדה.

אין ספק שהיה עשיר ומלומד, אבל הוא תמיד דיבר בזלזול על השמש ועל הפרחים היפים, כי מעולם לא ראה אותם. אצבעונית נאלצה לשיר לו "פרת משה רבנו, עופי הביתה" ועוד הרבה שירים יפים. והחפרפר התאהב בה, כי היה לה קול מתוק כל כך. אבל הוא עוד לא אמר דבר, כי היה זהיר מאוד. זמן קצר לפני כן חפר החפרפר מעבר ארוך מתחת לאדמה, שהוביל ממשכנה של עכברת השדה אל ביתו שלו, ושם היא קיבלה רשות לטייל עם אצבעונית מתי שרצתה. אבל הוא הזהיר אותן שלא ייבהלו למראה ציפור מתה ששכבה במעבר. זאת הייתה ציפור שלמה, עם מקור ונוצות, שוודאי לא מתה לפני זמן רב, והיא שכבה בדיוק במקום שבו חפר החפרפר את המעבר שלו. החפרפר לקח בפיו פיסת עץ רקוב זוהר, והיא נצצה כמו אש בחושך. אחר כך הלך לפניהן כדי להאיר להן את הדרך במעבר הארוך והחשוך. כשהגיעו למקום שבו שכבה הציפור המתה, דחף החפרפר את אפו הרחב דרך התקרה, והאדמה נפערה, כך שנוצר חור גדול, ואור היום זרח לתוך המעבר. באמצע הרצפה שכבה סנונית מתה, כנפיה היפות צמודות לצדיה, ורגליה וראשה מכונסים מתחת לנוצותיה. ניכר היה שהציפור המסכנה מתה מקור. אצבעונית הקטנה נעצבה מאוד כשראתה אותה, כי היא כל כך אהבה את הציפורים הקטנות. כל הקיץ הן שרו וצייצו לה כל כך יפה. אבל החפרפר דחף אותה הצידה ברגליו העקומות ואמר: "עכשיו היא כבר לא תשיר. כמה אומלל זה להיוולד ציפור קטנה! אני אסיר תודה שאף אחד מהילדים שלי לא יהיה לעולם ציפור, כי הן לא יודעות לעשות שום דבר חוץ מלצייץ 'ציוץ, ציוץ', ותמיד מתות מרעב בחורף."

"כן, אתה צודק, כאיש נבון!" קראה עכברת השדה. "מה התועלת בציוץ שלה, אם כשבא החורף היא מוכרחה למות מרעב או לקפוא למוות? ובכל זאת, ציפורים הן ממשפחה מיוחסת מאוד."

אצבעונית לא אמרה דבר. אבל כשהשניים האחרים הפנו גב לציפור, היא התכופפה, הסיטה בליטוף את הנוצות הרכות שכיסו את הראש, ונישקה את העפעפיים הסגורים. "אולי זאת הציפור ששרה לי כל כך במתיקות בקיץ," אמרה. "וכמה הנאה גרמת לי, ציפור יקרה ויפה."

עכשיו סתם החפרפר את החור שדרכו זרח אור היום, ואחר כך ליווה את הגברת הביתה. אבל בלילה לא הצליחה אצבעונית לישון. אז קמה מהמיטה וקלעה שטיח גדול ויפה מקש. אחר כך נשאה אותו אל הציפור המתה ופרשה אותו עליה, יחד עם קצת פלומה מפרחים שמצאה בחדר של עכברת השדה. היא הייתה רכה כמו צמר, והיא פרשה ממנה משני צדי הציפור, כדי שתשכב בחום באדמה הקרה. "שלום לך, ציפור קטנה ויפה," אמרה, "שלום. תודה לך על השירה הנפלאה שלך בקיץ, כשכל העצים היו ירוקים והשמש החמה זרחה עלינו." ואז הניחה את ראשה על חזה הציפור, אבל מיד נבהלה, כי נדמה היה שמשהו בתוך הציפור עושה "טוק, טוק". זה היה לב הציפור. היא לא באמת מתה, רק קפאה ונרדמה מהקור, והחום החזיר אותה לחיים. בסתיו כל הסנוניות עפות לארצות חמות, אבל אם אחת מתעכבת במקרה, הקור תופס אותה, היא קופאת ונופלת כאילו מתה. היא נשארת במקום שבו נפלה, והשלג הקר מכסה אותה. אצבעונית רעדה מאוד. היא נבהלה לגמרי, כי הציפור הייתה גדולה, הרבה יותר גדולה ממנה, והיא הייתה רק בגובה של סנטימטרים ספורים. אבל היא אזרה אומץ, פרשה את הצמר בשכבה עבה יותר על הסנונית המסכנה, ואחר כך לקחה עלה ששימש לה שמיכה והניחה אותו על ראש הציפור המסכנה. למחרת בבוקר התגנבה שוב לראות אותה. הסנונית הייתה חיה, אבל חלשה מאוד. היא יכלה רק לפקוח את עיניה לרגע ולהביט באצבעונית, שעמדה לידה ובידה פיסת עץ רקוב, כי לא היה לה פנס אחר. "תודה לך, ילדה קטנה ויפה," אמרה הסנונית החולה. "חיממו אותי כל כך יפה, שבקרוב אחזור לאיתני ואוכל שוב לעוף בשמש החמה."

"הו," אמרה, "בחוץ קר עכשיו. יורד שלג ויש כפור. הישארי במיטה החמה שלך. אני אטפל בך."

אז הביאה לסנונית קצת מים בעלה של פרח, ואחרי ששתתה, סיפרה לה הסנונית שפצעה את אחת מכנפיה בשיח קוצני, ולא יכלה לעוף מהר כמו האחרות, שעד מהרה התרחקו במסען לארצות החמות. לבסוף נפלה ארצה, ולא זכרה דבר נוסף, וגם לא איך הגיעה למקום שבו מצאה אותה. כל החורף נשארה הסנונית מתחת לאדמה, ואצבעונית טיפלה בה במסירות ובאהבה. לא החפרפר ולא עכברת השדה ידעו על כך דבר, כי הם לא אהבו סנוניות. עד מהרה הגיע האביב, והשמש חיממה את האדמה. אז נפרדה הסנונית מאצבעונית, והיא פתחה את החור בתקרה שעשה החפרפר. השמש זרחה עליהן כל כך יפה, שהסנונית שאלה אותה אם תבוא איתה. היא תוכל לשבת על גבה, אמרה, והיא תעוף איתה אל היער הירוק. אבל אצבעונית ידעה שעכברת השדה תצטער מאוד אם תעזוב אותה כך, ולכן אמרה: "לא, אני לא יכולה."

"שלום, אם כך, שלום, ילדה קטנה, טובה ויפה," אמרה הסנונית, ועפה החוצה אל אור השמש.

אצבעונית הביטה אחריה, והדמעות עלו בעיניה. היא אהבה מאוד את הסנונית המסכנה.

"ציוץ, ציוץ," שרה הציפור כשעפה אל היער הירוק, ואצבעונית הייתה עצובה מאוד. לא הרשו לה לצאת אל השמש החמה. התבואה שנזרעה בשדה מעל ביתה של עכברת השדה צמחה גבוה באוויר, והייתה יער עבות בשביל אצבעונית, שגובהה היה רק סנטימטרים ספורים.

"את עומדת להתחתן, אצבעונית," אמרה עכברת השדה. "השכן שלי ביקש את ידך. איזה מזל טוב לילדה ענייה כמוך! עכשיו נכין את בגדי החתונה שלך. הם צריכים להיות גם מצמר וגם מפשתן. שום דבר לא יחסר כשתהיי אשתו של החפרפר."

אצבעונית נאלצה לסובב את הפלך, ועכברת השדה שכרה ארבעה עכבישים שיארגו יום ולילה. בכל ערב ביקר אותה החפרפר, ודיבר כל הזמן על היום שבו ייגמר הקיץ. אז יחגוג את יום חתונתו עם אצבעונית. אבל עכשיו חום השמש היה גדול כל כך, שצרב את האדמה ועשה אותה קשה לגמרי, כמו אבן. ברגע שייגמר הקיץ, תתקיים החתונה. אבל אצבעונית לא שמחה כלל, כי היא לא אהבה את החפרפר המשעמם. בכל בוקר כשהשמש זרחה, ובכל ערב כשהיא שקעה, הייתה מתגנבת החוצה אל הפתח, וכשהרוח הסיטה את השיבולים כך שיכלה לראות את השמיים הכחולים, חשבה כמה יפה ובהיר נראה שם בחוץ, והשתוקקה כל כך לראות שוב את הסנונית היקרה שלה. אבל הסנונית לא חזרה, כי בינתיים עפה רחוק אל היער הירוק והיפה.

כשהגיע הסתיו, היו כל בגדי הנדוניה של אצבעונית מוכנים, ועכברת השדה אמרה לה: "בעוד ארבעה שבועות תתקיים החתונה."

אז בכתה אצבעונית ואמרה שהיא לא תתחתן עם החפרפר הלא נעים.

"שטויות," ענתה עכברת השדה. "עכשיו אל תהיי עקשנית, אחרת אנשך אותך בשיניים הלבנות שלי. הוא חפרפר נאה מאוד. אפילו המלכה עצמה לא לובשת קטיפות ופרוות יפות יותר. המטבח והמרתפים שלו מלאים לגמרי. את צריכה להיות אסירת תודה מאוד על מזל טוב כזה."

וכך נקבע יום החתונה, שבו יבוא החפרפר לקחת את אצבעונית לגור איתו, עמוק מתחת לאדמה, ולעולם לא לראות שוב את השמש החמה, כי הוא לא אהב אותה. הילדה המסכנה הייתה אומללה מאוד כשחשבה על הפרידה מהשמש היפה, וכיוון שעכברת השדה הרשתה לה לעמוד בפתח, הלכה להביט בה עוד פעם אחת.

"שלום לך, שמש בהירה," קראה, ומתחה את זרועה לעברה. ואז הלכה מרחק קצר מהבית, כי את התבואה כבר קצרו, ובשדות נשארו רק הזיפים היבשים. "שלום, שלום," חזרה, וכרכה את זרועה סביב פרח אדום קטן שצמח ממש לצדה. "דרוש בשלום הסנונית הקטנה ממני, אם תראה אותה שוב."

"ציוץ, ציוץ," נשמע פתאום מעל ראשה. היא הרימה את עיניה, והנה הסנונית עצמה עפה ממש קרוב. ברגע שראתה את אצבעונית, שמחה מאוד. ואז סיפרה לה אצבעונית כמה אינה רוצה להתחתן עם החפרפר המכוער, ולגור תמיד מתחת לאדמה, ולא לראות עוד לעולם את השמש הבהירה. וכשסיפרה, בכתה.

"החורף הקר מתקרב," אמרה הסנונית, "ואני עומדת לעוף לארצות חמות יותר. את רוצה לבוא איתי? תוכלי לשבת על הגב שלי ולקשור את עצמך באבנט שלך. אז נוכל לעוף מהחפרפר המכוער ומהחדרים הקודרים שלו, רחוק רחוק, מעל ההרים, לארצות חמות יותר, שבהן השמש זורחת בבהירות רבה יותר מכאן, שבהן תמיד קיץ, והפרחים פורחים ביופי גדול יותר. עופי איתי עכשיו, אצבעונית הקטנה והיקרה. את הצלת את חיי כששכבתי קפואה במעבר החשוך ההוא."

"כן, אבוא איתך," אמרה אצבעונית, והתיישבה על גב הציפור, עם רגליה על כנפיה הפרושות, וקשרה את החגורה שלה לאחת הנוצות החזקות ביותר שלה.

אז התרוממה הסנונית לאוויר ועפה מעל יער ומעל ים, גבוה מעל ההרים הגבוהים ביותר, המכוסים בשלג נצחי. אצבעונית הייתה קופאת באוויר הקר, אבל היא זחלה אל מתחת לנוצות החמות של הציפור, והשאירה רק את ראשה הקטן מגולה, כדי שתוכל להתפעל מהארצות היפות שמעליהן עברו. לבסוף הגיעו לארצות החמות, שבהן השמש זורחת בבהירות, והשמיים נראים גבוהים הרבה יותר מעל האדמה. שם, על הגדרות ולצד הדרך, גדלו ענבים סגולים, ירוקים ולבנים. לימונים ותפוזים היו תלויים על העצים ביערות, והאוויר היה מבושם בהדסים ובפריחת תפוזים. ילדים יפים רצו בשבילי הכפר ושיחקו עם פרפרים גדולים וצבעוניים, וככל שהסנונית עפה הלאה, כל מקום נראה עוד יותר מקסים.

לבסוף הגיעו אל אגם כחול, ולצדו, בצל עצים בירוק העמוק ביותר, עמד ארמון של שיש לבן ומסנוור, שנבנה בימי קדם. גפנים טיפסו סביב עמודיו הגבוהים, ולמעלה היו הרבה קני סנוניות, ואחד מהם היה ביתה של הסנונית שנשאה את אצבעונית.

"זה הבית שלי," אמרה הסנונית. "אבל לא יתאים לך לגור שם, לא יהיה לך נוח. את צריכה לבחור לך אחד מהפרחים המקסימים האלה, ואני אוריד אותך עליו, ואז יהיה לך כל מה שתרצי כדי להיות מאושרת."

"זה יהיה נפלא," אמרה, ומחאה כפיים קטנות משמחה.

עמוד שיש גדול שכב על האדמה, וכשנפל, נשבר לשלוש חתיכות. בין החתיכות האלה צמחו הפרחים הלבנים הגדולים והיפים ביותר. אז עפה הסנונית מטה עם אצבעונית והניחה אותה על אחד העלים הרחבים. אבל כמה הופתעה לראות באמצע הפרח איש קטנטן, לבן ושקוף כאילו היה עשוי בדולח! על ראשו היה כתר זהב, וכנפיים עדינות היו לו בכתפיו, והוא לא היה גדול בהרבה מאצבעונית עצמה. הוא היה המלאך של הפרח, כי בכל פרח גרים איש זעיר ואישה זעירה, וזה היה המלך של כולם.

"הו, כמה הוא יפה!" לחשה אצבעונית לסנונית.

הנסיך הקטן נבהל בהתחלה מאוד מהציפור, שהייתה כמו ענקית לעומת יצור קטן ועדין כמוהו. אבל כשראה את אצבעונית, שמח מאוד, וחשב שהיא הילדה הקטנה והיפה ביותר שראה אי פעם. הוא הסיר את כתר הזהב מראשו והניח אותו על ראשה, ושאל לשמה, ואם תהיה אשתו ומלכה על כל הפרחים.

זה בהחלט היה חתן מסוג אחר לגמרי מבנה של קרפדה, או מהחפרפר עם הקטיפה השחורה והפרווה. אז אמרה "כן" לנסיך הנאה. ואז נפתחו כל הפרחים, ומכל אחד יצאה גברת קטנה או אדון זעיר, כולם יפים כל כך, שהיה ממש תענוג להביט בהם. כל אחד מהם הביא לאצבעונית מתנה, אבל המתנה הטובה ביותר הייתה זוג כנפיים יפות, שהיו שייכות לזבוב לבן גדול, והם הצמידו אותן לכתפיה של אצבעונית, כדי שתוכל לעוף מפרח לפרח. אז הייתה שמחה גדולה, והסנונית הקטנה, שישבה מעליהם בקן שלה, התבקשה לשיר שיר חתונה. היא שרה כמיטב יכולתה, אבל בלבה הייתה עצובה, כי אהבה מאוד את אצבעונית, והייתה רוצה לא להיפרד ממנה לעולם.

"אסור שיקראו לך עוד אצבעונית," אמר לה רוח הפרחים. "זה שם מכוער, ואת כל כך יפה. אנחנו נקרא לך מאיה."

"שלום, שלום," אמרה הסנונית בלב כבד, כשעזבה את הארצות החמות כדי לעוף בחזרה לדנמרק. שם היה לה קן מעל החלון של בית שבו גר כותב האגדות. הסנונית שרה "ציוץ, ציוץ", ומהשיר שלה יצא כל הסיפור הזה.